באילו מקרים יראה בית המשפט עיקול כפרסום לשון הרע?

מדובר במקרה די שכיח: תובע מבקש להטיל עיקול על חשבון בנק של נתבע, במועד הגשת תביעה או בהליכי הוצאה לפועל, ובקשתו מתקבלת. כך, לפתע מתברר לנתבע כי חשבונות הבנק וכרטיסי האשראי שלו נחסמים, וצ'קים שמסר מסורבים לכיבוד. אמנם הוא פועל לביטול העיקול, אך בינתיים נגרמים לו ולשמו הטוב נזקים גדולים בבנקים, אצל ספקים ונותני שירותים. מה הוא יכול לעשות במצב הזה? אחת האפשרויות היא להגיש תביעה נגד התובע בגין פרסום לשון הרע.

כאן עולה השאלה - האם הטלת עיקול מהווה פרסום לשון הרע? שאלה זו טרם נענתה על-ידי בית המשפט העליון. אך מדובר בשאלה שהעיסוק בה הולך וגובר, שכן אנשים וגופים אשר על חשבונותיהם הוטלו עיקולים, שהיו בלתי מוצדקים לטעמם, תובעים את נזקיהם במסגרת תביעות לשון הרע.

אחת הסיבות לכך שהם תובעים במסגרת לשון הרע היא ש"חוק איסור לשון הרע" קובע מנגנון דיוני המקל מאוד על התובע: משעה שהוכח עצם קיומו של פרסום לשון הרע, החוק פוטר את התובע מהנטל להוכיח זדון, חוסר תום-לב או רשלנות ואף חוסך את הצורך להוכיח נזק, שלעתים קרובות יש קושי להוכיחו.

בערכאות התחתונות, ובעיקר בבתי משפט השלום, התחזקה בשנים האחרונות הגישה כי ניתן לראות בהליכי עיקול כפרסום לשון הרע. מדובר בגישה אשר עלולה להרתיע תובעים מהטלת עיקולים מתוך חשש שהם ייתבעו בגין פרסום לשון הרע.

לאור מגמה זו, והשאלה שטרם הוכרעה על-ידי בית המשפט העליון, מעניין לראות את פסק הדין שקיבל בחודש שעבר בית משפט השלום בתל-אביב. פסיקה זו מסמנת את הדרך בערכאות התחתונות ועשויה להצביע על המקרים שבהם בתי המשפט יסרבו להכיר בעיקול כלשון הרע.

תחילת הפרשה בתביעה שהגישו לבית המשפט השלום בני זוג שהשתתפו בטיול מאורגן נגד חברת נסיעות מוכרת שארגנה את הטיול, בגין מספר אירועים שאירעו לטענתם במהלכו. לאחר הזכייה בפסק הדין ביקשו בני הזוג בהליכי ההוצאה לפועל להטיל עיקולים על חשבונות החברה, וקיבלו אישור להטלת 39 עיקולים.

בעקבות הטלת העיקולים הגישה החברה תביעת לשון הרע נגד בני הזוג, בטענה כי הליכי העיקול ננקטו שלא לצורך, ללא צידוק ובאופן לא מידתי. החברה טענה כי העיקולים הציגו אותה כמי שמתחמקת מתשלום כספים, ולכן הם עולים כדי פרסום לשון הרע. בכתב התביעה התבקש בית המשפט לחייב את בני הזוג ב-40,000 שקל.

השופט יאיר חסדיאל דחה את התביעה וקבע כי העיקול איננו מהווה פרסום לשון הרע. בית המשפט נתן משקל רב בהכרעתו לזהות הצד המעקל ולזהות הצד שהגיש את תביעת לשון הרע, וקבע כי יש להתחשב בכך שאת התביעה הגיש תאגיד עם נגישות עדיפה למשאבי משפט - מול בני זוג שהם צרכני שירותים שסיפק התאגיד. לדברי השופט, פערי הכוחות בין הצדדים מצביעים על כך שהתביעה הוגשה כ"תביעת השתקה" (SLAPP) נגד צרכן המבקש לממש את זכויותיו.

מסר חשוב לצרכן הישראלי

השופט חסדיאל הבחין מקרה זה ממקרים קודמים שבהם בתי משפט כן הכירו בהטלת עיקול כפרסום לשון הרע. בעוד באותם מקרים מטיל (מבקש) העיקול היה גוף חזק ובעל משאבים משפטיים עדיפים וזמינים (כמו עיריות ותאגידים גדולים), במקרה זה העיקול התבקש על-ידי צרכנים של תאגיד מסחרי גדול.

בית המשפט הגדיר את (בקשת) הטלת העיקולים על-ידי בני הזוג כ"התנהלות כשרה, שגורה ומתבקשת של זוכה החפץ לבצע את פסק הדין שבידיו, בבחינת 'שלח עיקוליך על פני פלגי המים', אולי באחד מהם יימצא נכס בר-עיקול של החייב".

במילים אחרות, בפסק הדין מודיע בית המשפט לצרכנים, שהם לרוב הצד החלש במערכת היחסים המסחרית, שלא לחשוש מלמצות את זכויותיהם בהליכים משפטיים ואף להטיל עיקול במידת הצורך. במקרה זה ייטה בית המשפט לדחות "תביעות השתקה" שיוגשו נגדם בגין הטלת העיקול.

לאור העובדה שטרם ניתנה הכרעה עקרונית של בית המשפט העליון בסוגיה זו, פסק הדין מעביר מסר חשוב לצרכן הישראלי. מדובר ברוח גבית לצרכנים המבקשים למצות את זכויותיהם - והבהרה חשובה לגבי המקרים שבהם יראה בית המשפט עיקול כפרסום לשון הרע.

■ הכותב הוא עורך דין במחלקת הליטיגציה במשרד עמית, פולק, מטלון.