אקלים ים-תיכוני: מסע בין יישובים יהודיים וערביים בגליל

הביאנלה הים-תיכונית היא הזמנה למסע לא שגרתי. בבר נרגילות, במסגד, בחנות דגים ובמוסך מוצגות עבודות אמנות עכשווית של אמנים יהודים, ערבים וזרים, בהם גם שמות ידועים כמו דמיאן הרסט, משה גרשוני, סיגלית לנדאו ואחרים

"נשים ללא חת" / צילום: צאלה קוטלר הררי

הביאנלה הים-תיכונית השלישית היא הזמנה למסע, שעובר בחדרים האחוריים של הדו-קיום. קצבייה, בר נרגילות, חנות דגים, מסגד ומוסך פחחות הם רק אחדים מהחללים שבהם מוצבות עבודות אמנות עכשווית של 60 אמנים ישראלים וערבים, חלקם ממדינות שאין להן קשרים דיפלומטיים עם ישראל כמו אפגניסטן, איראן ולבנון.

נושא הביאנלה הוא "Out of Place", והוא מגדיר גם את המהות של האירוע - שהחל בחיפה, נדד לסחנין והתפרס ליישובים סמוכים - וגם את תוכן העבודות המוצגות בביאנלה. אלה עוסקות בפליטות, תלישות, זעקה לשקט וחיפוש אחר עיר מקלט.

החיפוש אחר עיר מקלט עובר בין 15 נקודות. הוא מתחיל ביישוב היהודי יודפת, מתנקז לסחנין ונגמר בחאן בדיר חנא ובתצפית אל הנוף הגלילי הפתוח. בכל נקודה מוצבות עבודות מגוונות, בדגש על עבודות וידיאו וצילומים שמכווצים את הבטן. אלה לא עבודות קלות לעיכול ולא מתחנפות, והן מוצבות בחללים שגם הם אלטרנטיביים ומחוספסים, מה שהופך את הביאנלה כולה למיצב שלם בפני עצמו.

שת"פ עם בחריין

כך, למשל, מוצגת במשגב העבודה "צעקה קצרה" ("Un cri court") של האמן האלג'יראי עדל עבדסמד. זוהי עבודת וידיאו שבה נראית דמותו של מנצח תזמורת אלג'יראית צורח צעקות קצרות באופן רפטטיבי, בפסקול שהופך ממטריד למעורר הזדהות. מה מקומו בביאנלה? עבדסמד עזב בשנת 1994 את אלג'יריה בעקבות אירועי טרור ואלימות והגיע לצרפת. באמנותו הוא מבקש לבטא את כאבו בקול רם, כשהוא משתחרר מכל מעצור, כמו אותו מנצח תזמורת שצועק. בהסבר ליצירה מצטט האמן את פרויד שאמר: "הזר הוא הלא מודע שלנו".

כמו האמן האלג'יראי, גם בלו-סימיון פיינרו ואביטל בר-שי, אוצרי התערוכה ויוזמיה (וכן היוזמים ומנהלי המוזיאון הערבי לאמנות עכשווית בסחנין), רוצים שנתיידד עם הזר. בתהליך האוצרותי הם שידכו בין עבודות של ישראלים, פלסטינים וערבים ובין בני הקהילה המקומית.

כך, למשל, הצליחו להציב עבודות של משה גרשוני על קיר של מוסך לצד ברכה מסורתית בערבית. או, למשל, לתלות את עבודותיו של משה קופפרמן בתוך מסגד מוסלמי בלב דיר חנא. החיבור שנוצר הוא לא מתאמץ, לא מאדיר ולא מנמיך, ומציג את גרשוני לצד מסורת אסלאמית ארוכת שנים, בניסיון ליצור שוויון אגבי, אידילי.

אבל האידיליה נסדקה שבוע לפני פתיחת התערוכה, כשהמסך הוחשך מעל עבודתה של האמנית ממרוקו בושרה חלילי, שבעבודת הווידיאו "פרויקט מיפוי המסע" היא מתעדת מסעות של פליטים ומהגרים שחצו גבולות באופן לא חוקי, כשהם מסמנים על מפת העולם את מסלול הבריחה. שבוע לפני פתיחת הביאנלה הודיעה חלילי, ביחד עם עוד ארבעה אמנים מוסלמים, שהם מסרבים להשתתף בתערוכה ותומכים ב-BDS, מתוך חוסר רצון להזדהות עם הממסד הישראלי.

פיינרו התאכזב, אך לא הופתע: "כשאתה עובד עם אמנים מהעולם הערבי וברקע פועלים המתחים והסכסוך הקיים, כמעט שום דבר לא יכול להפתיע. אומנם התאכזבתי, אבל אני שמח שאלה רק חמישה אמנים ויש עוד אמנים רבים ממוצא מוסלמי מחוץ לישראל שמציגים. בין העבודות ישנה גם עבודה של אמן מבחריין שהגיעה לישראל, וזאת הפעם הראשונה שיש שיתוף פעולה מסוג כזה. האמן ואנשיו גם יפיקו את קטלוג התערוכה".

בין המסגד לאיטליז

את רוחות השינוי שמקווה הביאנלה לנשוף אפשר לראות במחוות קטנות, כמו הסכמתה של עיריית סחנין לתת לרחובות העיר שמות, דבר שלא היה בעבר, וזאת על מנת למקם את נקודות התצוגה באפליקציית ווייז, כדי שהקהל יוכל לנווט בקלות. אנשי סחנין מקווים שבאמצעות הביאנלה תהיה תנועה של תיירות לאזור, והם יוכלו לארח את הקהל במסעדות, במקומות לינה ועוד.

"צריך זמן כדי ליהנות מכל העבודות בביאנלה", מסביר פיינרו, "המטרה העיקרית שלנו הייתה ליצור חוויה אמנותית אסתטית חזקה. אני הולך להרבה תערוכות, ולא פעם אני יוצא מאוכזב מבחינה חווייתית. לדעתי, אחד הדברים החשובים באמנות או באדריכלות זאת החוויה של הצופה ושימוש בכל החושים. ניסינו בצורה מודעת לשים דגש על חוויה חזקה במרקם העירוני".

אפשר לזהות את הרצון הזה בקצביית טבעוני, שפרט לשם האנומלי שלה, הסכימו בני המשפחה שהם בעלי המקום להציב בה סדרה של צילומי דיוקן ובהם פוטין, קדאפי וערפאת עוצמים עיניים, ובכך יצרו חיבור בין המנהיגים העיוורים ובין נתחי הבשר המדממים. עוד הוצבו בקצבייה גם פסלי ראש יצוק של האמן יגאל תומרקין. הראשים תלויים על ווים שמיועדים במקור לנתחי בשר. כשהמנהיגים מסתכלים עליהם בעיניים עצומות אפשר להגיד הרבה, ובעצם לא צריך להסביר כלום.

על-פי פיינרו, העבודות הללו הגיעו לקצבייה כי בעלי המקום היו היחידים שהסכימו להציג אותם. "גם האנשים המקומיים, בעלי המקומות, הם אוצרים משניים בביאנלה", מסביר פיינרו, "אנחנו הצענו להם עבודות, והם היו מסכימים או לא. במקרה הזה לא היה עניין בצילומים של המנהיגים, לא במגזר הערבי ולא במגזר היהודי. הפתיע אותנו ששני המגזרים לא רצו להיות מקושרים לא לפוטין ולא לערפאת".

ואכן, אי אפשר לנתק את הכוחות הפוליטיים מתוך האמנות המוצגת בביאנלה, ואולי לא צריך. על-פי פיינרו, "להציג בפריפריה תערוכה עם כל-כך הרבה אמנים טובים זה מעשה פוליטי בפני עצמו. מעבר לזה יש כמובן אמירה פוליטית, בניסיון למפגש עם אנשים ממגזרים שונים וממקומות שונים וליצירת סוג של הידברות ואולי שיתוף פעולה. הביאנלה מציגה הבנה שמשבר הפליטים העולמי מתגלגל באופן כזה שגם אנחנו חלק מהבעיה, ואולי חלק מהפתרון. זאת תפיסה פוליטית כוללת, שמציעה דיון שבו אין מנצחים ואין מפסידים.

ישנה עבודת וידיאו חזקה שבה רואים איש לבן טובע בים וספינה של מבקשי מקלט שחורים אוספים ומצילים אותו. בעידן הגלובלי אפשר בקלות להיות גם בצד השני. גם המסגד הוא מקום שמחריף את השוני. האימאם מזמין את הקהל להתארח ולראות עבודות של אמנים ישראלים שתלויות שם. יש לזה השלכה פוליטית, ברור, ולכן היה לא מעט קושי לשכנע את האנשים, היה פחד וחשש, אבל לשמחתי היו גם כוונות טובות".

צרו איתנו קשר *5988