הנקראות ביותר

"מדינת ישראל צריכה ללכת לפסיכולוג או לפחות לאיזה מנטור"

שמואל דונרשטיין, בעלי רב-בריח, בונה מפעל בירדן, חולם על מזרח תיכון חדש, אפילו בשבוע נפיץ שכזה, ומגיש לממשלת ישראל כתב אישום חמור

שמואל דונרשטיין / צילום: אריק סולטן
שמואל דונרשטיין / צילום: אריק סולטן

בתחילת הקריירה שלו כתעשיין, לפני למעלה מ-40 שנה, כאשר הקים עם אביו את "ממתקי מוטי" שייצרה אז 390 קילו ביום, אמר שמואל דונרשטיין לאבא שלו: "יש לי חלום שעוד אזכה לייצר עשרה טון ביום". ומה ענה האב? "הוא הסתכל עליי ונתן לי קנאק כזה, ואמר לי, גרנדומניה זו מחלה ממארת".

לא נראה שדונרשטיין, כיום בן 65 ובעלי חברת רב-בריח, הפנים יותר מדי את הלקח הזה, כשהוא בונה את המפעל השישי של החברה, ודווקא בירדן. לחברה מחזור המוערך בחצי מיליארד שקל לשנה, יצוא לכ-60 מדינות, 200 משפחות מוצרים וקרוב לאלף עובדים; ועם 20% שותפות עם פועלים שוקי הון, רב-בריח שונה מאוד מרב-בריח שהוא רכש מכינוס לפני תשע שנים.

דונרשטיין לא מפסיק לשאוף לכבוש את העולם במפתחות מתוחכמים, מערכות נעילה בטביעת אצבע וכאלה הנשלטות מאפליקציית הסמארטפון - הלהיט החדש - והעסקת יותר מומחי סייבר, מהנדסים ומתכנתים לצד הרתכים והנגרים המסורתיים של התעשייה שלו.

"בניגוד למסר של אבא שלי", הוא אומר בראיון בלעדי ל-G, "אני חושב שכל אחד צריך לחלום על משהו גדול ולדעת שאפשר להגשים חלומות. צריך לזכור שבשכונה הזאת במזרח התיכון השתנו דברים בשנים האחרונות", הוא מתייחס אל האופרציה הירדנית, "השכנים שלנו ראו שלא בטוח שישראל היא האויב הכי גדול שלהם במזרח התיכון".

- ואין חששות? מסתובבים לא מעט גורמים קיצוניים במרחב שלנו.

"קודם כול - יש, אבל אני חייב להודות שמה שריגש אותי בסיפור הזה מעבר להתפתחות העסקית של רב-בריח הוא חלום המזרח התיכון. בדרך, כשאני נוסע מגשר חוסיין למקום ורואה את רמת החיים - אלה ימי אברהם אבינו. שווקים ברחוב עם עיזים ולולי תרנגולות. יש אבטלה של כמעט 50% באזורים האלה. אז יש מה לשנות שם. נקים מפעל שאם נרצה - יגדל ויפתח בפנינו את כל השערים למדינות האזור".

- אתה נשמע כמו שמעון פרס.

"בדעות הפוליטיות שלי מעולם לא הייתי שמאל, אלא מרכז, אבל מהמרכז הזה אני מאמין שאפשר להגשים במעשים. ואני מאמין שביום אחד נעסיק - אני ותעשיינים אחרים - אלפי עובדים באזור הזה, והמסר שנעביר להם לגבי החיים במזרח התיכון יהיה אחר לגמרי. תראי, למשל, לפני שנתיים, כשסגרו את המפעל של סודה-סטרים במישור אדומים (בשל הלחץ הבינלאומי), נשארו הרבה מאוד מהנדסים פלסטינים עם תעודה כחולה ובלי עבודה. העליתי רעיון שניתן לכל שלושה-ארבעה מהם רכב, ושיבואו לעבוד אצלנו באשקלון במפעל. הם מעולם לא החסירו יום עבודה. אלה אנשים כמונו שרוצים לעבוד".

במפעל בירדן, שצפוי להתחיל לעבוד כבר ב-2018, יועסקו כמאה עובדים, שמהם 10% יגיעו מישראל ("אני בטוח שגם את זה אפשר יהיה לצמצם עם הזמן, כשירדן תהפוך מדינה תעשייתית יותר"). הוא יוקם בפארק הסחר החופשי הבינלאומי שער הירדן, והגשר שיוביל אליו - ובנייתו צפויה להסתיים בדצמבר - עובר מסביבות טירת צבי, חוצה את הנהר ומגיע למקום, שכרגע כולל 750 דונם (ולדברי דונרשטיין, יש לירדנים כוונה להרחיבו ב-500 דונם נוספים), וזאת לצד 240 דונם בצד הישראלי.

"היתרון הגדול של הפארק", מסביר ל-G מנכ"ל הפארק עו"ד ראני חאג'-יחיא, "זה, שהוא מוגדר כאזור סחר חופשי, כלומר פטור מכל מיסוי שהוא - מס חברות, ארנונה, אגרות, ובנוסף, את הסחורה שייצרו בו אפשר לשווק הן לעולם הערבי והן לאירופה ולארצות-הברית בפטור ממכס".

"יתרון נוסף", אומר חאג'-יחיא, "הוא תעודת המקור, שקובעת שמקום הייצור הוא ירדן. וכך, אם נסטלה שמייצרת באמצעות אסם תקים שם מפעל, היא תוכל לשווק גם לישראל, גם לאירופה, אבל גם לעולם הערבי, כך שיש פה פתיחה לשווקים שעבור תעשייה ישראלית היו עד כה סגורים".

ימים ספורים לאחר פגישתנו מתרחש מקרה התקיפה בירדן. דונרשטיין לא מייפה את התחושות: "ברור שזה מדאיג אותי", הוא אומר, "כולנו חיים בין שמאל קיצוני לימין קיצוני ואין לנו תעודות ביטוח. אם בשבוע הבא אצטרך לנסוע לירדן, אסתכל טיפה יותר בזהירות מי הולך מאחוריי ברחוב. יחד עם זאת, אני עדיין מאמין גדול בכך שאם נעסיק עשרות אלפי ירדנים, וגם פלסטינים, בתעשייה ישראלית זה יקרב אותנו לשפיות. התפקיד שלנו לעשות את העולם טוב יותר, אף על פי שהרבה אנשים רוצים להפוך אותו לרע יותר. כך שאני לא מלא ייאוש אלא מלא אופטימיות".

"מה אתם באים אליי? לכו לשמן"

אבל עד כאן אופטימיות זהירה: בכל האמור למצבה הפנימי של התעשייה הישראלית, דונרשטיין אינו בוחל בקווים שחורים משחור לשרטט את העתיד לבוא. תעשייה שעלולה תוך עשור להיעלם מכאן אם לשיטתו, לא ייעשה משהו, ודחוף, על מנת לנער את אדישות הממשלה.

"רוב האנשים שיושבים שם בממשלה ובפקידות בכלל לא רואים את הרצפה, צעקת העם לא מגיעה אליהם", הוא אומר. "אנחנו לא חיים בפייק ניוז אלא בפייק ריאליטי, מציאות מומצאת. להגיד את הדברים הנכונים, זה כבר לא הדבר הנכון עבור פוליטיקאי. הוא צריך להגיד דברים שיעברו את התקשורת, או יהיו פופוליסטים, ובשום אופן הוא לא רוצה לקבל החלטות.

"כיום בכנסת, האנשים היחידים שנאמנים לתפקיד שלהם הם חברי הכנסת החרדים, כי הם באו לדאוג למגזר שלהם, והם עושים את זה. אבל מה עם אנשים שיהיו נאמנים למגזר שלי? נפתלי בנט בשעתו לא הסכים בכלל שלמשרד שמטפל בנו יקראו משרד המסחר והתעשייה, והחליף את זה למשרד הכלכלה. התעשיינים מאוד כעסו על כך".

- אז מה ההמלצה שלך?

"המדינה צריכה ללכת לפסיכולוג, או לפחות לאיזה מנטור, ולמצוא מחדש את הדרך שלה בנושא הזה, ממש כמו אדם בגיל 50 שצריך למצוא מחדש את הדרך שלו. לא לעשות שום דבר יביא את המדינה לקו פרשת מים של תעשייה הרוסה לגמרי. ההייטק זה הדובדבן על עוגת החברה הישראלית, השיא והגאווה הגדולה, אבל מדינה לא יכולה להיות בנויה מסטארט-אפים ולא מחזון של טווח קצר".

- רגולציה וביורוקרטיה תמיד היו, ותמיד התעשיינים צעקו נגדן.

"לא ככה. ב-1985 רציתי לבנות מפעל חדש לממתקי מוטי. חשבתי לבנות אותו בעפולה, אבל הגיעו אליי הביתה אלי דיין, אז ראש עיריית אשקלון, ובני וקנין סגנו וביקשו שאעשה זאת באשקלון כי היו בעיר 21% אבטלה. אבל אשקלון לא הייתה אזור א' (מעמד המעניק לתעשייה הטבות). שאלתי את עורך הדין שלי, איך מגיעים למקבלי החלטות? הוא היה יו"ר חירות והוא הכיר לי את אברהם אפל (עסקן חירות, אביו של דודי אפל). נסענו אפל ואני לירושלים, באנו לשר האוצר יורם ארידור והוא אמר, 'מה אתם באים אליי? לכו לשמן'.

"הלכנו לאריק שרון (אז שר התעשייה והמסחר). אפל נכנס אליו ללשכה אפילו בלי לדפוק בדלת. אחר-כך שרון קרא לי ואמר, בחור צעיר, תגיש תוכניות ונראה - וכעבור שלושה חודשים היה אישור והיום יש באזור הזה באשקלון 50 מפעלים. היום הוא ואני בטח היינו הולכים על זה לבית סוהר".

- בממשלה יאמרו שעם כל הביקורת, האבטלה עומדת על 4.5% בלבד.

"נכון שממוצע האבטלה בארץ מאוד נמוך, אבל זה ממוצע בין תל-אביב שבה האבטלה כמעט אפסית, לבין הפריפריה. סטף ורטהיימר כתב בספר שלו שהציונות עד הקמת המדינה הייתה חקלאות, ומשנות ה-70 היא תעשייה, כי זו נמצאת בעיקר בפריפריה, ומיישבת את הארץ במקומות עבודה. לבנות את הארץ במפעלי תעשייה זה הרבה מעבר ליצירת מקומות עבודה, זה גם חזון של בניית קהילה.

"את ההיפך מזה ניתן לראות בערים במרכז ארצות-הברית, שהיו בהן מפעלי ענק שנסגרו, והן הפכו לערים עניות ואלימות כמו דטרויט. אז כאן, באבטלה של 4.5%, סגרו רק בשבועות האחרונים שלושה מפעלים בדרום (סוגת ו-ויסוניק בקריית גת, אביב תעשיות ברמת חובב), ו-600-500 איש הלכו הביתה. לפני עשר שנים, כל פעם שהיו סוגרים מפעל של מאה איש, היו שורפים צמיגים וצועקים לחם עבודה. היום לא, כי הפוליטיקה היום בארץ לא מאוימת באבטלה.

"אבל מבין המפוטרים האלה, בערך 25% הם בני 60-55, שעובדים במקומות האלה עשרות שנים וחרב עליהם עולמם. הם לא ימצאו עבודה, ועבור העיתונים הם שקופים, כי אין להם מספיק קול והם לא חברים של האנשים הנכונים. אם הייתה הפגנה כזאת היום, הייתי אישית הולך לשם ושורף צמיגים".

- ואולי אלה מפעלים שאין להם הצדקה כלכלית?

"בעשר השנים האחרונות, 40% מהתעשייה הישראלית העבירה לפחות קו ייצור אחד לחו"ל. כשתעשיין מעביר קו ייצור אחד לחו"ל, את הקו הבא הוא כבר לא יבנה כאן אלא בחו"ל. זה כמו מישהו שעוזב את הבית, פרוד, לא גרוש. אבל ברוב המקרים, הוא כבר לא יחזור, כמו שהתעשייה לאט-לאט תתגרש מישראל. אי-אפשר לחזור אחורה. והם לא פותחים קווי ייצור רק במקומות כמו סין או וייטנאם, אלא למשל בפולין, ארץ מפותחת, עם מהנדסים שהוכשרו בגרמניה, ושם מהנדס טוב עולה לי (לרב-בריח יש מפעל גדול בפולין) 1,500 אירו עלות מעביד. פה מהנדס רע עולה לי 3,000 אירו".

- אז מה עושים?

"כמו שאדם באמצע החיים לפעמים צריך לחפש את עצמו מחדש, גם מדינה צריכה לפעמים לחפש את עצמה. לבחור אילו תעשיות מתאימות לה מבחינה אסטרטגית, לקדם אותן. בשעתו הגשנו, כמה תעשיינים, מסמך אסטרטגיה לתעשייה הישראלית לראש הממשלה. למדנו מה עשו מדינות אחרות. בריטניה, למשל, אחרי 2008 ישבו ועשו תוכנית כזאת, בחרו תעשיות: רכב, תעשיות כימיקליות ועוד, ובנו תוכניות של עדיפות לאומית לתעשיות האלה, עם עידוד להשקעה, הטבות מס וכדומה. צריך לבחור תעשיות שבהן יש הרבה ידע, ולא טקסטיל שבו 95% ממחיר החולצה זה חומר גלם ועבודה.

"המדינה עשתה את זה פעם אחת, בלית ברירה עם הגב לקיר, לפני שלושים שנה (תוכנית הייצוב בעת האינפלציה הגדולה והתמוטטות הבנקים). היום צריך לעשות את זה מטעמים אחרים, כי התבגרנו, והטעמים אחרים, ולדור הצעיר יש שאיפות אחרות בעבודה ובהרגלי העבודה שלו".

- מה צריכה לכלול כזאת תוכנית?

"המעסיקים צריכים להעלות את שכר המינימום ב-50%, הממשלה צריכה להוריד מגזרית את המס כולל הארנונה לתעשייה, כדי שהתעשייה תוכל להשקיע במכונות חדשות ולהעלות את פריון העבודה, לתת הטבות בסגנון מרכז ההשקעות, לעשות שולחן עגול, לשבת בלי אגו ולהכין תוכנית כוללת. כי היום, במקום לעזור, מדינת ישראל הגיעה בחלק הרגולציה והביורוקרטיה לקצה. פקידי ממשלה ומשרדי ממשלה יותר חוששים מבג"ץ או משאלות שיישאלו מאשר מזה שמדינת ישראל לא תצמח ולא תגדל. כי לא לעשות כלום זה פחות מסוכן מכן לעשות".

כרמל דוכס ומרמלדה בצבעים

דונרשטיין גדל ברמת-גן והיה כהגדרתו ילד היפראקטיבי שבעיקר שיחק בהפסקות. הוא התגייס לשריון, היה מפקד טנק בחטיבה 205 של יוסי פלד ובסוף השירות שלו פרצה מלחמת יום כיפור. לאחר שירדו מרמת הגולן, בתום המלחמה, הוא השתחרר ונסע לחו"ל, טייל במקסיקו ולאחר מכן עבר לקנדה ושם תכנן להתחיל ללמוד בוונקובר.

- למה זה לא יצא לפועל?

"באוקטובר 1975 אבא שלי צלצל אליי ואמר, 'הורידו את הסובסידיה על הסוכר, העלו את המחיר מ-2 לירות (לקילו) ל-6 לירות. קשה לי, תבוא'. היום אומרים שאי-אפשר להגיד לילדים מה הם צריכים לעשות. אז זה לא היה ככה", הוא צוחק. "אבל ככה התחיל הרומן שלי עם התעשייה הישראלית".

באותה תקופה, האב מרדכי (מוטי) היה שותף בחברה בשם מרל, שייצרה ממתקים שחלקנו זוכרים אותם כחלק מהילדות שלנו: למשל השוקולד עם הדובדבן באמצע ואת הקוקוס האדום. עד מהרה האב הודיע לבנו שהם נפרדים מהשותפים ויוצאים לעצמאות. בדצמבר 1975 פתחו את "ממתקי מוטי", התיישבו בקומה בבניין שהיה שייך לשותפים, וגם קיבלו מהם מתנת פרידה - חבילת גלוקוזה וכמה שקי סוכר. עם ארבעה פועלים ושתי פועלות והאב והבן, התחילו את הדרך העצמאית. דונרשטיין למד כלכלה בתל-אביב, ואחרי הלימודים היה מגיע עם מכונית הכרמל דוכס שלו ומסתובב למכור את ה"קריש" - מרמלדה בארבעה צבעים, עטופה בצלופן שקוף. גם היא חלק מנוף הילדות שלי, יחד עם ממתק הבוטנים וממתק השומשום.

ב-1977 החלה האינפלציה, וב-1978 דונרשטיין עבר בתחנה המרכזית הישנה בתל-אביב וניגש לאחד מבעלי הדוכנים הקטנים שמכרו קלטות, מסרקים וכדומה וביקש לשכור ממנו חלק מהבסטה שלו. "הוא תפס אותי בגרון", דונרשטיין משחזר. "ילד אשכנזי ששואל שאלות כאלה בתחנה מרכזית הוא בטח ממס הכנסה". אבל דונרשטיין הצליח להרגיע את הבסטיונר ואף לשכור ממנו פינה, "במחיר מופקע". הוא הביא לשם ארגזי תפוזים מלאים בממתקי בוטנים, שומשום, קוקוס אדום וכדומה, ועמד וצעק: "חמישה בעשר!".

"תוך שעה וחצי הכול נגמר", הוא משחזר, "ותוך שנה וחצי, כשכל המדינה הייתה שקועה באינפלציה, עבדנו שלוש משמרות ובכל שוק ובכל תחנה מרכזית או בסיס צבאי עמדו אנשים ומכרו חמישה בעשר".

- והמחיר לא עלה למרות האינפלציה?

"לא. אבל האורך של הקוקוס התקצר בחצי".

ב-1979 הגיעו אליו שני סיטונאי מזון גדולים ואמרו לו שעלית רוצה "לתת להם גט" ולהתחיל בהפצה עצמאית, ונתנה להם שנה להתארגן. הם אמרו לו, אם תייצר משהו שדומה ל"אגוזי", ולעוד כמה חטיפים פופולריים - נהיה סיטונאים שלך. "לא חשבתי פעמיים. הם הלוו לי כסף שהשקעתי במכונות, ובשנת 80 כבר הפכנו מחברה של מיליון דולר לשנה לחברה של שמונה מיליון".

ב-1983 כבר הייתה זו עלית שבאה אל דונרשטיין עם הצעה לקנות ממנו את העסק. זה היה קשה, "אבל בתחושת הבטן שלי הרגשתי שאם אנהל בתוך עלית, אלמד הרבה איך עובדים עם חברות גדולות". לימים, מכר להם את שארית המפעל, 25%, ועזב לחו"ל לעסקים שונים.

ב-1994 דונרשטיין חזר לארץ מאנגליה עם המשפחה, והתחיל לבנות עם שותפים משרדים בכניסה לטירת הכרמל, 45 אלף מטר, "ויום אחד, באמצע הבנייה, הגענו לשלב דלתות הפנים, ואז התברר לי שאין בכלל דבר כזה", הוא אומר. "בתקופה ההיא, היית הולכת לנגר שהיה שולף את העיפרון מאחורי האוזן, משרטט לך דוגמה, מראה לך סוגי עץ ומכין דלת. כל דלת עלתה אז 3,000 שקל".

זיהוי החוסר הזה גרם לדונרשטיין להקים, בדצמבר 1996, את חברת דלתות הפנים אופן גאלרי. העסק התחיל לגדול, ואשתו שלומית מונתה למנכ"לית ("כדי לעזור לי"). בין השאר, הפך ליבואן של חברת דלתות קנדית בשם פרמדור, "ואז, יום אחד קיבלתי טלפון מהמנכ"ל שאמר, עשה לי טובה, היו"ר שלנו, סול ספירס, מגיע עם היאכטה שלו למזרח התיכון. קח אותו לארוחת ערב".

ארוחת הערב הסתיימה בלחיצת יד ובסיכום "שאנחנו קונים חברה בארץ והופכים לשותפים". כך רכשו יחד את עץ כרמיאל, ובנו בשנת 2000 מפעל דלתות בטורקיה, שאחרי רעידת האדמה שם פתחה בבנייה מאסיבית של בניינים חדשים. החברה המשותפת התפתחה והלכה, דונרשטיין קנה עבורה מפעלים בצ'כיה, בהונגריה ובפולין, ובינתיים פרמדור עברה מיזוג גדול עם חברת דלתות אחרת ואימצה את שמה, מזונייט. ב-2005 מזונייט נמכרה לקרן הפרייבט אקוויטי KKR ובעקבות שינוי ארגוני נמכרו כל המפעלים לתוך הקבוצה, ודונרשטיין מונה לסגן נשיא וחזר להתגורר באנגליה.

לימים, מזונייט תבעו אותך על כך שרכשת את רב-בריח, לאחר שבחנת את החברה עבורם וטרפדת לטענתם את העסקה.

"זה נכון שבמהלך התקופה במזונייט בחנו פעמיים את רב-בריח, ב-2003 וב-2005. אורי בחרי (בעלי רב-בריח אז) היה במיטבו והם דיברו על מספרים לא ריאליים. מעשית, החברה הייתה כושלת, והיועצים שלנו אמרו לנו, אין פה מה לקנות".

"כל המצגים היו לא נכונים"

דונרשטיין עזב את מזונייט, המשיך להתגורר בלונדון, עשה עסקי נדל"ן שלדבריו פרחו יפה - מחירי טרום התפוצצות הבועה - ובאוקטובר 2007 חזר ארצה, "ובמטוס אמרתי לאשתי, בתשוקה ובאהבה שלי, מעכשיו אני לא רוצה לעשות כסף משום דבר אחר, חוץ מאשר תעשייה".

- ומה קרה לאחר ששבתם ארצה?

"תקראי לזה יד הגורל, אבל שישה ימים לאחר מכן צלצל הטלפון, ועל הקו היה עו"ד שלמה כהן שטיפל מטעם הבנקים בחברות שנכנסות לפירוק, והוא אמר לי, שמעתי שכבר פעמיים בחנת את רב-בריח, אולי אתה רוצה לקנות?".

רב-בריח, שחובה לנושיה השונים הגיע אז לכ-175 מיליון שקל, נוהלה בידי כונסים שחיפשו לה קונה. הסכום שבסופו של דבר שולם בפועל על רב-בריח עורר מהומה לא קטנה, כאשר אברהם בחרי, אחד מבעלי השליטה לשעבר ומי שהיה ערב אישית לחלק מההלוואות, דרש (וקיבל) הקמת ועדת ביקורת לבחינת הסכום, וטען כי היה פער לא מוסבר בין הסכום שסוכם עליו לסכום שהועבר לקופת הפירוק.

- מה קרה שם?

"בפברואר 2008 הודענו על מחיר של 116 מיליון שקל בתנאי שהחברה עושה 18 מיליון שקל EBITA (רווח לפני ריבית, מסים, פחת והפחתות), אבל היא במקום זה הראתה 25 מיליון שקל הפסד. כל המצגים היו לא נכונים. זה ממש יומנו של איש עסקים ותעשיין בישראל. אברהם בחרי היה ערב אישית לאחיו, והיה צריך לכסות את החוב שנשאר אחרי מה שאני שילמתי. אז הוא בא בטענות".

- ואז כאמור, גם מזונייט קמו ותבעו אותך.

"נכון, מי הכיר אותי יותר טוב מהם? בשבוע הראשון אחרי שקיבלנו את החברה אמרו לי, אם תיכנס לדלתות פנים (ולא רק דלתות חיצוניות), נתבע אותך. אני רק רוצה להגיד שמזונייט הפסידו בתביעה הזאת במחוזי וגם בבית הדין לעבודה, ששם הם טענו שלקחנו לעצמנו כסף ומי יודע מה. נקבע שהם צריכים לשלם לנו 2.2 מיליון שקל".

מי שעוד תבעה הייתה חברת מולטילוק, בבעלות החברה השבדית אסא בלוי. הסבר קצר: בשנות ה-80 הייתה יצרנית המנעולים והצילינדרים מולטילוק חלק מחברת רב-בריח. החברה השבדית קנתה מהאחים בחרי את מולטילוק, אבל לא את חטיבת הדלתות שנשארה תחת השם רב-בריח. משלב מסוים, בעיקר כאשר רב-בריח התאוששה וחזרה להצליח, נוצרה יריבות קשה ומסכת תביעות שבהן מולטילוק טענה שרב-בריח מפירה מותג וסמלים מסחריים שלה.

- כניסה לא קלה לחברה, וזאת בלשון המעטה.

"אני קונה את החברה מכינוס, משלם 43 מיליון שקל, ומקבל חברה מפורקת ששום דבר לא טוב בה. צריך לבנות אותה מחדש גם ברמת האנשים. בשנתיים-שלוש הראשונות כל הזמן משברים, מולטילוק תובעים אותי, ומזונייט - ואני צריך לחזור ערב-ערב מהעבודה לתוך זה. היה קשה. היום אנשים לא אומרים 'בעיות' אלא 'אתגרים', אבל אלה לא היו אתגרים, אלא אלפי בעיות".

- ומה עשית מאז עם רב-בריח?

"האסטרטגיה העסקית שלנו בנויה משלושה מרכיבים. הראשון, שניכנס לייצור מוצרים שבעזרת טכנולוגיית ייצור וטכנולוגיית מוצר יאפשרו לנו להוביל את השוק בישראל, ויום אחד גם בעולם. במתכת, במחיר 2.5 אירו, אני מייצר מפתחות וצילינדרים שאפשר למכור ב-25 אירו. כי הכול מורכב מפטנטים. זה החזון לא רק עבורי אלא עבור כל התעשייה הישראלית.

"השני, בישראל בחרנו להיות בשווקים שהביקוש אליהם קשיח, שהם לא אופנתיים ולא נישתיים. למשל, מוצרים עבור ממ"דים - חלונות, דלתות, צינורות, דלתות כניסה וכדומה. שם אנחנו בתחרות קשה, כי מכיוון שהמוצרים רגולטיביים, רק המחיר משחק. על זה אני מתגבר באמצעות פתרונות ייצור, רובוטיקה וכדומה, שמוזילים לי את תהליך הייצור".

- והדבר השלישי הוא להמשיך להרוויח עליי כל פעם שאני צריכה לשכפל מפתח?

"אפשר להגדיר את זה ככה. הבנו שצריך לעשות תעשייה שיש לה אפטר סייל (מכירות נוספות לצרכן, לאחר הרכישה העיקרית) של 20%-10%. אם את קונה מאיתנו צילינדר, את צריכה מפתח ועוד מפתח. אם את קונה שער מתרומם, את צריכה שלט. אם את קונה את הלוק-אפ - הצילינדר שמופעל באמצעות האפליקציה בלבד - את כבר קשורה אלינו בתוכנה וקונה מוצרים אחרים".

דונרשטיין חגג כאמור 65, ואף הכניס שניים מילדיו לעסק, כשהשלישי יצטרף לאחר שיסיים את הדוקטורט בוורטון. האם התוכנית העסקית כוללת גם תאריך פרישה? "אמרתי שב-31 בדצמבר 2025 אודיע על פרישה ב-31 בדצמבר 2026".

2026?!, תוהה הבת מאיה, סמנכ"לית תקשורת שיווקית ברב-בריח שיושבת איתנו בחדר, "התאריך המקורי היה בכלל 2017. לא שאנחנו רוצים שהוא יפרוש, אבל מצחיק איך כל פעם הוא משנה את התאריך".

שמואל דונרשטיין

אישי: 65, נשוי לשלומית, אב לשלושה וסב לארבע נכדות, מתגורר ברמת השרון

השכלה: תואר בכלכלה מאוניברסיטת תל-אביב, "אבל אני מייצג את הדור שלמד בחיים יותר מאשר באקדמיה"

עוד משהו 1: "אני קם בארבע וחצי בבוקר, קורא את הגלובס של אתמול, פותר תשבץ, פותח את הבוקר בחשיבה. ברבע לשש אני משחק טניס, כל יום, שבעה ימים בשבוע, עם חבר'ה צעירים. אני גם נוסע לראות טניס בעולם". עוד משהו 2: "אני עובד כל יום עד שמונה וחצי - תשע, ואם אני במפעל באשקלון, אני מגיע הביתה רק בעשר. שלומית מחכה לי עם החדשות המוקלטות, ואחר-כך אני מבטיח לה שנראה משהו ביחד, אבל נרדם".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות