פורטפוליו | גיורא רום

אני: מעדיף לעשות קפיצה לגובה ולא משיכת חבל, כי אני סוליסט. יש לי אגו ואני אוהב לקבל החלטות ולקחת אחריות על הצלחות ואי הצלחות, ולא אוהב או מוכן להסתתר מאחורי אחרים. אם אני נכשל, אני מודה שנכשלתי, לא מצליח להירדם כמה ימים, חופר לעצמי טוב טוב וממשיך הלאה.

משפחה: שני הצדדים עלו לארץ לפני 1930. סבא מצד אמא עלה לבד בגיל 19, לא מצא עבודה, היה עני מרוד ולאט לאט התאקלם. הוא קנה סרטיפיקטים, הביא את כל המשפחה לתל אביב ובנה בית באחד העם פינת יבנה שקיים עד היום. הצד של אבא גר ביפו. יום אחד אבא בא לבקר בבית הוריה של אמא. הם התאהבו, התחתנו, קנו בית בבת ים ואחר כך עברו לבית בצפון תל אביב, שהיה האחרון לפני שיח מוניס וסומייל, אזור של פרדסים ושועלים. המטפלות שלי היו ערביות מהכפרים האלה, והן באו לאמא במלחמת העצמאות ואמרו לה, "קחי את גיורא ותברחי, יבואו לשחוט אתכם".

ילדות: היינו שלושה אחים. לאבא היה עסק פרטי לאינסטלציה ואמא גידלה אותנו. הייתי תלמיד טוב, די חתיך, פעיל בצופים. גדלנו על השירים והסיפורים של פעולות התגמול, האליטות היו מעולם הביטחון והתחושה הייתה שאנחנו נלחמים על חיינו.

טייס קרב: הייתי הטייס הכי צעיר בטייסת המיראז'ים וכוניתי "אלוף ההפלות" במלחמת ששת הימים. נפלתי בשבי המצרי במלחמת ההתשה, נפצעתי קשה, והייתי שם שלושה חודשים עד ששוחררתי. בתקופת השיקום למדתי תואר ראשון בכלכלה וחזרתי לטוס. פיקדתי על הטייסת בתל נוף וברמון, הייתי ראש מטה חיל האוויר, וכשלא מוניתי למפקד החיל, יצאתי לוושינגטון להיות נספח צה"ל.

טראומה: יש לי גישה רציונלית לחיים ואני פועל על-פי שני עקרונות: "בהשקט וביטחה" ו"הצנע לכת". השבי הבהיר לי היטב את המעבר מנסיכות לביב שופכין ולמדתי כמה החיים הם חוזה קצר טווח. בספר שכתבתי, "צבעוני ארבע", בחנתי אם אדם שעובר טראומה קשה יכול לחזור למסלול שבו התנהל לפניה. לא הסכמתי שהנפילה בשבי תכתיב את יומן החיים שלי.

מרים: אשתי. נפגשנו בחצור, כשהיא הייתה חיילת ואני טייס. התחתנו ומאז אנחנו יחד. כיוון שעברנו מבסיס לבסיס, היא הייתה צריכה להתגמש עם העבודה ועסקה בשלל עיסוקים, אבל לא היה יום אחד שבו לא עבדה. אנחנו גרים ביהוד.

קריירה אזרחית: כמה חודשים אחרי השחרור מוניתי למנכ"ל משרד התשתיות תחת השר דאז אריק שרון ז"ל. אחרי שנה עברתי לניהול כלל טכנולוגיות ואחר כך כיהנתי שלוש שנים כמנכ"ל הסוכנות היהודית. כשיצאתי משם הלכתי ללמוד יהדות בבר אילן ואז שר התחבורה דאז, שאול מופז, ביקש ממני לנהל את רשות התעופה האזרחית, תפקיד שמילאתי עד 2014.

פוליטיקה: אין לי את עובי העור המתאים לעסוק בתחום.

הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים: התבקשתי להיות היו"ר שלה לפני שנה. הטענות שנשמעו לגבי השכר שנקבע לי, שממנו לא ראיתי עדיין אגורה, הן מגוחכות. מגוחכת בעיקר הכניסה לכיס שלי ולפנסיה שאני מקבל, שאותה הרווחתי עם נ"מ שמספיקים למדינה שלמה ואשפוזים בבתי חולים.

התבטאות מעוררת מחלוקת: אני לא מצטער שאמרתי שבמגזר הערבי נוהגים בפראות, כי זו עובדה שנסמכת על נתונים מספריים, הנוגעים למספר ההרוגים הגבוה יחסית לגודל האוכלוסייה. אנחנו משקיעים עשרות מיליוני שקלים כדי להביא שינוי, והתעקשתי שבמועצה ישבו נציגים ערביים שמחויבים לעניין.

אכיפה: את זה צריך לשאול את המשטרה.

שינוי חוק הרשות: אנחנו נמצאים תחת משרד התחבורה וכדאי שנישאר תחתיו. טיוטת החוק שהוגשה אמורה להסדיר את המעמד הדרוש לנו כדי לרכז באופן לאומי את כלל המאמצים בנושא הבטיחות בדרכים. לא מדובר על סמכויות אכיפה שיינתנו לנו, כי הרשות אינה רגולטור, אבל צריך לתת לנו כלים לפעול בחוק.

U ויז'ן: חברה העוסקת בייצור מל"טים תוקפים ומתאבדים לכוחות היבשה, שאני היו"ר שלה.

פנאי: משחק שחמט ומטייל כמה שאפשר. ממש עכשיו אנחנו יוצאים לקרוז עם הנכד לכבוד בר המצווה.

תפיסת עתיד: לנוח, לבלות עם הנכדים ולכתוב פרוזה.

קשת איילון: כילד ניגנתי בכינור בתזמורת גדנ"ע ובחופשים התכנסנו למחנות מוסיקה שבסופן היתה הופעה. כשאשתי הכניסה אותי לפעילות ב"קשת איילון", פרויקט שקיים כבר 25 שנים בקיבוץ איילון, שבו מתקיימות פעילויות לכנרים צעירים מכל העולם בהדרכת מיטב המורים, שבסופו קונצרט גאלה חגיגי ונמשך השנה עד העשירי באוגוסט. כמו בכל שנה, נהיה שם.