רק תחרות תביא איכות בחינוך

הפתרון למצבה של מערכת החינוך לא קשור בהכרח בהזרמת כספים נוספים

תלמידים בית הספר / צילום: תמר מצפי
תלמידים בית הספר / צילום: תמר מצפי

1. המון נתוני חינוך מונחים בפנינו. "כלי עבודה" קורא לזה מנכ"ל משרד החינוך, שמואל אבואב, ש"מאפשר לערוך השוואות וחיתוכים" ונפתלי בנט, השר, אומר שזה "חלק מהמדיניות שאני מוביל - מקסימום מידע וכלים להורים".

יופי, זאת שקיפות ראויה ונכונה. אבל מה ייצא לתושבי הארץ מזה? להורים, לתלמידים, למנהלים המשובחים, למורים הטובים ולכל המתאמצים? האם תתפתח תחרות איכות בין מנהלי ומורי בתי הספר - מי מזנק למקומות טובים, מי נגרר הרחק מאחור, מי יעלה מי יירד? מעבר ליום הזה ולשיחות הגאווה האישיות בין האנשים, התשובה האמתית לשאלה האחרונה היא כנראה "לא".

תחרות אפקטיבית ומאמץ למצוינות דורשים להעניק מדליה למצטיינים וציון מינוס לכושלים. במערכת החינוך הממלכתי, שנשלטת על ידי שני ארגוני עובדים שמסרבים לפעול במסלולי המדליות, זה לא יקרה. הארגונים בעיקר פוחדים מכמות הנכשלים שתיחשף כתוצאה מכך. את המצטיינים הם עוד יכולים לספוג - אבל את הכושלים הם לא מוכנים להזיז. מנהל/ת ומורה מצטיינים מקבלים אותו שכר ואותן הטבות ממש כמו מנהל/ת ומורה כושלים. תנאי הקביעות ואפילו הקידום של הכושלים והמצטיינים - זהים. במקרה הטוב. למעשה מי שמקורב לקודקודי האיגוד המקצועי והמשרד - יש לו סיכוי גבוה יותר להתקדם מאשר מי שמצטיין באמת.

יותר מכך, להורים יש מינימום אפשרות בחירה בין בתי הספר, אלא אם הם יכולים לממן לימודים בבתי ספר פרטיים או חצי פרטיים. גם כאשר בית הספר המקומי מדורג במקומות הפחות טובים - במרבית המקרים אין ברירה והילדים ילמדו בו.

2. במצב אידיאלי כל ילד יקבל "תעודת זכאות לחינוך". ההורים יקבלו אותה לידיהם ויוכלו בכל שנה לבחור את בית הספר שילדם ילמד בו. זה יבטיח תחרות על איכות בין בתי ספר, בין מנהלים ובין מורים. לבתי הספר הטובים יהיה ביקוש גבוה. לא רק של תלמידים מצטיינים, לא רק לחמש יחידות או עשר יחידות מתמטיקה, אלא גם ובעיקר של תלמידים מתקשים - שיהנו מתנאים משופרים. ביקוש גבוה לבתי ספר משובחים מבטיח ש"דמי הזכאות" שלהם ייכנסו לחשבון בית הספר, שיוכל לתת העדפות למורים טובים - וליותר מורים. רק כך יהפכו הנתונים שהתפרסמו הבוקר לכלי שימושי.

3. איכות המורים - על זה לא מדברים. דרישות הקבלה הרשמיות במחלקות לחינוך באוניברסיטאות ובמכללות דורשות ציון מינימלי של 500 בפסיכומטרי. באתר "לימודים בישראל" כתוב בבירור שבחלק מהמכללות מסתפקים בציון 450 ו"בחלקן כלל לא מבקשים מן המועמדים ציון במבחן זה". כלומר - מלכתחילה דורשים יכולות די נמוכות.

בתחילת החודש פרסמה הלמ"ס את הפרופיל הפסיכומטרי של עובדי ההוראה בשנים 2006-2017. הממצאים: ממוצע הציון הכללי בקרב כלל עובדי ההוראה עלה מ-477 נקודות ב-2008 ל-494 נקודות ב-2017. עדיין די נמוך.

התוצאה הישירה של זה היא כמובן השכר. אם באים אנשים בינוניים, שרק חולמים על כמה חודשי חופשה בשנה ולחזור הביתה בצהריים - אז למה לשלם להם שכר שראוי למחנכים אמיתיים?

4. ומה עם הכסף? לפי נתוני למ"ס שפורסמו השבוע: ההוצאה הלאומית לחינוך ב-2016 הגיעה לשיא של 95 מיליארד שקל. קצת יותר מ-20% מהם תשלומי הורים בגין חוגים, ציוד, שיעורים פרטיים, ספרים. אנשי חינוך לוחשים, שיש להוסיף לסכום הזה כמה מיליארדים עבור שיעורים פרטיים לא מדווחים - כלומר "שחורים".

חינוך זו ההוצאה הכי-הכי גדולה בישראל. יותר מהביטחון, יותר מהבריאות. אם כל הכסף הזה היה הולך באמת לחינוך - המצטיינים היו מבריקים יותר, המתקשים היו מקבלים הוראה אישית, יותר שעות לימוד, יותר סבלנות וסובלנות. אלא שכספים גדולים נוזלים לתעלות הביורוקרטיה. זה מתחיל במשרד החינוך, שמתאפיין בריבוי מופרז ורב-שנתי של סמנכלי"ם, מחוזות, אגפים ומינהלות. זה עובר למערכות הפקידותיות הכבדות ברשויות המקומיות, בעיקר בערים, וזה כולל כם את מלאי המורים והמורות, שמשמשים "מפקחים", "ממונים" כאלה ואחרים בבתי הספר.

מעל כל זה נשלט החינוך על ידי שני איגודים מקצועיים שגם משמרים את המערכת באמצע המאה הקודמת וגם פוגעים בסיכוי של אנשים טובים להיכנס ולהתקדם. נתוני הכלכלן הראשי מאתמול הראו שממוצע השכר של המורים בישראל ממוקם מעל לממוצע בהשוואה למדינות ה-OECD - אבל מורים בעלי ותק משתכרים פי 2 או פי 3 ויותר ממורים חדשים.

חלוקת השכר המעדיפה גילאים מבוגרים היא תכונה ישראלית מוכרת. במהותה היא נובעת מהאינטרסים של ראשי האיגודים, שהם חבריהם ומקורביהם הם בעלי ותק ארוך. הנה עוד מאפיין - בכל שביתה גדולה, תהא זאת באקדמיה, בבתי הספר היסודיים או בתיכוניים, בתחום הרפואה ועוד - הסיסמה הייתה תמיד: תנו הזדמנות לצעירים. רק שבכל המקרים האלה הסתיימו השביתות בהגדלה מסיבית של שכר הוותיקים - והזנחת ה"המוחות החדשים הצעירים".

5. המשפט הכי חשוב של היום הוא ציטוט מדבריו של עלי סלאלחה, מנהל בית הספר המקיף בבית גא'ן, לאחר שבשנתיים האחרונות ניצב בראש הרשימה עם 100% הצלחה בבגרויות והשנה ירד ל-99.5%. אחרי כמה שנים בשיא אומר המנהל הכוכב: "ניפצנו שתי תפיסות עולם שגויות: האחת - שלא כולם מסוגלים, והשנייה - שתלמידים ממצב סוציואקונומי נמוך ביותר לא יצליחו. בית ג'אן נמצאת במקום 2 מתוך 10 בסולם הסוציואקונומי" (ידיעות אחרונות 22.8).

אבל מי רוצה לשמוע, מי רוצה לקלקל את השורות? הרי כל הצדדים - המורים, המשרד, הרשויות, בתי הספר וההורים - רוצים רק דבר אחד: עוד ועוד כסף למערכת החינוך. לשפוך עוד מיליארדים לחור השחור.

6. "מי שאומר כל יום וכל לילה שהדאגה שלו היא לעתיד ילדי ישראל - שידאג שהחינוך יהיה הכי טוב", כך אמרה ("גלובס", 11.4.17) ד"ר ליאת בן דוד, מדענית ומחנכת, מנהלת מרכז דוידסון, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן. איך משנים את התודעה, את המורים, את ההורים, את המערכת? לדברי בן דוד, "אם נדאג שמערכות המיון לסמינרים למורים יהיו הרבה יותר חזקות ממה שהן היום - מיד ישתנה היחס. אם נמיין להוראה כמו שממיינים לרפואה, נעלה אוטומטית את הרמה, את הציפיות, את הדרישות ואת התודעה. וכשנשלם למורה מתחיל משכורת התחלתית של 20 אלף שקל בחודש, נוכל גם לדרוש ממנו וגם נוכל לפטר אותו, אם הוא לא יעמוד בדרישות וברמה.

כי עם דרישות גבוהות ושכר גבוה - אפשר יהיה לומר, במקרה הצורך, "אדוני, שלום, אתה ממש לא שווה את הכסף הזה".

את הראיון ההוא סיכמה בן דוד במשפט: "מערכת החינוך מותאמת לתקופה שלפני 200 שנה".

שכר עובדי הוראה
 שכר עובדי הוראה

מערכת החינוך במספרים
 מערכת החינוך במספרים

צרו איתנו קשר *5988