הנקראות ביותר

פח האשפה של ההיסטוריה: תעשיית המיחזור בישראל קורסת

מהפכת המיחזור הייתה אמורה לייצר אלפי מקומות עבודה, טונות של חומרי גלם לתעשייה וכן עצמאות סביבתית לישראל ■ מה קרה בפועל? משבר המיחזור הישראלי ב-6 תחנות

מיחזור / צילום: כפיר זיו
מיחזור / צילום: כפיר זיו

השיא של מצבת העובדים במפעל אביב תעשיות למיחזור בקבוקי פלסטיק נרשם בשנת 2014. כ-70 עובדים הגיעו אז מדי יום למפעל, הממוקם ברמת חובב ופועל מאז שנות ה-90, כדי לקבל את זרם הבקבוקים המשומשים, להפריד את הפקקים, למיין לפי צבעים, לחמם, לגרוס, לקצוץ ולגלגל אותם הלאה כחומר גלם ממוחזר לתעשייה - בעיקר לייצור אריזות של פירות או ירקות.

היום עובדים במפעל אביב 45 עובדים והוא פתוח רק שלושה ימים בשבוע, "נמצא בתהליכי גסיסה" לדברי בעליו, ירון מזרחי, ומפסיד בשנה מיליוני שקלים. מה השתנה מאז 2014? התשובה הרשמית היא שמחירי הנפט צנחו והפכו את הפלסטיק הממוחזר לפחות אטרקטיבי לעומת הפלסטיק ה"בתולי", אבל זה רק קצה הקודקוד של הקרחון שבו התנגשה תעשיית המיחזור של ישראל.

על פניו, המצב של ישראל מבחינת מיחזור פסולת היה אמור להיות עכשיו די פנטסטי, במונחים מקומיים, כמובן: לאחר שורה של חוקים סביבתיים משמעותיים שחוקקו בעשור האחרון, וכן ביסוס היטלי ההטמנה, תפעול זרוע תקציבית של קרן ניקיון, בצד להכרזה האחרונה של המשרד להגנת הסביבה, לפיה יפעל המשרד לפתיחת שוק מיחזור האריזות לתחרות - הייתה תחושה אי-שם בשלהי 2013 שהנה, ישראל עומדת בפני מהפכת מיחזור, שתפחית נזקים סביבתיים ותייצר מקומות תעסוקה חדשים במשק.

"אבל שיעורי המיחזור בישראל נעים באופן עקבי סביב 20% כבר שנים וזה לא זז", מדווח עו"ד אסף רוזנבלום ראש תחום פסולת ומיחזור באדם טבע ודין. "זה נתון נמוך באופן קיצוני ואנחנו מוטרדים. בישראל עדיין מטמינים 80% מהפסולת. אלה נתונים של עולם שלישי ואין על זה ויכוח. בגרמניה, לצורך ההשוואה, ממחזרים כיום כ-70% מהפסולת וגם במדינות עשירות פחות, כמו סלובניה, עוקפים אותנו בסיבוב ומצליחים להגיע לשיעורי מיחזור יפים של 45%. יש כמה הצלחות בישראל, כמו למשל מיחזור נייר או שימוש חוזר במים. בזה אנחנו מובילים בעולם. לכן, אין סיבה שבפסולת נישאר כל-כך מאחור. אנחנו חוששים שנגיע למצב שישראל לא תדע לטפל בפסולת שלה וכולה תהיה מוטמנת או תישרף והמיחזור יתבצע במדינות אחרות באירופה".

הנה מצב שוק המיחזור, נכון להיום: מחירי הסחורות לא יציבים, היעדר התחרות מונע כניסה של יזמים חדשים, אין מספיק ביקוש לתוצרים הממוחזרים, אין מספיק חומרי גלם ואין מספיק כסף למחקר ופיתוח. ומעל הכול, נראה שהרגולטור לא ממהר לאכוף את החוקים שחוקקו על בסיס העיקרון "המזהם הוא המשלם". "אנחנו צריכים שהמשרד להגנת הסביבה ימלא את תפקידו, והוא הגורם המרכזי שיכול לחולל שינוי", אומר רוזנבלום, "החקיקה הייתה מרשימה, עכשיו צריך שמישהו יאכוף אותה".

הדבר הזה מתחדד בעיקר נוכח המסקנות שעלו בנייר עבודה של חברת Meidata, שהוזמן בידי משרד הכלכלה ב-2014, והראה כי הפוטנציאל של תעשיית המיחזור יכול היה להוביל ליצירת מקומות תעסוקה חדשים במשק: על-פי נתוני האו"ם, מיון ומיחזור פסולת מספקים פי עשרה יותר משרות מהטמנה ושריפת פסולת; ובארצות-הברית, סין וברזיל מועסקים 12 מיליון בתעשיית המיחזור. ההערכות בישראל, על-פי אותו נייר עמדה, קבעו שתעשיית מיחזור הפסולת היבשה - הכוללת נייר וקרטון, פלסטיק, זכוכית ומתכת - יכולה להוסיף למשק 2,034 משרות חדשות עד שנת 2030.

סוגיה נוספת שבלטה באותו נייר עבודה מדברת על המשמעות הגדולה של מאגר מידע על חומרים ומוצרים ממוחזרים לקונים פוטנציאליים, וכן על חשיבות החיבור בין כל החוליות בשרשרת המיחזור. כשפנינו למשרד להגנת הסביבה בבקשה לקבלת נתונים אודות תעשיית המיחזור - כמו, למשל, רשימת המפעלים והמתקנים הפועלים בישראל - המשרד סיפק מידע רק אודות מתקני המיחזור של פסולת בניין. שאלנו אם במשרד בכלל מכירים את כלל השחקנים בתעשיית המיחזור, שכן עסקים אלה נדרשים ברישיון עסק עם סייגים סביבתיים שאותם יש לאכוף. זו התשובה שקיבלנו: "המשרד להגנת הסביבה אינו מפרסם רשימה של העוסקים בפעולות מיחזור למעט של פסולת בניין. פעילות העסק נקבעת באמצעות רישיון ובהתאם לפריט המתאים לכך בצו רישוי עסקים. בעל הסמכות למתן רישיון העסק הינו ראש הרשות המקומית. המשרד מפקח על עסקים רבים - מפעלי תעשייה, מתקני תשתית, מחזיקי חומרים מסוכנים ובנוסף גם מפעלי מיחזור אשר אינם שונים מיתר העסקים".

במשרד להגנת הסביבה - "המפתח", כפי שמכנים אותו כלל המרואיינים בכתבה - מקדמים בזמן האחרון פתרון אחר, שאולי יחליף את המיחזור וההטמנה: טיפול תרמי בפסולת (או בלשון מכובסת פחות: שריפת פסולת) והפקת אנרגיה מהחום שייפלט בתהליך. המומחים שעמם דיברנו אומרים שטיפול תרמי אומנם נחשב לנקי יותר מהטמנת פסולת, אך לא בהכרח כלכלי או סביבתי יותר ממיחזור. ובכל זאת, לפני כחודשיים אישרה הממשלה הקמת משרפה ראשונה במעלה אדומים, תחת הכותרת "השבת אנרגיה". השר להגנת הסביבה זאב אלקין מסר אז שמתוכננות לקום חמש משרפות כאלו ברחבי הארץ.

האם ההתמקדות בשריפת פסולת היא ביטוי לכישלון של מהפכת המיחזור המבטיחה מלפני כמה שנים? לא צריך לחפש רמזים: אבי גבאי, היום יו"ר העבודה הנמרץ ומי שכיהן עד הקיץ שעבר כשר להגנת הסביבה, אמר בזמנו כי "ההפרדה במקור נכשלה", והחל לבחון את שריפת הפסולת. לעומת זאת, במשרד להגנת הסביבה משדרים עסקים כרגיל: "המיחזור לא נכשל", נמסר לנו מדוברות המשרד, "אלא עולה בהדרגה במשך השנים האחרונות, וניתן לראות זאת בצורה בהירה באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה".

גם בתאגיד תמיר, שחקן משמעותי באיסוף פסולת שקם בעקבות חוק האריזות, שומרים על אמונה בתהליך: "מיחזור פסולת ביתית הינו השלב החשוב ביותר ביצירת פתרונות לטיפול נכון בפסולת", מסר קובי דר, מנכ"ל התאגיד. "בחמש השנים הקרובות מספר הפחים הכתומים יוכפל, פסולת האריזות הנאספת בהם תשולש ומתקנים מתקדמים למיון וטיפול בפסולת האריזות המופרדת יוקמו לצד פתרונות נוספים".

מה שמעודד בכל הסיפור הזה הוא הציבור: "זה שאנחנו עדיין לא מגשימים את כל היעדים שלנו ונמצאים בפיגור, זה לא אומר שהציבור ממחזר לשווא", אומר רוזנבלום. "חשוב שהציבור לא יתייאש, כי הוא דווקא כן משתף פעולה עם תעשיית המיחזור: ממחזר בקבוקי פלסטיק ואת שקיות הניילון בסופר החליף בשקיות בד".

את ההצלחה בשינוי תודעת הציבור בנושא מיחזור אפשר לזקוף לתשתיות נוחות וגם, או אולי בעיקר, למשרדי הפרסום והרעיונאים. קמפיינים עם טאלנטים בולטים, הסברה צבעונית ברשת ומאמצים כבירים לחינוך סביבתי במרכז לחינוך סביבתי בחירייה מהווים חוליה משמעותית בשרשרת. רק שעם טריוויה בנושא מיחזור בקבוקים, כאמור, העובדים של מפעל אביב לא יכולים ללכת למכולת.

תחנה ראשונה: פלסטיק

"טונות אשפה ילכו להטמנה"

לאחר שידיעות על מצבו של מפעל אביב תעשיות החלו להתפרסם בכלי התקשורת, קיבל בעל המפעל, ירון מזרחי, הודעות מקולגות בתעשייה: "כל מי שקרא את הכתבות שלח הודעות תמיכה וכתב לי 'כל הכבוד, תמשיך והלוואי שיצא מזה משהו', כי כולם בצרות", הוא אומר.

אביב תעשיות הוא מפעל המיחזור היחיד בישראל שיודע למחזר בקבוקי פלסטיק ולהפוך אותם לפתיתי פלסטיק מוכנים לשימוש. ב-1992 הקים אביו של מזרחי את המפעל, במקביל לייסוד תשתית של איסוף בקבוקי פלסטיק מהרשויות המקומיות. את הבקבוקים שאוספים באביב מביאים לתחנת מיון במודיעין ומשם משנעים אותם למפעל ברמת חובב. אם המפעל יסגור את שעריו, ייאלץ מזרחי למכור את הבקבוקים שהוא אוסף לטורקיה, שם משלמים לא רע עבור הפלסטיק המשומש של הישראלים.

"למעלה מ-95% מהחומר שאנחנו מייצרים מהבקבוקים נמכר בישראל", אומר מזרחי. "החומר הזה משמש לכל מוצרי האריזה של הירקות והפירות בסופר, למשל סלסילות של תפוחים או עגבניות שרי. כיוון שהמחיר שלנו שווה ערך למחיר העולמי, אנחנו רואים לאחרונה שהלקוחות שלנו החלו לקנות את התוצרים הממוחזרים מחו"ל - מטורקיה או איטליה. כלומר, אנחנו מוציאים מישראל את בקבוקי הפלסטיק לטורקיה, שם הם ממחזרים לפי תנאים סביבתיים שאולי לא עומדים בתקנים של ישראל, ואז קונים מהם בחזרה את הסלסילות מהחומר הממוחזר. מדינות באירופה מעודדות ייצור ובכך מאפשרות למכור מוצרים של תעשיית המיחזור במחיר אטרקטיבי, בעוד שבארץ שמים לנו מקלות בגלגלים.

"כל מדינה צריכה לדגול בכך שהיא מטפלת בפסולת שלה, אחרת היא פשוט מעבירה את הבעיה הלאה. הפלסטיק הוא יותר משליש מנפח האשפה שלנו בישראל. כשמסתכלים על אפשרויות המיחזור בעולם רואים, למשל, שסין הודיעה השנה שהחל משנת 2018 היא סוגרת את השערים לפסולת של המערב, כי היא טובעת באשפה וזיהום. גם טורקיה, שעכשיו קונה מאיתנו פסולת כדי למחזר, תסגור מתישהו את השערים. ייקח לה זמן להבין עם מה היא מתמודדת, אבל זה יקרה. בשנים האחרונות היו משברים כלכליים, שתקעו סחורות והשאירו מדינות עם טונות אשפה שהלכה להטמנה בלית ברירה. אם אנחנו לא נדע לטפל בפסולת שלנו, אנחנו נמצא את עצמנו באותה בעיה".

תחנה שנייה: זכוכית

"תראו מה קרה בטקסטיל"

נחמה רונן, יו"ר תאגיד המיחזור אל"ה, אומרת את זה בפשטות: "אם המדינה רוצה לקיים תעשיית מיחזור, היא צריכה להחליט אם היא רוצה לתמוך בה. בשוק החופשי סיכויי ההישרדות קלושים בגלל הגלובליזציה: ברגע שפתחו את מדינת ישראל לייבוא, בין אם בגבינות או בחומרי גלם שמתחרים עם השוק הישראלי, המשמעות היא שתעשייה מקומית לא יעילה ולא רווחית לא יכולה להתקיים. תראו מה קרה בטקסטיל".

על-פי סקר שמציג אל"ה משנת 2015, הציבור נענה למאמצי מיחזור הבקבוקים ו-61% מהישראלים ממחזרים מכלי משקה. אלא שחלק נכבד מהחומרים שנאספים לא נשארים בישראל לצורכי תעשיית המיחזור ומועברים לחו"ל.

"את הזכוכית שאנחנו אוספים, אנחנו מעבירים למתקנים שלנו באשדוד ובחיפה, שם מפרידים בין הזכוכית הלבנה לצבעונית", רונן מפרטת. "את הלבנה גורסים גס, ואותה אנחנו מוכרים למפעל פניציה במחיר עלות, אף על-פי שיש שני מפעלים באיטליה ובטורקיה שרוצים את הזכוכית הלבנה שלנו ומוכנים לשלם עליה 30% יותר".

- עם הזכוכית הצבעונית יש בעיה.

"נכון, את הזכוכית הצבעונית פניציה לא יכולה למחזר, ואין לה דורש בישראל. לכן, אנחנו מוכרים אותה למפעלים בטורקיה ואיטליה. יש לנו 40 אלף טון זכוכית צבעונית בשנה, אלה כמויות גדולות".

- מה אפשר לעשות עם החומר הזה?

"הרבה מאוד. התקבלו כבר חמש החלטות ממשלה שונות, שמחייבות את גורמי הממשל להשתמש בזכוכית לצרכים מקומיים. יש מדינות בעולם שלא משתמשות בזכוכית כחומר תעשייתי, אלא גורסות ומשתמשות בו כמצעים לכבישים או חומר מילוי למסילות רכבת. היינו בפגישות עם רכבת ישראל, מע"צ וכל גורם תשתיתי אחר בישראל, אמרנו להם 'קחו את הזכוכית הזאת'. ממילא הם משלמים על חול וכורכר כחומר גלם לכבישים. אבל אף גורם ממשלתי לא היה מוכן לכך".

רונן מצטטת מחקר שנעשה בטכניון ובחן מקרים שבהם שולבה זכוכית גרוסה בכבישי אספלט. לדבריה, יתרון משמעותי שנמצא הוא שהכבישים מנצנצים בלילה והופכים בטיחותיים יותר לנהגים. "בגרמניה או בארצות-הברית, ראשי הערים או ראשי המדינות קבעו מבחינה אידיאולוגית שאת הזכוכית שלהם הם לא מייצאים, אלא ישתמשו בה לצרכים המקומיים, גם אם אין ביקוש בתעשייה. אנחנו לא הצלחנו למצוא עד היום גורם ממשלתי שהיה מוכן להשתמש בזכוכית שלנו".

- איזה תשובות קיבלת?

"קודם כל אומרים 'לא' ואחר כך מסבירים שלכל אחד יש את המהנדס שלו שיגיד שמבחינה בטיחותית 'זה טעון בדיקה'. כבר 15 שנה אנחנו ממחזרים, עד היום לא הצלחתם לבדוק את זה?".

המשרד להגנת הסביבה: "משרדנו בוחן את שוק הזכוכית במטרה להגדיל את שיעור מיחזור הזכוכית ולמצוא מנגנוני ייעול לטיפול בחומר זה".

תחנה שלישית: צמיגים

"נאלצים למכור לשריפה"

גומי סינתטי, גומי טבעי, פחמן, סיבי פלדה, ניילון ושמן הם רק חלק מהמרכיבים שנדרשים ליצירת צמיג גומי אחד. שוק הצמיגים המשומשים בישראל מוערך בכ-50 אלף טון בשנה, המהווים מאגר של מגוון החומרים האלו. החוק לסילוק ולמיחזור צמיגים נחקק בישראל אומנם כבר בשנת 2007, אך רק בשנת 2013 נאסרה לחלוטין הטמנתם בישראל, מה שנתן זריקת מרץ לתעשיית המיחזור.

בארץ פועלים כיום שני מפעלים למיחזור צמיגים, אשר הוקמו בסיוע משרד התעשייה והמסחר, באמצעות החוק לעידוד השקעות הון. תהליך המיחזור של הצמיגים כיום נעשה על-ידי גריסתם לפתיתי גומי, לאחר שהופרדו מהם הברזל וחוטי הטקסטיל. בפתיתים הממוחזרים נעשה שימוש בישראל כחומר למשטחי גומי בגני שעשועים, לצורכי בניית מסלולי ריצה או במטווחי ירי. "אבל הביקוש אינו מספיק", אומר ערן שחר, מנהל הכספים של מפעל טיירק, אחד משני המפעלים הפעילים בתחום. "אין מספיק שימושים לתוצרים שלנו. לכן אנחנו, וגם המפעל השני, נאלצים למכור חלק גדול מהתוצרת לשריפה לאנרגיה. הלקוח שלנו אומנם עושה את השריפה בצורה נקייה, לפי כל תקני איכות הסביבה, אבל בואי נגיד שהיינו מעדיפים למכור את החומר ללקוחות שעושים ממנו דברים יותר רווחיים, גם להם וגם לנו. השימוש בשריפה לצורכי אנרגיה הוא השימוש הכי נחות שיש בפתיתי הגומי. בארה"ב ובאוסטרליה משתמשים בפתיתי הגומי בסלילת כבישים. מערבבים את הגומי הממוחזר עם האספלט, וזה גם משפר את הכבישים וגם יש לזה יתרונות כמו נסיעה שקטה יותר. כבר תקופה ארוכה שאנחנו מנסים להכניס את החומר שלנו לסלילת כבישים דרך נתיבי ישראל, אך ללא הצלחה".

- יש חשש להמשך פעילותכם?

"לא בעתיד הקרוב. אנחנו לא הולכים להיסגר, אבל בטוח שאנחנו לא ממצים את הפוטנציאל. כדי שמפעל כזה יקום, מי שמשקיע בו צריך לצפות להחזיר את ההשקעה שלו. בישראל נתנו לשוק לעשות את שלו, אבל השוק לא מתנהג כמו שוק. יש מדינות באירופה ששם על כל צמיג חדש משלמים הקונים שני אירו שמנותבים למיחזור, בדומה לדמי הפיקדון על בקבוקים אצלנו. בישראל לא עשו את זה בתעשיית הצמיגים. התוצאה היא שיש שני מפעלי מיחזור, ושניהם לא עושים מיליונים".

מהמשרד להגנת הסביבה נמסר: "נושא הצמיגים נדון תחת חוק הצמיגים שהנו חוק אחריות יצרן מורחבת. משרדנו בוחן בימים אלו את המנגנון האופטימלי להגדלת הביקושים".

מחברת נתיבי ישראל נמסר: "מזה עשרות שנים נתיבי ישראל עושה שימוש בחומרים ממוחזרים בכלל הפרויקטים של החברה. במקביל פועלת מחלקת המחקר והפיתוח להגדלת השימוש בחומרים 'ירוקים' וממוחזרים נוספים, תוך הקפדה חסרת פשרות על בטיחות משתמשי הדרך ושמירת הכדאיות הכלכלית, המשולמת מכספם של משלמי המסים. נתיבי ישראל רתמה את המשרד להגנת הסביבה על מנת לייצר את התנאים להגדלת השימוש בחומרים ממוחזרים, דוגמת זכוכית ואבקת גומי המופקת מצמיגים".

תחנה רביעית: אלקטרוני

"הצרכן ישלם יותר"

הנה משהו שאולי לא ידעתם: "לפי החוק לטיפול סביבתי בציוד חשמלי ואלקטרוני, שנחקק בשנת 2012, כשאתם מעוניינים לרכוש קומקום חשמלי חדש, תוכלו להביא את הישן למשווק, שיהיה חייב לקבלו לצורכי העברה למיחזור", כך אומר צחי עין גל, מנכ"ל אקומיוניטי, אחד משני תאגידי איסוף הפסולת שקמו בשנת 2104 בעקבות החקיקה. "גם אם תרכשו מדיח או מכונת כביסה, המשווק יהיה חייב לקבל את המכשיר הישן, כדי להעבירו אליי למיחזור ולקבל עליו החזר ממני".

על-פי עין גל, בשנה שעברה שנה נאספו בתאגיד 13,000 מוצרים "לבנים", כמו מכונות כביסה ו-5,500 מקררים. אלה הועברו לאתרי טיפול, והתשלום נגבה על-פי איכות החומרים וסוג השימוש החוזר. מדיח כלים מברזל, למשל, הוא בעל ערך חומר גבוה, אז המחיר שהיבואן ישלם על המיחזור שלו יהיה נמוך יותר מיבואן של סוללות, למשל, שלא נעשה בהן בכלל טיפול בישראל.

"כל הסוללות נשלחות לחו"ל", אומר עין גל. "מרגע שהגדירו יעד מיחזור שלא מאפשר הטמנה של סוללות, ובארץ אין מפעל שמטפל בסוללות, אני חייב לייצא אותן לחו"ל. חמש חברות בישראל מרכזות את הסוללות המשומשות, עושות מיון ומשם זה עובר למפעלים באירופה".

- זה חומר מבוקש?

"משלמים עליו הרבה כסף. יצוא טון סוללות ביתיות יגיע ל-5,000 שקלים לטון וסוללות יקרות יגיע ל-15 אלף שקלים לטון. אני בשנה, כתאגיד, מייצא 80 טון. התאגיד השני מייצא בהיקף דומה. עכשיו התחילה בדיקת היתכנות ראשונה של יזם להקמת מפעל שיכול לטפל בסוללות בישראל".

- איך ממחזרים סוללות משומשות?

"הופכים אותן לחומר גלם ומחזירים לתעשייה. טוחנים את העופרת, את הפלסטיק והמתכת. ויש גם עבודה עם חומרים מסוכנים כמו כספית, שבטכנולוגיות ייחודיות מחזירים אותה לתעשייה. צריך מסה גדולה של סוללות להקמת מפעל כזה, ומדינת ישראל קטנה מדי".

על-פי עין גל, כל חברה במשק מחויבת להיות בקשר עם אחד התאגידים לאיסוף פסולת אלקטרונית וסוללות, וכן כל הרשויות המקומיות לצד היבואנים, המשווקים והיצרנים. אלא שלדבריו, רבים מהם לא עומדים בהתקשרות איתו או עם התאגיד השני: "חוסר המעורבות של הרגולטור יצר מצב שאין יכולת כלכלית לתמוך בתעשייה. חסכנו ליבואנים בשנים האלה מיליונים רבים של שקלים, ומנגד איכות החיים הידרדרה".

בעיה נוספת בתעשיית מיחזור האלקטרוניקה היא זליגת הפסולת לשטחים, כך עין גל: "יש בישראל 27 אתרי טיפול בפסולת אלקטרונית, ויש גם אתרים פיראטיים שעובדים ללא רישיון. שם מפרקים את המכשירים, משאירים בשמש, לעיתים שורפים את הכבלים כדי להגיע למתכת ואז יורדות מתכות כבדות למי תהום. שם נעשה הזיהום הגדול. ואין שום אכיפה, לא של ראשי הערים ולא של הרשות הפלסטינית. משאית עם פסולת אלקטרונית צריכה תעודת משלוח, אבל אף אחד לא בודק את זה. ההערכות הן שבין 30 ל-60 אלף טונות בשנה עוברים לטיפול במגרשים פיראטיים ביהודה ושומרון. מדינת ישראל עוד לא התחילה להתמודד עם האתגר הזה".

- מה מצבם של 27 האתרים הפועלים כחוק?

"זה תלוי בסחורות ובשוק העולמי. כשבטורקיה היה חסר ברזל, וזה קרה לאחרונה בזמן הרמדאן, אז הם קיבלו הודעה שהטורקים צריכים ברזל והמחיר קפץ ב-50 שקלים. באופן עקרוני מחירי המתכות על הפנים מאז אולימפיאדת סין. המחירים של האלומיניום, הברזל והנחושת התרסקו. האתרים שורדים, כשההבדל ביניהם זה מי שמצליח לטייב את חומר הגלם בתהליכי הפרדת החומרים".

- מה לדעתך עתיד התעשייה שבה אתה פועל?

"חייבים לייצר תעשייה מקומית שתצליח לטפל גם בסוללות, זאת נישה לא מטופלת. כשתהיה כזאת, נוכל לטפל, למשל, בסוללות של האופניים החשמליים. הן לא כלולות בחוק המיחזור, ולכן, מושלכות לזבל ומשם להטמנה. אם יהיה מפעל שעלויות הטיפול שלו יהיו סבירות, אז בתוך מחיר אופניים יגלמו גם את מחיר המיחזור ויעשו שימוש חוזר בחומרים".

- כלומר, אתה מציע לגלגל את זה לצרכן.

"נכון, הצרכן ישלם יותר, כי גם הוא חלק מהשרשרת של הפסולת. אם אנחנו רוצים שהנכדים שלנו יחיו במדינה עם אוויר ומים נקיים, אנחנו חייבים לדעת לטפל בפסולת שלנו, ויש לזה מחיר. מיחזור זה כמו ביטחון, אתה לא יכול להרוויח בביטחון. במיחזור אתה קונה ביטחון סביבתי ואיכות חיים, וזה עולה כסף, אז אם המדינה לא משלמת אותו והיבואנים מתחמקים, האזרחים יצטרכו לשלם את המחיר".

תחנה חמישית: חירייה

"במקום חביות דלק"

דורון ספיר, סגן וממלא מקום ראש עיריית תל-אביב יפו ויו"ר פארק המיחזור חירייה, ממש לא הופתע לשמוע על הקשיים שאליהם נקלע מפעל אביב תעשיות. "להפך, אני הופתעתי איך הם הצליחו לשרוד עד עכשיו", הוא אומר. "מאחר שאין היום בישראל מספיק חומרי גלם למיחזור, התעשייה סובלת מחוסר יציבות. מפעלי המיחזור צריכים סטוקים גדולים, והשוק הישראלי הוא קטן. בגלל חוסר היציבות גם אין הרבה יזמים בתעשייה".

- אין מספיק חומר גלם, או שהוא לא מגיע לפתרונות הקצה?

"חומרי הגלם יכולים להגיע או מהפרדה במקור בבתים או מהפרדה באמצעות מכונות במפעלי הפרדה. אנחנו, כרשויות מקומיות, אמורים לספק את אותה הפרדה שאמורה לשרת את מפעלי המיחזור. זה כמו ביצה ותרנגולות: מאחר שאין פתרונות קצה למיחזור, בשביל מה לנו להפריד? ואם עושים הפרדה ואין מפעלים שיודעים למחזר - אז מה הטעם בזה?".

לפני כשנה רשם ספיר הישג משמעותי, כשמפעל RDF, שהוא היה בין יוזמיו החל לפעול בפארק המיחזור חירייה, לאחר הליכים משפטיים ארוכים. השיטה דומה לזו שאוזכרה בתחילת הכתבה: יצירת אנרגיה משריפת פסולת. "המוצר שאנחנו מייצרים מועבר למפעל נשר ברמלה ומשמש לאנרגיה, במקום חביות דלק", אומר ספיר. "זאת אנרגיה ירוקה".

- זה עדיף על הטמנה, ברור, אבל השאלה היא אם זה עדיף על מיחזור.

"זה תהליך בעירה נקי, והפרויקט מבורך על-ידי ארגונים ירוקים, ככה אנחנו חוסכים את ההטמנה בדרום. יש לנו היררכיה שפועלת משיקולי מיחזור וגם משיקולים כלכליים. המיחזור לפעמים יותר כדאי ולפעמים פחות כדאי. העובדה שאנחנו שומרים לעצמנו גמישות בפתרונות הקצה היא הכרחית עבור כל מי שמטפל בפסולת".

תחנה אחרונה: קרן הניקיון

לאן הולכים כספי ההטמנה?

ב-1984 הוקמה בישראל קרן ניקיון קטנה ומנומנמת, שהצטברו בה קנסות שהוטלו על מפעלים מזהמים. בהתאם לחקיקה של אותם ימים, אלה לא היו סכומים גדולים, אך ב-2007, כשנכנסו לחוק היטלי ההטמנה המוטלים על הרשויות המקומיות, הקרן זכתה לחיים חדשים. ההערכות כיום לגבי היקף התקציב של הקרן עומדות על כ-2.5 מיליארד שקל שהצטברו במשך עשור.

אלא שלאורך השנים הללו קרו כמה מהלכים מעניינים: "היו שני מקרים שבמהלך חקיקתי משרד האוצר לווה 200 מיליון שקלים מקרן הניקיון", טוען עו"ד רוזנבלום מאדם טבע ודין. "מבחינה חוקית זה אולי תקין, אבל ברמה העקרונית זה חמור מאוד". במקביל, טוענים גורמים סביבתיים כי הקרן לא סייעה עד כה אף לא להקמת מפעל אחד למיחזור.

אל קרן הניקיון פנה ספיר כשחיפש מימון למפעל ה-RDF שהוקם בפארק המיחזור בחירייה. "בסופו של דבר, אנחנו הקמנו את המפעל בלי שקל מקרן הניקיון", הוא אומר. "לולא היינו מתקשרים עם נשר, שהוא שותף שלנו ובלעדיו לא היינו יוצאים לדרך, לא היינו מקימים את המפעל. במקום לתת פתרונות קצה ולהקמת מפעלי מיחזור, הכסף פשוט נעלם".

קרן הניקיון הייתה גם הכתובת הראשונה של מזרחי ממפעל אביב תעשיות, כשנקלע למשבר. הוא ביקש סיוע של 2.5 מיליון שקלים בשנה עד שיעמוד על הרגליים, אולם בקשתו נדחתה: "עמדת האוצר, נכון לשבוע שעבר", הוא מדווח, "היא שהם רוצים להתחיל באכיפה מוגברת של חוק האריזות ולהגדיל את הדרישה למיחזור בארץ - תהליכים שיהיו מותנים בחקיקה. זה פתרון נכון לטווח ארוך אבל אנחנו לא נשרוד עד אז. מה גם שאני כבר שנתיים מתריע על מצב התעשייה ולא עשו כלום עד עכשיו - אז למה שעכשיו יעשו משהו? אם הם רוצים להעלות את אחוז המיחזור בארץ, שיתחילו באכיפה. עד אז אלה רק מילים יפות".

בישיבה של הנהלת הקרן, שהתקיימה בחודש פברואר האחרון, אכן עלה נושא הסיוע לתעשיית מיחזור הפלסטיק, אך, כפי שמצוין בפרוטוקול, "הוחלט כרגע לא לדון כלל בבקשה, והבקשה תידון בישיבת ההנהלה הבאה לאחר עבודת מטה מסודרת". בישיבה שלאחריה, שהתקיימה בחודש אפריל האחרון, הנושא לא עלה מחדש, כך לפי הפרוטוקול.

יש לציין כי השלטון המקומי עתר לבג"ץ בטענה שהיטל ההטמנה המוזרם לקרן הניקיון אינו חוקי: "יוצא שהרשויות המקומיות משלמות מס ולא היטל עבור הסדרת משק הפסולת", נכתב באתר השלטון המקומי עם הגשת העתירה. "במצטבר, מאז שנת 2007 שילמו הרשויות 3 מיליארד שקלים - לטובת מטרה שלא הושגה מעולם".

למרות זאת, העתירה נדתחה. "לגיטימיות בהחלט טענות באשר למימוש מטרותיה של הקרן ולשימוש ראוי בכספיה", נימק המשנה לנשיאת העליון, השופט אליקים רובינשטיין, "אך חוסר יעילות ככל שהוא קיים - ואיננו מבעים דעה - אינו עילה חוקתית".

מהמשרד להגנת הסביבה נמסר: "המשרד הגיש הצעה לתמיכה במפעלי מיחזור הפלסטיק מסוג PET לקרן לשמירת הניקיון. המשרד סבור שיש לתמוך באופן חלקי במפעלים, במקביל לתיקוני חקיקה שיפעלו למניעת שליחת פסולת לא מטופלת למדינות אחרות ויפעלו לתמיכה במיחזור בארץ. הצעת המשרד נדחתה על-ידי האוצר, לאור הטענה כי אין לסבסד תפעול שוטף של מפעלים. נכון להיום, הנושא נבחן במסגרת ועדת הכספים למציאת פתרון שיהיה מקובל על כלל הגורמים".

רוזנבלום לא מתרשם: "בסופו של דבר, אחוז הניצול של התקציב בקרן הניקיון מאוד נמוך והוא לא מנוצל למטרות שלה. רק האוצר נהנה ממנה כרגע. המטרה של החוק של היטל ההטמנה לא מושגת במצב הנוכחי. לפי החישובים שאנחנו עשינו באדם טבע ודין, רק 15% מהכספים בקרן הניקיון נוצלו למטרה שלשמה היא הוקמה".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות