אריה במשקל נוצה

שמוליק מעוז הוא וירטואוז של קולנוע, אבל "פוקסטרוט" שלו הוא סרט יומרני, מתנשא, מיושן ושטחי

ב-1989 פרסם דיוויד פוסטר וואלאס, אז סופר צעיר ומבטיח שמאחוריו רק רומן הביכורים שלו (שבעצמו החל כתזה בפילוסופיה), קובץ סיפורים קצרים המאוגדים תחת הכותרת "נערה עם שיער מוזר". מי שהתייחס לסיפורים האלה "face value" קיבל מנה גדושה של כישרון, אבל גם לא מעט בוסריות וניסיונות בוטים להפגין יכולות ספרותיות. מי שקלט את הרובד הנוסף - כלומר, העובדה שהסיפורים האלה היו פארודיות על סופרים אמריקאים גדולים, מפיליפ רות' ועד ג'ון בארת' - פשוט התעצבן על היומרנות הלעגנית של הסופר בן ה-28. חברו של וואלאס, הסופר ג'ונתן פרנזן, אמר לו על אחד הסיפורים כי הוא מרגיש "כאילו נכנסתי למסיבה מלאה ב-assholes", והסופר ברט איסטון אליס, שסיפור הנושא מהקובץ לעג לסגנון הכתיבה שלו (שנתיים מאוחר יותר הוא יגיע לשיא ברומן המצליח "אמריקן פסיכו"), פתח עם וואלאס חזית שלא הסתיימה גם אחרי מותו של האחרון.

שמוליק מעוז נמצא עכשיו פחות או יותר באותו מצב עם "פוקסטרוט", סרטו השני באורך מלא, שזכה השבוע בפרס אריה הכסף היוקרתי בפסטיבל ונציה, שמונה שנים לאחר שסרט הבכורה שלו, "לבנון", זכה בפרס אריה הזהב באותו פסטיבל. אם לוקחים את "פוקסטרוט" ברצינות, "face value", אז בניכוי העובדה שמדובר במלאכת מחשבת טכנית של וירטואוז קולנועי, זהו סרט מיושן, שטחי, שוביניסטי, מתנשא, יומרני, אוריינטליסטי, גדוש בקלישאות, ואולי לא מוציא את דיבת ישראל רעה כפי שטענה שרת התרבות, אבל בהחלט מתייחס אליה באופן בלתי-הוגן. אם "פוקסטרוט" הוא פארודיה, ולדעתי זה המצב, אז שורה של יוצרים שעסקו בסכסוך, מיצחק צפל ישורון ("שדות ירוקים", 1989) ועד ארי פולמן ("ואלס עם באשיר", 2008), אמורים לכעוס על מעוז באותה מידה שברט איסטון אליס כעס על דיוויד פוסטר וואלאס.

מחמת הספוילרים, על העלילה נספר רק שמדובר באב (ליאור אשכנזי) המתמודד עם רגשות אשמה, פרטיים ולאומיים, במקביל לחשש מצמית לחיי בנו החייל. אני אמור לכתוב "זוג הורים מתמודד", כי יש גם אמא בסיפור (שרה אדלר), אבל הדמויות הנשיות שוליות ושבלוניות, באופן שכמעט מוחק עשור של התקדמות בייצוג נשים בקולנוע. זה ככל הנראה מכוון, חלק מביקורת מתוחכמת, אבל עדיין בעייתי.

על פניו, המסר של הסרט עוסק בשני רבדים: ברובד האישי, הוא מנתץ את אשליית העוצמה ההורית, שחושבת - חייבת לחשוב, למען שפיותה - שתוכל להגן על חיי ילדיה. ברובד הלאומי, הוא טוען שהכיבוש (או הסכסוך) הוא כתם על פניו של הישראלי היפה (כלומר: גבר אשכנזי נאה, משכיל ועשיר), המודחק על-ידי אשליית העוצמה הישראלית שחושבת - חייבת לחשוב, למען שפיותה - שהיא מגינה על בניה מפני שואה שנייה, בזמן שלמעשה היא משחיתה את האידיאה הציונית שעל בסיסה היא קמה. "פוקסטרוט" מנסה לטעון ששתי הסכנות האלה, האישית והלאומית, ככל הנראה לא ייעלמו לעולם וצריך ללמוד לחיות איתן, "לרקוד איתן", קצת כמו... ובכן... רסיס בישבן.

אלה הם מסרים ראויים, אבל גם עתיקים, לא מקוריים וברמה הפוליטית מדובר בטיעון פשטני ומיושן בשיח שהפך למורכב יותר ורב-תרבותי. כאן נכנס הרובד הנסתר יותר, הפארודי. הדימויים של "פוקסטרוט" כל-כך גסים (שואה, גמלים, שקיעה בבוץ, הנשק כפאלוס) והמסרים בוקעים מהמסך בצורה כל-כך בוטה, סטריאוטיפית וקלישאתית, שמתגנבת המחשבה שהסרט אינו עוסק באלה שנראים על המסך - אלא שגיבור היצירה הוא במאי אשכנזי שמאלן, שעשה סרט על גברים אשכנזים שמאלנים עבור גברים אשכנזים שמאלנים. אלה הם אותם אנשים שיגידו שהסרט מרגיז את הימין כי הוא מציב בפניו מראה, בלי להבין שהם אלה שמשתקפים ממנה. והרי זו המהות של סאטירה: לגרום לך לצחוק על האחר בלי להבין שהבדיחה היא עליך.

הצרה היא שהסאטירה הזו נשענת על פארודיה קולנועית, ופארודיה נחשבת, שלא בצדק, לז'אנר נחות. לכן בסרטו של מעוז אין, ולא יכולה להיות, שום אינדיקציה ברורה לכך שמדובר בבדיחה, למעט דבר אחד: השליטה שלו כיוצר היא מוחלטת וניכרת היטב. למעוז יש סגנון ייחודי; את היכולת שלו לספר סיפור באמצעות הפיכת גבולות הפריים למעין תא קלסטרופובי, בקומפוזיציה מושלמת, נדמה לי שאיש בתחום אינו יכול לחקות. כמוהו, צוות השחקנים מפגין יכולות עילאיות: ראוי לציין במיוחד את גפן ברקאי כמפקד צעיר; וכן הופעה מחשמלת, שאפשר להתייחס אליה כסרט קצר ומופתי, של עירית קפלן ויעקב זאדה דניאל כזוג במחסום.

סטודנטים לקולנוע מקבלים פה בית ספר לצילום, עריכה, פסקול ומשחק; אבל על הצופים נגזר לעבור עינוי מתמשך, שנשען על הרצון לתת לבמאי גדול ליהנות מן הספק. יש בתהליך הזה משהו בלתי-הוגן, משום שבסופו, הצופה המשכיל יוצא בלי שום "ערך תזונתי". די.טי מקס, שכתב ביוגרפיה על פוסטר וואלאס, הסביר שבסיפורים הקצרים של "נערה עם שיער מוזר" היה טמון מסר: מטא-ספרות (כלומר, ספרות שעוסקת בעצמה) היא בדיוק כמו פרסום, ושניהם משרתים את אותה מטרה, "לשכך על-ידי ריצוי, לפטם בלי להזין". מעוז, שבמשך שנים רבות היה במאי פרסומות, בוודאי יכול להתחבר לזה.