"אני רוצה הידברות עם שרת התרבות שלי"

אוולין הגואל הייתה שמחה אילו שרת התרבות ונציגי האמנים היו נקלעים לסיטואציה כמו זו של ארבע האחיות מנותקות הקשר ב"סליחות", שבה היא מככבת בתיאטרון באר-שבע. הן מגיעות לנתיבות לביתה של האם שנעלמה, ונאלצות להישאר יחד בבית היות שיום כיפור נכנס - ואז גם ללבן את המחלוקות ביניהן. הגואל הייתה מכניסה לחדר גם עו"ד המתמחה בסכסוכים מורכבים, כי המצב אכן עבר כל גבול.

אם זה היה תלוי בה, הגואל, פעמיים זוכת פרס אופיר, הייתה דווקא מארחת ברוחב לב את רגב בטקס השנה ולא מרחיקה אותה. "היא נציגה ממלכתית בעולם התרבות", היא אומרת תוך עישון סיגריה, מאופרת ולבושה כרגיל טיפ-טופ בגופייה מנומרת וחצאית שחורה קצרה. "יש בעיה בין עולם התרבות לשרה שצריך לפתור, והיא דו-כיוונית. אני לא מסכימה עם קריאות הבוז שקוראים לעברה בטקסים, כי דווקא כאנשי תרבות מוטלת עלינו האחריות לגלות סובלנות כלפיה. ומצד שני, השרה לא יכולה לקום וללכת אם היא לא אוהבת שיר. מה שקורה הוא הכול חוץ מתרבות, איומים על חיי שחקן, איומים בשלילת תקציבים, נורא".

- כמזרחית, את מברכת על המאבקים של רגב?

"אני מברכת על כל אדם שנלחם עבור משהו, גם אם אני לא מסכימה עם נושאי המאבקים שלו. אני לא יכולה לסבול קיטורים. כשמפריע לי משהו, אני קמה ועושה, ואם אני לא עושה, כנראה זה לא מספיק הפריע לי. מירי רגב נבחרה בבחירות דמוקרטיות והיא שרת התרבות של כולם, גם שלי. היא לא יכולה להביע בוז על תרבות שלא מוצאת חן בעיניה. התרבות נוצרה כדי להביע כאב".

- לא לגיטימי בעינייך לבקר את מוחמד בכרי, שיוצא נגד ישראל כשהוא נמצא על אדמת לבנון?

"מוחמד הוא אושיה מורכבת, לא שקטה ולא מהיום. אני לא רוצה להיכנס לסכסוך הפלסטיני-ישראלי".

- למה? את פוחדת?

"לא. אני לא מפחדת. אני פוחדת על הילדים שלי ושלא תהיה לי עבודה. אם הייתי רוצה לדבר פוליטיקה, הייתי הולכת להיות פוליטיקאית. אני שחקנית. קצת פרופורציה. מוחמד בכרי הוא אדם אחד שנסע ללבנון ואמר את דברו ואין לו כוונה להביא משם משלחת שתאיים על ישראל".

- הוא יצא נגד מדינת ישראל במדינת אויב.

"ומדינת ישראל יוצאת נגדו. לא צריך להתרגש מזה. כל דיון וניפוח העניין לא תורם לאף אחד. מוחמד מדבר מהבעירה הפנימית שלו וזה שנשב ונחקור אם הוא היה במדינת אויב ומה אמר, יוציא את העניין מפרופורציה, וחבל. הרי הוא לא יערער את מדינת ישראל. אני מכירה את הבן אדם והוא אוהב את הארץ הזאת. זאת הארץ שלו, והזעקה שלו נובעת מפגיעות ורצון לשנות ולא מתוך ניסיון להתסיס".

- ופוקסטרוט?

"הבמאי שמוליק מעוז לא יצא נגד המדינה, כמו ששלומי אלקבץ לא בא נגדה בסרטו 'עדות'. הם לא עוכרי ישראל. אז מה, שלא נדבר על המצב? 'עג'מי' הראה את יחסי היהודים-ערבים ביפו, אם לא נדבר עליהם, הם לא יתקיימו?".

- אז מה מניע את רגב לצאת נגדם?

"פוליטיקה. היא מייצגת את הבוחרים שלה מהימין, אבל היא שרת התרבות של כולנו, והייתי רוצה שהיא תקבל את כולם - כמו שאני מקבלת אותה באהבה - תכבד את המתנגדים, את אנשי התרבות שבאים לספר סיפור ולהביע כאב".

- היא לא סותמת לאף אחד את הפה, רק לא מוכנה לתקצב את מי שלא מוצא חן בעיניה.

"אבל זה לא מכיסה הפרטי או מחסכונות ילדיה. זו דמוקרטיה. יש כסף וצריך לחלק אותו באופן הוגן בין כולם".

- כשחקנית קולנוע עסוקה, נבהלת מהאיום שלה לשלול תקציבים?

"ודאי. היא אישה חזקה שתורמת, נותנת ויודעת להביא כסף, והיא צריכה להיות איתנו ולא נגדנו כמו שהיה עד היום. לכן צריך מגשר. אני רוצה הידברות עם שרת התרבות שלי".

- בואי נדבר רגע על מזרחיות. ב"סליחות", כמו ב"שנות ה-80'", ב"גט", ב"שבעה" - את משחקת את המזרחית. נלכדת בטייפ קאסט?

"שום טייפ קאסט. ב'ילדי ראש הממשלה' הייתי ארגנטינאית. את ליא קניג היית שואלת אם היא לקחה על עצמה את הנרטיב האשכנזי? אני בטוחה שלא. אני מייצגת את הדמות שאני משחקת, מי האישה הזאת, מה היא רוצה להגיד. אל תשכחי שהתחלתי ללמוד בגיל 37 ולעבוד בגיל 44, וכדי להתחיל, לקחתי את מה שהציעו והתאים לגיל שלי".

- זה מה שמציעים לך בגלל הגיל?

"זה מה שהציעו. אז עשיתי את 'פרח השכונות', 'אחותי היפה' ו'ישמח חתני'. אני לא מייצגת את העדה המרוקאית, אבל אני מזרחית גאה. אדם חייב להיות מחובר לשורשים שלו".

- מאיפה היה לך האומץ להתחיל ללמוד משחק בגיל מאוחר? למה זה לא קרה קודם?

"הרבה דברים לא היו קודם. היה בלבול, חוסר פוקוס, התפזרות. רציתי גם להיות מעצבת פנים וזה לא קרה. את יודעת כמה דברים אני יכולה לעשות ואני לא עושה? לכתוב, למשל. אני רעיונאית מטורפת. זה העצב של המיקוד. כשמגיע אליי תפקיד, אז חצי מהעבודה כבר נעשתה".

- יש לך דימוי של אישה חזקה ונחושה. איכשהו חוסר מיקוד לא מתחבר לי אלייך.

"יש בי גם את הצד החלש וחסר הביטחון ולמדתי להקשיב לו ולומר לעצמי את יכולה, את מסוגלת".

- אז את לא יזמית.

"אין לי אופי של מנהלת במנוע, גם לא בקריירה. אני יכולה לצלצל לסוכנת שלי פעם בשלושה-ארבעה חודשים ואם היא לא תצלצל אליי, אני לא אתקשר אליה".

- רצית לשחק בתיאטרון הרבה שנים ולא הצלחת. למה לא הצעת את עצמך?

"כי אני לא מסוגלת. אני חולמת, מדברת על זה שאני רוצה וחיכיתי שזה יקרה, וזה קרה בבאר-שבע בזמן שבו הייתי בשלה. יחסית לזמן שאני בתעשייה, השגתי הרבה ועוד אשיג".

- רצית לשחק גם בחו"ל. את דוברת צרפתית.

"ומרוקאית, ואין לי בעיה ללמוד טקסטים בערבית. אבל אני לא עושה שום דבר בשביל זה. אין לי שואו-ריל (מקבץ עם לקט מעבודותיה) בכלל. וזה לא עניין של זמן, זה סתם תירוץ. אני עוד מעט בת 57. אם הייתי צעירה בלי ילדה בת 17, זה היה יותר נגיש. אני בטוח שאם אכין שואו-ריל, בפעם הבאה שניפגש כבר יהיו לי הצעות".

- עכשיו את בחזרות על ההצגה "דונה פלור נשואה לשניים" בתיאטרון באר-שבע.

"שתעלה עוד חודש וחצי, וזה מחזה ברזילאי מלא תשוקה בבימוי עירד רובינשטיין, ואני האמא שדוחפת את דונה פלור להתחתן עם איש עשיר כדי שתהיה מסודרת כלכלית".

- גם לך חשובה היציבות הכלכלית.

"כשאני לא עובדת, אני חוזרת לפחד הקיומי הזה. אם לא יהיה בי הפחד הזה, שהוא חיובי בעיניי, לא יהיה לי רעב, ורעב הוא חלק מהכישרון שלי, ההנחה שהכול לא מובן מאליו, שאני אורחת פה".

- עם כישרון כמו שלך, בשביל מה את הולכת להשקות ומככבת במדורי רכילות?

"אני כבר לא הולכת להשקות. בהתחלה הייתי תמימה והבנתי שאני משלמת על זה מחיר. אף פעם זה לא היה כדי לקבל מתנה או לחסוך כסף על משהו. אין לי בעיה לעשות מינגלינג עם אנשי מקצוע מהתחום שלי, אבל לא עם כוכבי ריאליטי, שאני מאוד מעריכה".

- העונה השלישית של "שנות ה-80'" הסתיימה.

"ויש עוד שתיים בדרך. היא נבחרה לסדרה הטובה ביותר, כי היא מביאה נוסטלגיה, געגוע, ממתק משפחתי. בקולנוע עשיתי את 'שרוכים' עם ינקול גולדווסר, שבו אני עובדת סוציאלית שמפשרת בין אב לבן שסובל מלקויות ואת 'הסוסיתא של הרצל', שבו אני מגלמת מנהלת בית ספר בדרום. אז איפה הטייפ קאסט המזרחי?".

אישי: 56, גרושה+2, מתגוררת בתל-אביב

אקטואלי: בימים אלה בחזרות להצגה "דונה פלור נשואה לשניים", שתעלה בתיאטרון באר-שבע. כמו כן משחקת בתיאטרון גם בהצגה "סליחות"