מפחדים מהעם

הדמוקרטיה המערבית הליברלית מוסיפה לסגת, בעיקר מפני פופוליסטים

נשיא סין, שי ג'ינגפינג, לוגם תה במהלך נאומו בוועידת המפלגה הקומוניסטית / צילום:  Aly Song, רויטרס
נשיא סין, שי ג'ינגפינג, לוגם תה במהלך נאומו בוועידת המפלגה הקומוניסטית / צילום: Aly Song, רויטרס

זה זמן מה הדמוקרטיה המערבית עומדת בעיצומה של נסיגה. עכשיו נדמה שקצב הנסיגה גובר.

שימוש הלשון הזה, "הדמוקרטיה המערבית", מצריך הסבר קצר של כוונתו.

הדמוקרטיה הזו מושתתת על יסודות ליברליים. שיעור החופש בה אינו נמדד רק על פי הבחירות שהיא עורכת מפעם לפעם. מדד החירות בה נקבע על פי יחסה למיעוטים - פוליטיים, לאומיים או דתיים - בתקופה שבין בחירות לבחירות; על פי נכונותה של הממשלה הנבחרת לטפח הסכמה חברתית רחבה; על פי חופש ההבעה, חופש ההתארגנות וחופש המחאה. אין לה לדמוקרטיה הליברלית חיים בלי קבלה מלאה וחסרת התניות של שלטון החוק.

בשנים האחרונות, האיום העיקרי, לפחות במערב אירופה ובדרום אמריקה בא מצד מפלגות המכונות מפני הקיצור והנוחיות "פופוליסטיות".

פופוליסטים, היכולים לבוא הן מימין והן משמאל, נוטים להטיל דופי בסחר חופשי, בחופש הגירה, בבעלי הון, במוסדות פיננסיים גדולים, וכמובן ב"אליטות".

הלוך רוח פופוליסטי עומד ביסוד בחירתו של דונלד טראמפ ויציאת אירופה של בריטניה; וביסוד ההתחזקותו של הימין הקיצוני ושונא הזרים בצרפת, בגרמניה ובאוסטריה (לפי הסדר הכרונולוגי). ממשלות סמכותניות, החורתות את חוסר הליברליות שלהן על דגלן, מחזיקות בשלטון בהונגריה ובפולין.

אתמול (שבת) ניצחה מפלגה פופוליסטית חדשה בבחירות בצ'כיה. גם אם צ'כיה, כשלעצמה, היא בעלת חשיבות מוגבלת, נסיגת הדמוקרטיה הליברלית בה מתיישבת עם הכיוון הכללי.

מוסיקת רקע

כל הנסיגות האלה הן כאין וכאפס לעומת מה שאנחנו רואים עכשיו בסין. שם אמנם מעולם לא היו מוסדות דמוקרטיים, וממילא קשה לדבר על נסיגתם. אבל אפשר בהחלט לדבר על החמרה דרמטית של הדיכוי הפוליטי, ניסיון חסר תקדים לכונן משטרת מחשבות, והתפתחות מובהקת של פולחן האישיות.

הדיכוי בסין הוא מוסיקת רקע לוועידה ה-19 של המפלגה הקומוניסטית. זה מאורע המתרחש אחת לחמש שנים. בארץ נטולת דמוקרטיה אין מקום כמובן לוועידה דמוקרטית. הקונגרס הוא בעיקרו חותמת גומי להחלטות הוועד המרכזי, המודרך על ידי הלשכה המדינית של המפלגה, המודרכת על ידי הוועדה המתמדת של הלשכה, המודרכת על ידי המזכיר הכללי.

המזכיר הכללי חובש השבוע את מגבעת המפלגה, אבל הוא גם נשיא הרפובליקה העממית, והוא גם יושב ראש הוועדה הצבאית (למעשה, המפקד העליון של הכוחות המזוינים). הסמכויות האלה מרוכזות בידי אדם אחד מאז 1993. כשלעצמה, כהונת הנשיא בסין אינה חשובה. כוחו של זה המחזיק בה כיום, שי ג'ינפינג, נובע מן המפלגה ומן הצבא.

ואף כי כוח מוסדי ניכר היה מרוכז גם בידי שני קודמיו של שי, סין הצליחה להימנע מגלישה לשלטון אישי. לא עלו יפה ניסיונותיהם של שני הקודמים להמשיך את שלטונם, או את השפעתם, מעבר לעשר השנים הקצובות בחוק. זאת אומרת, אף כי סין לא התקדמה כלל אל דמוקרטיה, היא גם הקפידה שלא לחזור ולגלוש אל עריצותו הקטלנית של מאו צה טונג.

כמובן, הנהגות קולקטיביות בהכרח מאיטות תהליכים של קבלת החלטות. הן מצריכות הסכמה רחבה יחסית, גם היא היא רחבה רק על פי קני המידה של אוליגרכיה אפופת חשאיות. במצב עניינים כזה אי אפשר להשתמש בגיליוטינה, מטאפורית או מילולית. אי אפשר לפטר, להעניש ולטהר; ואי אפשר גם להנהיג תיקונים רדיקליים. במצב עניינים כזה מתפתחת אינרציה, או מה שקראו בשלבי הסיום של ברית המועצות "סטגנציה".

המנדט השמיימי

סטיב באנון, שהיה עד זה לא כבר "האסטרטג הראשי" של דונלד טראמפ, לגלג לפני שבוע על ה"גלובליסטים", אשר חזו כי סחר חופשי עם סין יאפשר לה לכונן דמוקרטיה ליברלית.

צריך להודות שציפיות כאלה אמנם רווחו בסוף המאה ה-20. הם ספגו מהלומה כבדה מאוד ב-1989, כאשר המפלגה דיכאה בכוח את תנועת הדמוקרטיה. אבל הרבה מומחים כבדי ראש במערב, ידעני סין מובהקים, התנבאו אז שהמפלגה איבדה את "המנדט השמיימי" (תפיסה סינית עתיקת ימים), וגם אם תיאחז זמן מה בשלטון היא תיאלץ לפנות אותו לדור חדש, ליברלי, מודרני, שוחר תיקונים.

בעקבות הדיכוי של 1989 הואץ מאוד קצב הרפורמות הקפיטליסטיות בסין. הדלתא של נהר הפנינה נעשתה קו הייצור הגדול ביותר של המערב. ייצור סיני זול להפליא כיסה את המדפים בבתי הכולבו הגדולים בארה"ב, הבטיח לה אינפלציה נמוכה ושערי ריבית סמוכים לאפס, ומימן חלק גדל של החוב הלאומי האמריקאי.

לא בלתי סבירה מעיקרה הייתה ההנחה, שהשגשוג בסין יניב מעמד בינוני גדול, והוא ידרוש זכויות פוליטיות. זה מה שקרה באירופה מאז ימי הביניים. כך נולדה הרפובליקה האמריקאית במאה ה-18. לא בסין. אף כי מאות מיליונים נחלצו מעוני, והתפתח מעמד בינוני רב תיאבון, המשטר לא ראה את עצמו נאלץ לוותר על המונופול.

בחמש השנים הראשונות של הנהגתו, שי ג'ינפינג עסק בהידוק בלתי פוסק של החגורה. מלחמתו נגד השחיתות ונגד זכויות היתר של יחידים הניבה שני יתרונות גדולים: היא הנחילה לו פופולריות אישית - והיא עזרה לו להיפטר מיריבים פוליטיים רבי כוח. קולקטיביות בהנהגה פינתה את מקומה לשיעורים גדלים של שלטון אישי.

אין לה מה ללמוד

היקף הדיכוי הפוליטי בסין הוא אולי האכזבה הגדולה ביותר של דמוקרטים ליברליים בזמננו. מה שונה היה העולם אילו סין דמוקרטית הייתה תופסת את מקומה הראוי, הבלתי נמנע, בסדר גלובלי חדש, לצד ארה"ב ואירופה. תחת זאת, סין תובעת את מקומה באגרסיביות גוברת ואגב ביטויים של בוז כלפי הדמוקרטיות המערביות. אין לה מה ללמוד מהן, היא אומרת. ראו נא מה קורה בהן, ראו נא מה קורה בה.

הוועידה ה-19 מושחת את שי ג'ינפינג, טובעת את הגיגיו הפוליטיים והחברתיים בחותם של קדושה, מנפיקה אלבומים ויישומי טלפונים חכמים לכבודו, וחונקת כל גילוי של מחשבה חופשית ושל העזה ציבורית. המפלגה מגייסת צבאות של מלשינים, ומטילה פיקוח הדוק וחסר תקדים על התנהגותם האישית של חבריה.

פרדוקס מעניין הוא זה המביא מפלגה קומוניסטית לפחד כל כך מפני ההמונים שבשמם היא מדברת. דיווחים עיתונאיים תיארו בימים האחרונים את המתח ברחובות בייג'ין, את הנוכחות המסיבית והחודרנית של חיילים חמושים, את דילול מספר המבקרים בעיר הבירה. מדוע היא מפחדת? האם זה פשוט הרגל של דיקטטורות, או שיש לה סיבה לחשש קונקרטי שנאמנותו של העם אינה מובטחת לה?

אחד הפחדים הגדולים ביותר מפני המשך התעצמותה של סין הלא-דמוקרטית הוא השפעתה על הדמוקרטיה מעבר לגבולותיה. המשטר הסיני תובע שיתוף פעולה בינלאומי, או לפחות הסכמה שבשתיקה, בשלילת החירויות מבית. אפל נדרשת להשמיט יישומים מספרייתה, כלי תקשורת זרים נדרשים להימנע מלסקור הפרות של זכויות אדם בתוך סין, ממשלות זרות נתבעות להתעלם מדיכוי.

בלשונה של עורכת סין בבי.בי.סי, "מתי צפיתם בפעם האחרונה בנבל סיני באיזשהו סרט? מתי צפיתם בדיווח מטיבט? מתי שמעתם את ראש הממשלה שלכם מגן על אסיר פוליטי בסין?".

דיכוי שאינו נעצר נוטה להתפשט. הוא אינו עוצר במחסום הגבול.

■ רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny

צרו איתנו קשר *5988