השתיקה נשברה: עוד ועוד נשים מתלוננות על הטרדה מינית

אתמול (ד') פרסם נשיא קשת, אלכס גלעדי, הכחשה גורפת לפרסומים מהשבוע האחרון לפיהם הוא הטריד מינית את העיתונאיות נרי ליבנה ואושרת קוטלר וביצע עבירות מין בשתי נשים נוספות. הוא הודיע שהוא מפנה את כיסאו כנשיא קשת כדי להוכיח את חפותו. באמת תודה רבה.

נגד גלעדי התפרסמו עד כה 4 עדויות שונות. קוטלר וליבנה טוענות כי נפלו קורבן להטרדה מינית מצדו לפני 20 שנה, ושתי נשים נוספות טוענות למעשים חמורים הרבה יותר, בהם אונס אלים שבוצע לפני 40 שנה. ברקע קיימת התלונה של העיתונאית סילבי קשת נגד טומי לפיד על תקיפה מינית חמורה שחוותה מצדו.

הכול התחיל בהוליווד הנוצצת עם הפרסומים על ההטרדות המיניות מצד מפיק-העל הארווי וינשטיין וכוכב-העל קווין ספייסי, אשר הובילו לצונאמי תלונות וחשיפות בכל העולם על הטרדות מיניות של סלבס, בידי סלבס, על-ידי סלבס. החזקות והמצליחות בשחקניות ובדוגמניות בעולם החלו לחשוף את ההטרדות המיניות שהן חוו בחייהן, והישראליות לא איחרו להצטרף למה שהפך במהרה לקמפיין חריף וחד נגד הטרדות מיניות.

ואז התחילו להגיע התגובות. ואילו תגובות. הראשונה הייתה כמובן, איך לא, "איפה הייתן עד עכשיו?". הן פחדו. הן חששו לקריירה שלהן. הן ניסו להדחיק את החוויה הקשה שעברו. למי אכפת? למי אכפת איפה היו עד עכשיו? העיקר שהן כאן עכשיו, נותנות רוח גבית לכל אישה באשר היא להשמיע את קולה.

ואל תתבלבלו. זה ממש לא פשוט לספר את הסיפורים האלה על הגבר שנגע או אמר משהו משפיל. עצם החשיפה פותחת פצעים ישנים, מכאיבה, משפילה. וההתמודדות עם התגובות הספקניות בהחלט לא עוזרת. אבל הן כאן. עכשיו. וטוב שכך.

התגובה הבאה הייתה - זה קרה לפני 20-30-40 שנה. הנורמות אז היו שונות. היה מקובל ללטף בחורה על הישבן או להעיר לה על החזה היפה שלה. ובכלל, אומרים מבקרי המתלוננות, בטוח שהמתלוננות מבינות מה זה הטרדה מינית? גבי גזית הרהיב עוז ואמר "אני מניח שליטפתי את ישבנה של אישה לפני 45 שנה". הכול כדי להבהיר שלא כל סיטואציה צריכה להיות מוכתרת בכותרת הטרדה מינית. באמת? גבי גזית ואחרים צריכים להתעורר ולהבין שנגמרה החגיגה. מגיע לגבי גזית שיוקיעו אותו בכיכר העיר על האמירה הזאת, ותודה רבה לעיתונאית דנה ויס שחשפה שהוא נהג לנשק אותה על השפתיים כברכת שלום לא רצויה לפני 15 שנה.

כשזה הטרדה מינית, גם המטריד וגם המוטרדת יודעים שזו הטרדה מינית. אין פה סימני שאלה. אין פה פרשנות של הסיטואציה. הדברים ברורים לכל מי שנמצא בחדר. וזה לא קרה רק לפני 45 שנה או 30 או 20 שנה. זה קורה כל הזמן, כל יום, כל היום, בעיקר לנשים, אבל גם לגברים.

זה קורה בחברות ההיי-טק המודרניות והמתקדמות, בהן המנהל מלטף, מחבק, רומז מה צריך לעשות כדי להתקדם; זה קורה בתחום התקשורת הנאור ומאחורי הקלעים של הקולנוע והתאטרון כששחקנים בכירים כמו משה איבגי מרגישים שגופה של שחקנית צעירה הוא הפקר. זה קורה במערכות הביטחון של המדינה, בצבא ובמשטרה. זה קורה בבתי החולים ובקופות החולים בין רופאים ואחיות וגם במסעדות, בתי קפה ועוד ועוד.

הרבה אנשים יודעים שזה קורה מתחת לאפם ושותקים. וזו המחלה החברתית שלנו. קשר שתיקה סביב הטרדות מיניות. זו המחלה שצריך להוקיע מקרבנו, ולהבהיר "לא עוד". די להכניס יד לחולצה שהיא לא שלך. אל תנשק או תלטף אותי אם לא ביקשתי. אל תציע לי לשתות כוסית קטנה בערב ולדבר על הקריירה שלי. אל תנסה את מזלך בתקווה שהקורבן לא תתלונן, כי בעצם מה כבר עשית. פשוט אל. וכל שאר האנשים שמסביב - אל תשתקו. ובמיוחד אל תגנו את הנשים שכבר מעזות לדבר. 

הטרדה מינית לובשת תחפושות רבות - ממילות חיזור, מחמאות והצעות בעלות אופי מיני ועד פגיעה גופנית. החוק מסיר את כל התחפושות הללו ומגדיר הטרדה מינית באופן רחב כ"התנהגות בעלת אופי מיני של אדם אחד שיש בה כדי לפגוע באדם אחר".

בפני המתלוננות והמתלוננים סלולות 3 דרכים משפטיות בהן ניתן לצעוד: הגשת תלונה פלילית למשטרה, תביעה אזרחית לבית המשפט או תלונה לממונה על כך במקום העבודה לטיפול במישור המשמעתי.

האתגר המשפטי בבירור התלונות נובע מהקושי לקבוע את הגבולות, וכאשר מדובר בתלונות מלפני 40 שנה, אז ברור שלא ניתן לברר אותן היום, ואין סעד משפטי למתלוננות. הן התיישנו. החוק מאפשר למתלוננים לחזור עד 7 שנים אחורה כדי לתבוע את המטרידים לפיצוי, ותלונות פליליות מוגבלות לאירועים שאירעו בין 5 ל-10 שנים אחורה, אבל הכוח האמתי של התלונות היום הוא הכוח הבלתי מתיישן של ההוקעה. חשיפתו של המטריד וכבילת ידיו, כך שלא יוכל לעשות זאת שוב.

וכך, החשיפות האחרונות, עתיקות וישנות ככל שיהיו, מהוות את יריית הפתיחה לסופו של עידן השתיקה - ותחילתו של עידן ההוקעה.