"אשקר אם אומר שהביקורת על עידן עופר לא פוגעת בי"

מלון דורצ'סטר, לונדון. קצת לפני חצות מסתיים מרתון בן יומיים ששיאו מכירה פומבית של יצירות אמנות שנוצרו בהשראת משאלות של ילדים חולים בבריטניה ובישראל. למשל, סדרת הציורים של האמנית המוערכת טרייסי אמין ששרטטה ביד עדינה ובשחור לבן את חלומה של גרייס בת השש לצאת לחופשה בוויילס עם הפוני שלה. ג'ף קונץ תרם יצירה מסדרת הבלונים המפורסמת שלו. גם יוקו אונו נרתמה למטרה, ועץ המשאלות שלה תפס מקום של כבוד באירוע.

המכירה נסגרה כשעידן עופר רכש את כדור הזהב שנתרם על ידי כוכב ריאל מדריד כריסטיאנו רונאלדו ב-600 אלף יורו, וזכה לחיבוק חם מג'ורג' מנדס, סוכנו של השחקן. חודש אחר כך, קנה עופר 15% ממניות היריבה הגדולה, קבוצת הכדורגל אתלטיקו מדריד, תמורת כ-50 מיליון יורו. באותו סופשבוע הוא הגיע לצפות בדרבי בין אתליקו לריאל, ונפגש במסעדה עם... רונאלדו.

רכישת הכדור התרחשה במסגרת אירוע גיוס תרומות לעמותת Make a Wish, המגשימה חלומות לילדים חולים, שארגנה בתיה, 43, רעייתו של עופר, 61. שנה וחצי של עבודה השקיעה באירוע, שכלל יצירות אמנות שנוצרו בהתנדבות או נתרמו במיוחד לבקשתה. "כיתתי רגליים, נפגשתי עם כל גלריסט וגלריסט, רציתי שכל אחד בעולם האמנות יהיה מעורב", היא מספרת בראיון ראשון ובלעדי ל'ליידי גלובס'. "הגלריות הכי חשובות בלונדון היו חלק מהתהליך ופנו לאמנים, ואף אחד לא אמר 'לא'".

יום לפני האירוע בדורצ'סטר הן הוצגו בגלריית סרפנטיין הנחשבת, שממוקמת בהייד פארק. שמה של הגלריה לבדו מספיק כדי להצית ניצוץ בעיניהם של שוחרי אמנות. "הבחירה בסרפנטיין היא בהחלט פוליטית. היה לי חשוב לעשות את הפריוויו במקום נייטרלי, ולא באחד מבתי המכירות. סותביס הציעו לי לעשות את המכירה אצלם, ולא רציתי. והתוצאה היא שסותביס, כריסטיס ופיליפס נכחו באירוע המכירה. זה משהו נדיר, להביא שלושה בתי מכירות לאותו חדר באותו הערב. בין גלריסטים צריך להתנהל ברגישות, את צריכה להראות לכולם שמבחינתך הם חשובים באותה מידה. 2.7 מיליון ליש"ט (כ-13 מיליון שקל) נאספו אתמול", היא מספרת, כשאנחנו נפגשות בבוקר שלמחרת האירוע.

בארבע השנים שבהן היא מתגוררת באי הבריטי, ביססה עופר את מעמדה בסצנת האמנות המקומית. כיום היא נחשבת אחת האספניות החשובות ביותר של אמנות עכשווית בלונדון, יושבת במועצה הבינלאומית של סותביס ושל מוזיאון ויקטוריה ואלברט, מייעצת ליריד האמנות הגדול של לונדון, ועורכת סיורים פרטיים לקבוצות של אספנים ופטרוני אמנות.

- מהיכן הידע באמנות?

"תמיד היה לי חוש אסתטי מפותח ומשיכה לאמנות, אבל עשיתי קורס של שנה בכריסטיס, ולקחתי שיעורים פרטיים עם היסטוריון של אמנות. אני מתחברת במיוחד לראושנברג ופולקה, שני אנשים ששינו את האמנות ולקחו אותה למקומות אחרים. מרגש אותי שהם היוו השראה לדור חדש של אמנים. אני אוהבת פורצי דרך, שפועלים וחושבים מחוץ לקופסה.

"אני מיודדת עם האמן דמיאן הירסט. אמנם חלק מהדברים שלו אני יותר אוהבת וחלק פחות, אבל הוא מאוד חשוב לזמנו, לא מישהו שניתן יהיה להתעלם ממנו בעתיד. רודולף סטיגל הוא אמן מוכשר בצורה יוצאת דופן, ואני אוספת אותו. מצד אחד הוא יוצר פוטו-ריאליזם מדהים, ומצד שני מספיק פתוח מחשבתית לעשות גם אבסטרקט. יש לו מנעד וכישרון נדירים. אני גם חברה קרובה של הגלריסט לארי גגוזיאן, ומאוד מעריכה את דעתו".

לא רציתי לספר, התביישתי

חיפוש בגוגל של השם 'בתיה עופר' לא יניב הרבה מעבר לכמה שורות במדורי הרכילות. לאורך שנים היא הצליחה לחמוק מהרדאר הציבורי. "לא עניין אותי לדבר בתור 'אשתו של', אבל פה, אחרי איזה אירוע מסוים, עידן פתאום אמר לי 'זה מאוד נחמד שאנשים ניגשים אליי, ואומרים לי 'אה, אתה בעלה של בתיה?'. זה הצחיק אותי, נחמד לי שהוא לא כל כך מאפיל עליי.

"יש כאן הרבה יותר איזון במערכת היחסים שלנו, מתוך ההכרה שלכל אחד יש את התחום שלו. לעידן יש את התחום העסקי, ובתחום האמנות אני יותר מוכרת לאנשים. יש ביננו חלוקה. כמובן שגם הוא מוכר בעולם האמנות, אבל הקשרים הם איתי".

היא נולדה ב-1974 בכפר סבא, ובגיל 12 עברה יחד עם משפחתה לדרום אפריקה, בעקבות פרויקט שביצע אביה, איש מחשבים, עבור אחד הבנקים במדינה. החוויה זכורה לה כטראומתית, לפחות בתחילתה. "ההורים שלי התעקשו שנלך לבית ספר יהודי, ולישראלים הייתה שם תדמית נוראית, בגלל עוקץ של יהלומנים. הגעתי לשם, ילדה בת 12 שכל החיים הייתה מוקפת בחברים ואהבה, ולא ידעה מה זה קשיים חברתיים, ופתאום הבנתי שקוראים לי פיש. ומה זה פיש? 'פאקינג יזראלי שיט הד'.

"בכל פעם שאנחנו הישראלים היינו עוברים לידם, המקומיים היו סותמים את האף. בשלושת החודשים הראשונים התחבאתי בשירותים בהפסקות, כי התביישתי שאף אחד לא רצה להיות חבר שלי. גם להורים שלי לא רציתי לספר, כי התביישתי".

שש שנים מאוחר יותר, עם סיום לימודיה בתיכון, חזרה לארץ כדי להתגייס לצה"ל. בגיל 22 עברה לטורונטו עם מי שהיה אז בעלה. היא סיימה שם בהצטיינות תואר במינהל עסקים, וילדה את בתה הבכורה דניאל. אחרי שמונה שנים נפרדה ממנו וחזרה לישראל עם בתה.

את שי אגסי, מי ששינה את מהלך חייה מקצה לקצה, הכירה בתקופה ששימשה כעוזרת מנכ"ל בחברת התוכנה סאפ, והוא היה מבכיריה. ב-2007, כשהגה את מיזם המכוניות החשמליות 'בטר פלייס', החליטה להצטרף אליו. "חשבנו שאנחנו הולכים לשנות את העולם. אני זאת שרשמה את החברה ומצאה את המשרדים, את יחסי הציבור, הכול. הייתי האדם הראשון שהצטרף אליו לפרויקט".

המשקיע העיקרי במיזם בטר פלייס היה עידן עופר, בעל השליטה בחברה לישראל. הם הכירו לראשונה במשרדי החברה. "זאת הייתה פגישה קצרה, והוא היה מאוד נחמד. דיברנו כמה דקות, ולאחר מכן יצאתי וחיכיתי לשי, ואז גם הוא יצא מהמשרד, ושאל אותי 'את נשואה?'. עניתי שאני גרושה, והראיתי לו תמונה של דניאל. בתגובה הוא אמר 'יש לי מישהו להכיר לך'. בערב קפצתי להורים שלי וסיפרתי להם, ואמא שלי אמרה: 'יופי, שיכיר לך'.

"חודש מאוחר יותר טסנו להשקה של בטר פלייס בניו יורק. בין היתר, היינו בארוחת ערב לכבוד יום ההולדת של הבת שלו, ושמתי לב לזה שאני מוצאת חן בעיניו. במקרה או לא, ישבתי לידו, ואז בעצם הוא גם התחיל למצוא חן בעיניי. אבל אם הוא היה מזמין אותי לדייט הייתי מסרבת, זה הרגיש לי לא אתי ולא נכון. הוא הרי היה המשקיע המרכזי של החברה".

- אז איך זה בכל זאת קרה?

"הוא הזמין אותי לארוחת צהריים בביתו יחד עם הבת שלי, דניאל. הוא לקח בחשבון שאני אמא, וזה אותת משהו אחר לגמרי".

כדי לארגן את פגישתם הבאה ערך עופר עבודת תחקיר קטנה. "הוא ידע שאני דוברת רוסית, אז בזמן הארוחה הגיח לכמה דקות חבר שלו וסיפר שנשיא אוקראינה מגיע לבקר בישראל, והזמין אותנו להצטרף לארוחה משותפת איתו. אחרי הארוחה הזאת עידן נסע לדובאי לכמה ימים. בשלב הזה הוא כבר היה פרוד שנה מאשתו הקודמת, ויום אחרי שנחת חזרה בארץ אמר לי שביקש גט. לא ממש היו לנו דייטים, אחרי פגישה וחצי כבר הפכנו לזוג. שנינו כבר היינו בשלב כזה בחיים שידענו".

כעבור פחות משנתיים, באוגוסט 2009, נישאו בחתונה שכללה הטסת 150 אורחים לאי היווני מיקונוס. שבוע לאחר מכן התקיימה מסיבה נוספת, רבת משתתפים, בווילה בארסוף. ב-2011 נולד בנם סמי, ויחד יש להם שישה ילדים - בני 27, 26, 13 ו-11 ממערכות יחסים קודמות שלו, ובת 16 שלה.

זה מאוד כואב

עופר, בן לאחת המשפחות העשירות ביותר במשק הישראלי, הוא אחד הטייקונים המותקפים ביותר בתקשורת וברשתות החברתיות. עם מותו של אביו, סמי עופר, ב-2011, ירש אחזקות בשווי של כ-6 מיליארד דולר, וכיום נאמד הונו בכ-3.1 מיליארד דולר. הדי המחאה החברתית וסרטו של מיקי רוזנטל 'שיטת השקשוקה' לא חלפו מעליהם. לפני כארבע שנים וחצי החליטו להגר לממלכה הבריטית. על פי הפרסומים, אחת הסיבות הבולטות למעבר הייתה האפשרות ליהנות מהטבות מס שמעניקה ממשלת בריטניה לאנשי עסקים בעלי הון משמעותי. לצד זה דובר על הרחבת הפעילות הבינלאומית של הקבוצה.

- למה בעצם עברתם? עד כמה הביקורת השפיעה עליכם?

"אשקר אם אומר שזה לא פוגע. נפגעתי כחלק מזה שפגעו באיש לצדי. זאת לא הייתה הסיבה העיקרית למעבר. זמן לא רב לפני שעברנו ללונדון סמי, אביו של עידן, נפטר, והחלטנו שמבחינת העסקים שלנו יותר נכון לנו להתנהל מלונדון, שהיא בירה עסקית עולמית. בלונדון באופן כללי יש לנו חיים הרבה יותר נורמטיביים כמשפחה, זה לא כזה נעים להגיע לכל מקום כשמזהים את בן הזוג שלך.

"התדמית הציבורית של עידן מאוד שונה ממי שהוא באמת, אבל אנשים לא נותנים לעובדות לבלבל אותם. אומרים שהוא ילד מפונק, אבל עידן היה חלק מאוד אינטגרלי מבניית העסקים של המשפחה, ואת זה שמעתי דווקא מסמי וגם מאנשים שעבדו איתו. אפילו את הקנייה של החברה לישראל עידן הביא לשולחן".

לאורך השנים נמתחה ביקורת ציבורית על משפחת עופר - החל מטענות על קשרי הון שלטון, דרך המעורבות של מפעלים שבבעלותם לזיהום באזור מפרץ חיפה ובנגב, ועד לטענות על הטבות המס המיוחדות שמקבלת כיל בעוד ההנהלה מנסה שוב ושוב לקצץ בזכויות העובדים.

- יש ביקורת ציבורית נוקבת על משפחת עופר.

"יש כל כך הרבה סילופים, שאני לא יודעת מאיפה להתחיל: קודם כל, ההון העיקרי של המשפחה נעשה בכלל בחו"ל. מעבר לזה, כל אדם בישראל יגיד שכיל נקנתה מהממשלה, והאמת היא שכיל נקנתה בכלל מאייזנברג. כשמדברים על זיהום אוויר - מאז שנכנסנו הושקע הון עתק באיכות הסביבה גם בכיל וגם בבז"ן. אין מה להשוות בין הסכומים שהושקעו לפני ואחרי שנכנסנו.

"יש גם הרבה שנאת חינם של אנשים שלא מבינים. עכשיו הוא פחות רלוונטי, אבל נתקלתי בעבר בסרטון של אלדד יניב שאומר משהו בסגנון 'עידן עופר נחשב לילד הכי חזק בכיתה, אז בואו נתקוף אותו'. הרבה פעמים אני מרגישה שאנשים, על מנת למנף את עצמם, את הקריירה שלהם ואת מעמדם, משתמשים בעידן כשק אגרוף כי זה פופולרי. לפעמים הציבור הוא הנפגע העיקרי של הפופוליזם הזה, כי חלק משמעותי מכיל, למשל, שייך לציבור.

"וכן, זה לא פשוט, כי אני ישראלית ואוהבת את ישראל, וזה מאוד כואב. אין לי בעיה עם ביקורת כשהיא עניינית ומבוססת על עובדות, אבל הרבה מהביקורת מגמתית. כשדברים מתנהלים ככה, קשה להתמודד איתם. זה פוגע, וגם עידן מאוד נפגע, כי בסופו של דבר הוא מאוד אוהב את ישראל".

אלדד יניב מסר בתגובה: "הגלות הארוכה של עידן עופר מהמדינה, שהייתה כל כך נדיבה אליו, היא זמן טוב לחשבון נפש: איך הפך בעיני כל כך הרבה ישראלים סמל לחזירות, לכפיות טובה, ולמי שעשה את כספו בקשרים מכוערים של הון ושלטון".

- יש הטוענים שאם עידן היה משתף פעולה עם מיקי רוזנטל, הרבה מעוקצו של הסרט היה ניטל.

"יכול להיות, אבל המניע של עידן היה להגן על אבא שלו מפגיעה. הוא ידע כמה ישראל חשובה לסמי, ולא היה מוכן שיפגעו בו. אני הייתי שם, וראיתי את זה. עידן בן מדהים להורים שלו".

- עידן השקיע בבטר פלייס מעל 230 מיליון דולר, דרך החברה לישראל שנמצאת גם בבעלות הציבור. החברה נקלעה לקשיים כלכליים, הלכה לפירוק, ואגסי הודח, סכום אדיר ירד לטמיון. מה קרה עם שי אגסי?

"החברה הגיעה למצב קשה, והמשקיעים לא היו מוכנים להשקיע יותר. אם אראה אותו היום כמובן שאגיד לו שלום, אבל אנחנו לא בקשר. עזבתי את החברה עוד לפניו, כשילדתי את סמי".

החודש נחשפו מסמכים שמהם עולה כי עופר נמצא ברשימת המוטבים של חברת אוף שור (חברה הרשומה במדינת מקלט מס) למטוסים פרטיים. "הייתי די אפתית בנוגע לזה", מגיבה עופר לפרסום. "אין לי בעיה, כל עוד הוא מתנהל בצורה מוסרית וחוקית. היינו ברשימה אחת עם המלכה ובונו, סולן 2U".

עופר נותר בכותרות כאשר זמן קצר לאחר מכן פורסם כי חברת הקידוחים הימיים 'פסיפיק דרילינג' שבבעלותו נכנסה להליך פשיטת רגל בעקבות חובות של מיליארדים. תגובות הגולשים היו רחוקות מלהיות אוהדות.

- את קוראת טוקבקים?

"לפעמים כן, ואני יודעת שאני לא אמורה. יש שם הרבה רעל".

ויתרתי על עצמאות

- מה השתנה אצלך מאז הזוגיות עם עידן?

"פגשתי את עידן אחרי שכבר עברתי דבר או שניים, כך שאז כבר ידעתי מה סדר העדיפויות שלי. היה לי חשוב גם שהילדים שלי יגדלו עם רגליים על הקרקע. לבת שלי יש תקציב מוגבל למלתחה וסמי לובש גאפ ביומיום, לא מותגים. אם אני נמצאת עם הילדים בחנות משקפיים והם רוצים שני זוגות, הם יקבלו רק זוג אחד, כי כסף לא צומח על העצים. אם הילדים שלי טסים לישראל בלעדיי, הם יטוסו במחלקה רגילה, וכשהם איתי אני לא אטוס במחלקה ראשונה. דניאל טסה באיזי ג'ט אם צריך. הרי גם אני עד גיל 30 ומשהו לא טסתי במחלקת עסקים".

- ובכל זאת מדובר בשינוי משמעותי בחיים, איך זה משפיע על התודעה?

"מגיל 18 הייתי עצמאית כלכלית והסתדרתי, ועוד לפני שפגשתי את עידן היה לי בית משל עצמי, אבל ביטחון כלכלי לא היה מובן מאליו. עכשיו ברור לי שגם אם חס וחלילה לא נהיה ביחד - אני אהיה בסדר.

"כשנפגשנו החיים שלי היו בכזה תוהו ובוהו, תקופה של שינויים ובלגן אחד גדול, אז קשה לי לבודד את זה משאר הדברים המכוננים שקרו בו זמנית. ההתחלה הייתה כמו רכבת הרים, לקח לזה זמן להתאזן. הוא הרגיש שדברים צריכים להתנהל על פי דרכו, ועם הזמן למדנו לחיות בשיתוף, לא רק על פיו יישק דבר".

- הוא חשב שעל פיו יישק דבר בגלל פער הגילאים או בגלל שהוא עידן עופר?

"דווקא הגיל לא היה אישיו. כשהייתי בת 31 גרושה עם ילדה, רווקים בגילי הרגישו לי צעירים מדי. עידן ואני עברנו מסלולים דומים: הוא עבר לאנגליה כשהיה בן 13 ואני לדרום אפריקה כשהייתי בת 12, ושנינו חזרנו לעשות צבא. כשהשתחררנו, הוא עבר לסינגפור והונג קונג, ואני לקנדה. אז פער הגילאים לא הפריע, יש לנו הרבה במשותף. והוא הרבה יותר אנרגטי ממני, בסוף היום אני נופלת לפניו, וגם זה בסדר.

"עצה טובה שקיבלתי דווקא מאביו, סמי, הייתה 'תהיי אישה טובה, אבל לא יותר מדי טובה'. כשאני צריכה לתחום גבולות אני עושה את זה. אבל לפעמים יש פשרות".

- על מה את מוותרת?

"על הרבה דברים. להיות עם בן זוג כמו עידן זאת מחויבות מאוד גדולה. בשבוע הבא, למשל, אנחנו בהרווארד. אלו נסיעות ומחויבויות של בתיה ועידן, לא רק של בתיה. זאת עבודה. ויתרתי על עצמאות מסוימת. בכל מערכת יחסים את מוותרת על עצמאות, רק שכאן זה יותר מורכב. החיים שלנו מאוד אינטנסיביים. אני צריכה לארח הרבה, ולא תמיד בא לי לשבת בארוחות עסקיות, או להיות חלק מהאינטנסיביות הזאת. לפעמים אני משתתפת בארוחות או מארחת אנשים, שלאו דווקא הייתי רוצה להיות בקרבתם. החיים הקודמים שלי היו מאוד נעימים, לא היה לי חסר או רע. במקרה התאהבתי בעידן, אבל הייתי מאוד שמחה גם כשנסעתי במאזדה 3 שלי ועבדתי בסאפ, וחזרתי כל ערב לזמן עם הבת שלי. אני תמיד אומרת לעידן, 'כל עוד אני אשתך אני יודעת לחיות את החיים האלה, אבל אם מחר אני צריכה לנסוע במאזדה 3 וללבוש זארה - אני ממש בסדר עם זה'".

- נשאבת לחיים שזרים כמעט לכל מה שהכרת עד אז.

"כן, אבל במובן הזה ההיכרות בינינו באה בזמן טוב. שנה וקצת לפני שנפגשנו חזרתי לישראל אחרי תקופה ארוכה בחו"ל, ועדיין לא בניתי את עצמי לגמרי בארץ. רוב החברים פה היו טריים יחסית, אז אולי היה פחות קשה להישאב לחיים שלו. והכול קרה מאוד מהר. חודש אחרי שנפגשנו הוא כבר רצה לפגוש את ההורים שלי, שנה אחר כך כבר הציע נישואין, ואחרי פחות משנתיים כבר התחתנו".

- איך הרגשת כשהצטרפת למשפחה?

"סמי קיבל אותנו מדהים, ובמיוחד את בתי דניאל. כשכל הנכדים היו בסביבה, הוא תמיד היה לוקח לה את היד ומחבק אותה, ודואג שהיא תרגיש חלק מהמשפחה. עם אביבה לא היה פשוט בהתחלה, למרות שעכשיו היחסים מצוינים".

- את אומרת שיש ביניכם שוויון, איפה זה בא לידי ביטוי?

"אם הוא מזמין חברים לצהריים, אז גם אני מזמינה חברים. הוא הולך לחברים שלו ואני נוסעת לשלי, למשל. האיזון בינינו בא לידי ביטוי גם ביחסים עם המשפחה. עידן בקשר מדהים עם המשפחה שלי, זה ברור שאת ימי שישי בארץ עושים איתם. אז אולי עידן פחות מתחבר למפרום ולחריימה של אמא שלי, אבל הוא מוקיר את המשפחה שלי, וזה הכי חשוב לי".

הרגשתי קנאה

- מה למדת על המיליה של עידן?

"שאנחנו כולנו אנשים רגילים בסופו של דבר, כולנו נולדים והולכים לאותו המקום, וגם עושים שגיאות בדרך. אולי בהתחלה, כשפגשתי אנשים, כן הייתי מקבלת פיק ברכיים, אבל למדתי שכל עוד יש לך משהו לומר ואת לא מפחדת, קל מאוד לפתח שיחה עם כל אחד. פגשתי את ביל קלינטון וליאונרדו דקפריו, ולכולם יש קווי דמיון. אני יכולה לשבת מחר עם קלינטון, ולמצוא נושאי שיחה כמו עם כל אדם אחר".

- איך השפיעה הזוגיות על היחסים עם החברים שלך? אנשים חוששים ומתרחקים, או מתקרבים מהסיבות הלא נכונות?

"קל מאוד לזהות את מי שמתקרב מהסיבות הלא נכונות, ויש גם כאלה שחוששים. בסופו של דבר חברויות נוצרות, אנחנו אנשים רגילים, אין לנו קרניים. אבל כן, חלק מהחברויות התנתקו, כי הרגשתי קנאה מסוימת וזה לא נעם לי. למשל, חברה שכל הזמן הייתה אומרת לי, 'עכשיו את אשת העולם הגדול, אין לך זמן בשבילנו'".

- איך התאקלמת בלונדון?

"גדלתי חלק מהזמן בדרום אפריקה, וגם גרתי שמונה שנים בטורונטו, אז כמובן שמבחינת השפה היה לי קל, וכשאת גדלה בכמה מדינות יותר קל לך להתאקלם. יש כאן כל כך הרבה אנשים מכל כך הרבה מדינות, כך שאת לא מרגישה זרה. זה לא שכולם מדברים במבטא אנגלי פרופר, ואני היחידה שמדברת שונה. זה בעצם כור היתוך, החברים שלנו כאן יותר מגוונים וממדינות שונות. לאו דווקא אנשי עסקים. יש לי חברה מאוד טובה שהיא לבנונית מוסלמית, ידיד טוב שהוא סופר, הנכד של מונטיפיורי, חברים שהם אספני אמנות. לונדון מציעה המון".

- איפה קשה לך?

"מאוד קשה לי עם השמים האפורים ושמחשיך מוקדם. בכל פעם שאני חוזרת מישראל, אני מרגישה שקיבלתי אגרוף בבטן, כי אני צריכה לחזור לאפרוריות הזאת. לגור כאן זה לא פשוט. אני רגישה לזה, קשה לי עם זה, וגם עם העובדה שאני פחות בחוץ. בישראל הייתי מסתובבת הרבה יותר בחוץ, וכאן אני יותר בפנים".

- למה את הכי מתגעגעת מלבד מזג האוויר?

"לחופשיות, לנון-פורמליות של ישראל. המסעדות בארץ מדהימות".

- האקלים החברתי בישראל השתנה מאוד. התבססה פה שנאת עשירים חריפה.

"זה נכון, וזה כואב, כי אנשים לא עוסקים בעובדות. לפעמים ממש מעדיפים לא לדעת את העובדות, כי יותר קל להם ככה".

- אז מתי החזרה לארץ?

"תהיה, תהיה - אני לא יודעת להגיד מתי".

לחיות עם האובדן

אחד האירועים המשמעותיים ביותר שעיצבו את עופר היה מותה של אחותה הצעירה (26) ממחלה קשה, ימים ספורים לפני שהיא עצמה חגגה 33. "באופי שלי אני בן אדם מאוד אמפתי, ותמיד היה אכפת לי מאנשים. המוות של אחותי ניווט אותי יותר לכיוון של לעזור לילדים וצעירים, אבל אני בטוחה שבלי שום קשר הייתי עושה משהו שקשור לעזרה לזולת. זה לא מעמעם את הכאב של האובדן, אבל יש בזה משהו אופטימי.

"אני מאמינה בקשר בין גוף לנפש. בתקופת האבל על אחותי גילו אצלי תת פעילות של בלוטת התריס, שהתבטאה בעייפות, נשירת שיער וירידה במצב הרוח. היום אני על כדורים שמאזנים את זה. זה לא מקרי שזה קרה לי אחרי הטראומה".

- הורייך הם חלק מהמוטיבציה שלך לעשייה?

"לאבד ילד זה הדבר הכי נורא שיכול לקרות. אז אני לא מתנדבת ב-Make a Wish בשביל ההורים שלי, אבל כמובן שאני אעשה הכול כדי לשמח אותם. דיברתי עם אמא שלי הבוקר, והיא אמרה 'זה נותן לנו סיבה לחיות'".

- מי תמך בך אחרי המוות של אחותך?

"החיים שלי אז היו באמת רכבת הרים מטורפת. ארבעה חודשים אחרי שאחותי נפטרה פגשתי את עידן, הוא ממש היה שם בשבילי. בשנה הראשונה בכיתי לו המון. הייתה לי גם חברה טובה מאוד שליוותה אותי לאורך התקופות הכי קשות. במרץ האחרון היא נפטרה מסרטן השד. לפני שנים היא הצליחה להתגבר על המחלה בפעם הראשונה, אפילו חגגנו את היותה נקייה ארבע שנים, ואז הסרטן חזר באלימות, כנראה בעקבות טיפולי פוריות שעברה".

- איך האובדנים האלה שינו אותך?

"היום אני עם רגליים הרבה יותר מוצקות על הקרקע. אני לא מתלהבת משטויות, לוקחת דברים בפרופורציות, חיה עם ההבנה שהכול זמני וחולף, ושאין לנו באמת שליטה. אני גם מבינה שמה שהכי חשוב זה להיות עם המשפחה שלי, ולהעריך כל רגע. וגם, למרות שהמשפט 'מה שלא הורג מחשל' נשמע כמו קלישאה, הוא לגמרי נכון. אמנם אני עדיין מאוד רגישה, אבל גם חזקה".

- ומהמקום הזה של ההיכרות עם הקושי את פוגשת את ילדי המשאלות.

"כן, אבל לפעמים זה קשה מדי, ואני לוקחת צעד אחורה. כשסמי היה בן 3, אחת מילדות המשאלה שפגשתי שנה קודם נפטרה. זה גמר אותי. התקשרתי לדניס (בר אהרון, מייסדת העמותה בישראל, נר"ו), ואמרתי לה 'אני ממשיכה לגייס כסף עבור העמותה, אני אעשה כל מה שצריך, אבל אני פשוט לא מסוגלת לפגוש את הילדים בתקופה הקרובה'".

פיתחתי את עצמי

- את סוף סוף מתראיינת, כי יש לך מה להגיד. מתי התחלת לתת לעצמך קרדיט?

"זה לא שלא נתתי לעצמי קרדיט, אבל בישראל השם של עידן והתמונות שלו מופיעים בתכיפות בעיתונות, והיה לי ברור שיותר יהיו מעוניינים לשמוע עליו מאשר על מה שאני עושה. אני כן גאה במה שיצרתי כאן. באמת, נתתי את כל נשמתי".

- נקודת הפתיחה שלך הייתה שונה.

"כמובן שהעובדה שאני אשתו של עידן פותחת בפניי דלתות, וזה שירשנו חלק מהאוסף של סמי פתח בפניי דלתות בעולם האמנות, אבל מבחינתי אני מינפתי את זה בצורה מאוד משמעותית, וגם פיתחתי את עצמי. עברתי תהליך של התפתחות וצמיחה בתחום, שהממשק שלי איתו נולד רק בשנים האחרונות.

"אני ממקצעת את עצמי. למדתי לדבר על במה, למשל. כמו שדיברתי באירוע של 'Make a Wish', לא דיברתי אף פעם. באירוע הראשון של העמותה שכחתי את כל מה שרציתי להגיד מרוב התרגשות. אז הבנתי שאני צריכה לעבוד על עצמי, ללמוד איך לעמוד על במה, לדבר לאנשים בלי לאבד את הצפון. בהתחלה חשבתי שאם אדבר על דברים שנוגעים ללבי, הכול פשוט יצא החוצה.

"מבחינתי, לנהל את האירוע הזה היה כמו לנהל מיני סטארט-אפ. גרמתי לאנשים לתת את המקסימום מעצמם. הצלחתי ליצור אמפתיה אצל המון אנשים. גיליתי שאני יכולה לסחוף אנשים להיות מעורבים".

לברוא את התפקיד הבא שלך

"אני לא יכולה לעבוד בעבודה שהיא 'שמונה עד חמש', אבל מוטיבציה ושאפתנות זה משהו שגדלנו איתו בבית, תמיד ידענו שנלמד ושתהיה לנו קריירה. אז בגלל שלא יכולה להיות לי קריירה רגילה, מצאתי לי את הנישה שלי.

"אני לא בן אדם שמסוגל לשבת בבית, להיפגש כל יום עם חברות לארוחת צהריים ולעשות מניקור פדיקור. מאוד חשובה לי העשייה. העיסוק בעמותה ממלא אותי מבחינה נפשית, ואמנות זה תחום שאני מאוד נמשכת אליו וטובה בו. מאוד מרגש אותי שאנשים בעולם הזה מייחסים משקל לצורה שאני אוספת ומציגה את האמנות, כיף לי שהגעתי למקום הזה.

לפני שש שנים אבא של עידן (סמי עופר ז"ל) נפטר, והוא ירש חצי מאוסף אמנות מאוד משמעותי. עידן ואני כבר אספנו אמנות לפני כן, ובגלל שלי יש יותר תשוקה לאמנות, ועידן, עם כל המעבר, היה מאוד עסוק בעסקים שלו, החלטנו שאני אהיה זאת שאטפל בעניין האוסף, רענון שלו, קנייה ומכירה של עבודות. מאז שהגענו לכאן יצרתי הרבה מאוד קשרים אישיים ומקצועיים בעולם האמנות עם בתי המכירות והגלריות".

- לאילו מיומנויות את נדרשת עכשיו שלא נדרשת אליהן קודם?

"הממשק שלי בפרויקט הזה של האירוע היה הרבה יותר רחב, וכלל ניהול לוגיסטיקה, יחצי ציבור, לנהל תצוגה, להתנהל מול הגלריסטים, בתי המכירות והספונסר של האירוע. למדתי שחשוב לא לדבר ממקום של אגו. הקשבתי לאנשים, כדי להראות שלדברים שלהם יש משקל. בתהליך כזה צריך לתת לכל אחד את המקום שלו".