המציאות עגומה - והיא הוציאה את האיראנים לרחובות

כמה ימים לפני פרוץ גל המחאות באיראן נגד ההתייקרויות במוצרי מזון, השלימה משלחת של קרן המטבע הבינלאומית ביקור במדינה. בסוף הביקור פרסמה המשלחת סיכום קצר של מסקנותיה. הכותרת המרכזית של אותן מסקנות הייתה כי בעקבות הסכם הגרעין עם מדינות המערב, איראן הצליחה לחדש את הצמיחה, לשיעור שנתי של 4.2%, בעיקר הודות לחזרתה לשוק הנפט הבינלאומי.

אך מתחת לכותרת האופטימית הזו נותרו כל אותן בעיות ומצוקות שהשאיר אחריו המאמץ לבנות תעשייה גרעינית צבאית על גבה של כלכלה שהייתה חולה מלכתחילה, עוד לפני ההרפתקה האיראנית עם הגרעין. על פי הדוח של הקרן, המערכת הבנקאית האיראנית זקוקה בדחיפות לרפורמה ולחיזוק בהון שלה, הממשלה סובלת מתשתית פיסקלית רעועה ויש צורך להקטין את החוב ולהביא לאיחוד בין שערי החליפין השונים הקיימים היום. הסקטור הריאלי של המדינה זקוק להשקעות ענק כדי לצמוח ולהתאושש, וצריך להקטין את הגירעון הממשלתי. לבסוף, המשלחת הזכירה לממשלת איראן שבלי להצטרף לאמנות המלחמה בהלבנת הון ומימון טרור, לא יהיה סיכוי לבצע את הרפורמה הפיננסית הדרושה.

מאחורי השפה הנקייה, הטכנית, של אנשי הקרן, קיימת מציאות עגומה למדי, תולדה של הסנקציות אך בעיקר של מדיניות כלכלית פגומה ולא מעט שחיתות. המשק האיראני סובל מאינפלציה גבוהה, כ-10% בשנה, ומאבטלה גבוהה. שיעור הבלתי מועסקים מגיע ליותר מ-12%, אך זהו מספר רשמי. בפועל האבטלה גבוהה יותר, במיוחד בקרב הצעירים. אין זה פלא שהמחאה הנוכחית מובלת על ידי צעירים, שמסוגלים להניע מחאה במספר רב של מוקדים במדינה.

המחאה עצמה כוללת לא מעט פרדוקסים. במוקד שלה נמצאת ההתנגדות למדיניות הכלכלית של הממשלה בראשות הנשיא רוחאני, שלדעת המוחים הובילה להתייקרויות של 30% עד 40% במחירי העוף, הביצים והלחם. אך אלה אותם צעירים שתמכו בבחירתו של רוחאני לפני יותר מארבע שנים בתקווה שהוא יביא להסכם גרעין וישחרר את הכלכלה והפוליטיקה באיראן מהמחנק שבו המדינה שרויה, ושבו ובחרו בו שנית לפני כחצי שנה. בעיותיה של איראן עם מחיר העוף החלו עוד לפני עלייתו לשלטון של רוחאני. כבר בשנת 2012 היו דיווחים על מרירות והפגנות סביב הנושא.

השבוע אמנם התארגנו עצרות המוניות שבאו לתמוך בממשלה ואורגנו על ידי הממסד השמרני. אבל אלה לא היו עצרות בעד רוחאני, אלא בעד יריביו השמרנים. הדבר אינו מפתיע, שכן המחאה כוללת סיסמאות לא רק נגד התייקרויות, אלא גם קריאות לשינוי בסדר העדיפויות של איראן, כפי שמוכתבות על ידי המנהיג העליון חמינאי. דוגמה בולטת לכך הייתה הקריאות להפסיק את ההוצאה האדירה הכרוכה בהתערבות בסוריה ובלבנון ובסיוע לעזה. תחומים אלה מזוהים בבירור עם הממסד הדתי השמרני של איראן.

אלה כבר סוגיות שמביאות את הממסד השמרני של איראן להתגייסות נגד המחאה, כפי שמוכיחות אותן עצרות שאורגנו על ידי הממסד הדתי. רוחאני עצמו זקוק לזמן כדי לקדם את התוכנית שלו, שחופפת באופן כללי את התוכנית של קרן המטבע. כדי לאושש את כלכלת איראן ולהתמודד עם האבטלה הגואה צריך להביא למהפכה בסקטור הריאלי שלא קשור לנפט. המגזר התעשייתי של איראן חולה באופן אנוש. זה יותר מעשרים שנה שאין גידול בפריון, הציוד מיושן והממשלה נאלצת להזרים מיליארדי דולרים כדי לשמור על יציבותו באופן מלאכותי.

כדי להמחיש את עומק הבעיה צריך רק להתבונן בנתוני סחר החוץ של איראן. על פי הסטטיסטיקה הרשמית, היקף היצוא הכולל של כל הסקטור הריאלי שלא קשור לנפט הסתכם השנה בסכום זעום, של כ-24 מיליארד דולר. היצוא של סקטור הטכנולוגיה של ישראל היה 41 מיליארד דולר.

בלי לאושש את הסקטור הריאלי באיראן, המחאות רק ילכו ויתגברו, בעקבות המשך העלייה באבטלת הצעירים. אך כדי לאושש את אותו מגזר יש צורך בהזרמת מימון לתעשייה ולאלפי עסקים קטנים ובינוניים במדינה. מימון זה לא יהיה קיים כל עוד השלטון לא מבצע רפורמה פיננסית בקנה מידה עצום. כפי שקרן המטבע עצמה ציינה, בלי הבראה של המערכת הבנקאית, לא יהיה מימון זמין לכלכלה האיראנית. על פניו קיים פתרון זמין למשבר הזה: שימוש בהכנסות מנפט לאחר הסרת הסנקציות לשם הגדלת ההון של בנקים, מיזוג של בנקים יציבים, ומחיקה של בנקים שלא ניתן להציל. בשלב שני הבנקים יתחילו להזרים מימון לתעשייה הזעירה והקטנה. כדי להבטיח את הצלחת התוכנית, הממשלה האיראנית תאפשר לבנקים זרים לפעול במדינה, במימון השקעה וקידום יצוא שאיננו נפט.

אלא שהפתרון ה"זמין" הזה נתקל בלא מעט מכשולים, רובם פוליטיים. כאמור, יבוא הון ופתיחת בנקים זרים כרוכים בחתימה על ההסכמים למניעת הלבנת הון ומימון טרור. לא ברור עד כמה הכוחות השמרניים באיראן יהיו מוכנים לצעוד בדרך הזו. שנית, כדי לשחרר את המגזר הריאלי מכבליו, על רוחאני להמשיך במאבקו נגד השליטה של משמרות המהפכה בחלקים גדולים של המשק האיראני, וזה עשוי להיות מעל לכוחותיו. בלי צעד כזה השחיתות באיראן תמשיך למנוע כל התקדמות של ממש, וההון שיוזרם יגיע בסופו של דבר לכוחות של משמרות המהפכה ולשותפיהם.

המחאה החלה רק השבוע, וקשה לדעת לאן היא תתפתח, אם בכלל. אך אם היא תצבור תאוצה, היא תעמיד בפני חמינאי ובני בריתו השמרנים דילמה לא פשוטה. כדי לחלץ את כלכלת איראן מהמחנק שהיא נתונה בו, עליהם לשתף פעולה עם רוחאני, עם הצלת הסכם הגרעין ועם הרפורמות הכלכליות שהוא מציע. מדובר בפגיעה בלא מעט מוקדי כוח של אותו ממסד שמרני, ובהודאה בצורך ללכת בדרכו של רוחאני.

מי שרגיל לראות את העולם מבעד למשקפיים של תוכניות כלכליות ושל טורי המספרים של החשבונאות הלאומית ומאזן התשלומים, התרחיש לעיל הוא מתבקש והגיוני. הבעיה היא שהפוליטיקה לא תמיד מתחשבת במה שנראה הגיוני לכלכלנים. כשדילמות כאלה מגיעות לנקודת הכרעה, התגובה הטבעית לא מוכתבת על ידי טקסטים בכלכלה, אלא על ידי הרצון להותיר דברים על כנם ולדחות כל החלטה עד מועד אחר, רחוק בעתיד. גם זו החלטה, שהמחיר הכלכלי והפוליטי שלה טרם ידוע לאיש.