אי ודאות בנדל"ן | מלחמת הישרדות בדרום הקשוח של ת"א

שכונת נוה שאנן בדרום ת"א אמנם סובלת מעוני ומהזנחה, אך התושבים חוששים שלאור תוכניות הבנייה הצפויות, לא יישאר להם מקום אפילו שם ■ פרויקט מיוחד

חסר בית בתחנה המרכזית / צילום: איל יצהר
חסר בית בתחנה המרכזית / צילום: איל יצהר

מהחלק הצפוני של שדרות הר ציון יש לא מעט "פרויקטים" חדשים שמבצבצים, בוטים באדריכלות החדשה והפונקציונלית שלהם, בתוך המרקם הישן, המבולגן והעני. בשנה האחרונה אישרה הוועדה המקומית של תל-אביב-יפו את תוכנית מתחם השומרון (תא/4321), שאמורה, לכשתתממש, להפוך את שטח התחנה המרכזית הישנה לרובע מגדלי מגורים ותעסוקה, חלק אינטגרלי מהסיטי של תל-אביב, שונה מאוד מהאופי של המקום היום ובעשרות השנים האחרונות. שיחה עם התושבים הוותיקים בשכונה מלמדת שלכולם ברור שהאזור בעייתי ומדורדר ושיש צורך בהתחדשות, ובכל זאת, כולם מבטאים חשש מפני הבאות.

פרויקט מיוחד: אי-ודאות בענף הנדל"ן / איור: ליאב צברי
 פרויקט מיוחד: אי-ודאות בענף הנדל"ן / איור: ליאב צברי

"מחנה פליטים מאולתר"

עברי באומגרטן, פעיל סביבה ומיזמי פסטיבל "מנורת לילה", גר כבר כמעט 10 שנים בדירה שרכש במבנה לשימור ברחוב ראש פינה בשכונה: "כולם דיברו על זה ששכונת נווה שאנן היא העתיד, אבל אחרי שנתיים-שלוש הבנתי שזה מחנה פליטים מאולתר. ראיתי שמתעלמים מהמצב הפיזי והחברתי והתחלתי לשגע את העירייה: על מצב המדרכות, על נטיעת עצים, על ביטול הרוכלות במדרחוב".

- אתם נמצאים בלב הבאזז הנדל"ני. איך התחושה?

"כשעברתי לשכונה פינטזתי שזה יהפוך לשדרות רוטשילד, או המקום הבוהמייני הבא. אבל, נראה שזה לא המטרה של העירייה, שמכוונת לסוג של פלורנטין משודרג.

"מבחינה תבע"ית כל הדירות שמתוכננות, חוץ מהפנטהאוזים בקומה האחרונה, הן דירות קטנות בגודל של 55 מ"ר. זה הופך את המקום לאזור לצעירים, לא אמנים ולא בוהמיינים, אלא אוכלוסייה ממעמד ביניים נמוך, הרבה הומואים, שמחפשים את הקרמיקה החדשה והחניה ורוצים את הנוחות המקסימלית במחיר המינימלי.

"לתושבים החדשים הללו אין עניין בקסם, או בחיבור לשכונה ולאוכלוסיות השונות, והם חיים בניתוק מוחלט. ככל שהשכונה משתנה, אני פחות מתחבר אליה".

"שום דבר לא מגיע לקהילה המקומית"

שולה קשת, תושבת נווה שאנן, היא אמנית ומנהלת תנועת "אחותי", מרכז חברתי פמיניסטי בדרום תל-אביב. קשת מובילה בימים אלה קמפיין גדול שכותרתו "דרום תל-אביב נגד הגירוש".

"שכונת נוה שאנן הפכה במשך השנים לחצר האחורית של העיר. המוסדות ניתבו לכאן את הזנות, מבקשי מקלט ומהגרי עבודה. מה שקורה כרגע זה תהליך של פירוק הקהילה, שמתווסף לשאר הדברים. בעצם, מדובר בהבאת אוכלוסייה לבנה, חזקה, יהודית, מחוזקת כלכלית אל השכונה, והחלפה של התושבים הוותיקים באוכלוסייה חדשה, כמו מה שקרה בשכונת שבזי שהפכה לנווה צדק. בין היתר זה נעשה עם כל מיני פרויקטים של תרבות שלא קשורים לתרבות הילידית. כל הדברים האלה גורמים לנו להרגיש זרות. מגיעים לפה המון אנשים שרואים המון הזדמנויות, או ג'נטריפיקטורים. שום דבר לא מגיע בסוף לקהילה המקומית. לא מספיק זיהום האוויר מהתחנה המרכזית ואיילון יש פה עכשיו פגיעה משמעותית באיכות החיים בגלל אתרי הבנייה הרבים, שמטרתם היא להביא לפה אוכלוסייה חדשה. יש פה כיוון ברור לגירוש המוני".

"אנשים שלא יודעים להילחם לא ישרדו פה"

פזית רבינא, עיתונאית ב"מקור ראשון", רכשה באמצע שנות ה-90 דירה חדשה בבניין ברחוב צ'לנוב, והיא, על פי הגדרתה, מחלוצי הג'נטריפיקציה של האזור: "טוב לי פה. זה שבע דקות משדרות רוטשילד. אני הייתי הראשונה שהבינה שחצר אחורית זה לא פח אשפה. זה כמו בית בכפר באמצע העיר".

מצד שני, רבינא לא מסתירה שיש בעיות: "רוב הזמן הדברים לא נוגעים בי כי הדירה שלי פונה לעורף. אבל כשאתה יוצא לרחוב זה סיפור אחר. משני הצדדים של הבית שלי יש תחנות לממכר סמים, על הספסלים יושבים אריתראים עם טלפון וממתינים למי שיבוא לקחת מהם את מנת הסם. זה כל הזמן, יום, לילה, צהריים.

"הכל עניין של מינונים. קצת מהגרים זה מעשיר את האזור ונותן הווי קוסמופוליטי. יותר מדי מהגרים זה הורס את האזור. מספר הדירות המחולקות שמעמיסים עליהן עובדים זרים הוא עצום. אנשים שלא יודעים להילחם, לא יכולים לשרוד פה".

"אם יגרשו אותנו נחזור לעבוד בחצרות"

ג'סיקה, שעובדת בזנות כבר 33 שנים, מודעת היטב למהפכת הנדל"ן שהאזור עובר: "תראה, אני כבר בת 55, לי כבר אי אפשר לעזור. אני לא יכולה ללכת לעבוד בעבודה נורמלית. אנחנו חיות מיום ליום. בארבע השנים האחרונות, מאז שהתחילו לעשות בעיות ולבנות פה, כולנו הסתבכנו עם השוק האפור. כי לבלבתים לא אכפת. הם רוצים את הכסף שלהם".

מהגר מאפריקה בדרום תל אביב / צילום: שלומי יוסף
 מהגר מאפריקה בדרום תל אביב / צילום: שלומי יוסף

- את לא חוששת שתאלצי לזוז למקום אחר?

"זה שרוצים להעיף מפה את הזנות זה עוול, גם לזונות וגם ללקוחות. הם לא יכולים להעיף באמת. סוגרים מפה אז אנחנו שוכרות ליד".

- העירייה רוצה להעיף אתכן.

"אנחנו לא ניכנע בקלות. אם לא תהיה לנו ברירה ותורידו אותנו ממקום מסודר, אנחנו נחזור לעבוד בחצרות, למה שהיה פה לפני 20 שנה. שאשה יוצאת מהבית עם ילד קטן ורואה זוג בחדר המדרגות".

"המדינה שילמה לנו שנבוא"

טכליט מיכאל, יליד אריתריאה, חי בישראל מאז 2009. למיכאל חשוב להדגיש שהוא שייך לקהילה של מבקשי מקלט ושלא נתבלבל עם מהגרי העבודה: "אני ברחתי מהמדינה שלי, מהדיקטטורה. אנחנו לא בחרנו לגור פה, בדרום תל-אביב. המדינה שילמה לנו באוטובוסים כדי שנגיע לפה, ולא למקום אחר. יש פה המון שרותים ציבוריים כמו גני ילדים, קופות חולים, שיכולים לעזור לאנשים עם בעיות זכויות אדם. אין את זה בירושלים או במקום אחר. וחוץ מזה, צריך לזכור שבעלי דירות לא רוצים להשכיר לאדם שאין לו ויזה לפחות מחצי שנה".

- כמה מבקשי מקלט יש בארץ?

"40 אלף בסה"כ. 29,000 אריתראים, 9,000 מדארפור, והשאר מאתיופיה, סומליה, קונגו. הרוב גרים בדרום תל-אביב".

- אתם פוחדים שיגרשו אתכם?

"איבדתי את הפחד לפני 10 שנים, אחרת לא הייתי יכול להגיע לישראל. אבל יש אנשים עם משפחות, עם ילדים, שלא רואים את המחר".

- אתם רוצים להישאר בישראל?

"אני לא, אבל אין לי ברירה. אני תקוע פה. אין לי דרכון ואף אחד לא יכול לתת לי ויזה. לוקחים מהמשכורת שלי מסים, אבל אני לא מקבל כלום. אין לי עתיד בישראל".