ישראל בהודו: החגיגה - והחרדה

מפקפקים מקצועיים יוכלו להוסיף ולפקפק כמובן, אבל ביקור ראש הממשלה בהודו, על פניו, הוא מסע ניצחון

בנימין ושרה  נתניהו/ צילום: רויטרס, Amit Dave
בנימין ושרה נתניהו/ צילום: רויטרס, Amit Dave

מסעו של ראש הממשלה להודו הפריך את טענות המפקפקים, בארץ ובהודו עצמה, בחשיבותה של מערכת היחסים הזו, בעומקה ובאופיה ההיסטורי.

כתבתי כאן בתחילת השבוע, בהשתוממות, על בעלי הטענה שהודו "מחפשת רומן, לא קשר קבוע" עם ישראל. המשפט הזה הועתק מכותרת מאמר ב"הארץ", בתחילת החודש, וחזר ופורסם בעיתון הודי משל היה אסמכתא. במקרה הלא-סביר שהערתי לא הובנה, הזכרתי את המאמר הנ"ל על דרך הביקורת. הוא הטעה את קוראיו, כפי שהראו בעליל הימים האחרונים בדלהי.

ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי טרח בכבודו ובעצמו אל נמל התעופה לקבל את פני בנימין נתניהו. בדרך כלל, אורחים זרים, יהיו רמי דרג כאשר יהיו, מתקבלים בנמל התעופה על ידי נציג של מחלקת הפרוטוקול, או חבר ממשלה נמוך דרג. כל מה שקרה אחר כך, לפחות במישור הטקסי, נועד לבטא מערכת יחסים שהגיע סוף סוף אל פירקה, לאחר רבע מאה של רוב תוכן אבל עודף צניעות.

הקונסוליה הריקה

יהיו שימושי הביקור לצורכי פנים של נתניהו אשר יהיו, קבלת הפנים לכבודו מזכירה לנו את המידה המופלגת שבה השתנה מצבה של ישראל ביבשת אסיה.

היה זמן שכמעט לא הייתה לישראל אחיזת רגל במסת היבשה העצומה שבין הים הערבי לים סין. לישראל הייתה קונסוליה זעירה של איש אחד בבומביי (כיום מומבאי). כאשר הקונסול גורש, ב-1981, בגלל גילוי חסר אחריות של חוסר דיסקרטיות, הנציג הרשמי היחיד של ישראל בתת היבשת היה איש הביטחון הצעיר של הקונסוליה. אשר לסין, מי יאמין שלפני 50 שנה, ראש ממשלתה סירב אפילו לפתוח מעטפת מכתב ששלח אליו ראש ממשלת ישראל דאז, לוי אשכול.

מותר לישראלים להתברך במהלך העניינים הזה. אבל לא יזיק להזכיר את הקונטקסט. מערכת היחסים עם הודו חשובה מכדי שנזניח את הבנת הרקע הפנימי המורכב, עתיר הבעיות ומעורר הדאגה.

בדרך למדינת לאום

הודו נמצאת זו השנה הרביעית בשלטונה של הממשלה הלאומנית הדתית ביותר בתולדותיה. זו ארץ שבהולדתה סירבה להסתווג כ"מדינת לאום". אמנם הודו הבריטית חולקה לשתי מדינות, ואמנם אחת מהן, פקיסטן, תבעה את המעמד של מדינת המוסלמים - אבל הודו הטעימה שהיא אינה מדינת ההינדו, אלא ארץ כל תושביה. להודו היו נשיאים ושרים בכירים מן המיעוט המוסלמי. מוסלמים שימשו בעמדות פיקוד בכירות בצבאה, וייצגו אותה בזירה הבינלאומית.

מאז 2014, הודו עוברת הסבה למדינת לאום. זה תהליך הדרגתי, אבל קשה לטעות בכיוונו. בשנה שעברה נפל דבר, כאשר מפלגת העם ההודית השלטת (BJP, שבה האות הראשונה מייצגת את את שמה ההינדי של הודו, "בהאראט") מינתה כוהן דת הינדואי לראש הממשלה ("צ'יף מיניסטר") של אוטאר-פראדש, המדינה הגדולה ביותר בהודו (עם אוכלוסייה שווה לזו של ברזיל). המינוי היה רצונו האישי של נרנדרה מודי, ואיתות חד-משמעי לאן הוא רוצה לקחת את הודו.

ב-2014, BJP אמנם נחלה ניצחון עצום ממדים בבחירות הכלליות, וזכתה ברוב מוחלט של מושבי הפרלמנט, אבל היא עשתה כן עם פחות משליש של קולות הבוחרים, בזכות שיטת בחירות סלפנית (המיוסדת על הדגם הבריטי) והודות לפיצול בשורות האופוזיציה. מאז היא שקדה על הרחבת בסיסה, והיא שולטת עכשיו בזכות עצמה בחמש מתשע המדינות הגדולות ביותר.

האופוזיציה תלך לכלא?

השנה, BJP מנהלת מערכת בחירות חסרת עכבות במדינה השמינית בגודלה, קארנאטאקה, בדרום הודו, שהגדולה בעריה היא בנגאלורו (לשעבר בנגאלור), מרכז הטכנולוגיה העילית של הודו. קארנאטאקה היא המדינה הגדולה ביותר עם ממשלה של מפלגת הקונגרס. נשיא מפלגת השלטון, אמיט שאה, יד ימינו של ראש הממשלה מודי, הבטיח השבוע "לשלוח לכלא כל אחד מחברי הממשלה הנוכחית" של המדינה, אם מפלגתו תנצח.

אלה דיבורים רגילים אצל איש, המתפאר בגלוי בהצלחתו לרשום יותר חברים למפלגתו ממה שיש במפלגה הקומוניסטית הסינית. אינה מפריעה לו הגזירה השווה שהוא מוציא בין ארגון דמוקרטי לכאורה, בהודו, לבין ארגון טוטליטרי אלים במדינה חד-מפלגתית, סין.

רוח של סמכותנות (-אותוריטריות) נודפת ממפלגת השלטון וממשרדי הממשלה. הודו מוסיפה להיות ראויה לתווית "הדמוקרטיה הגדולה ביותר בעולם", אבל היא ליברלית וסובלנית לאין ערוך פחות ממה שהייתה.

ראהול מתבגר

מזלו של מודי עד כה היה חולשתה הפנומנלית של האופוזיציה. מפלגת הקונגרס, ששלטה בהודו 54 מ-70 שנותיה, ירדה כמעט מכל נכסיה האלקטורליים ב-2014, והתכווצה לממדי סיעה פרלמנטרית קטנה, פחות אפילו מן המינימום הדרוש למעמד של אופוזיציה רשמית. במערכת הבחירות שלו לפני ארבע שנים, מודי דיבר בגלוי על רצונו "לטהר את הודו" מן הקונגרס. כמעט כל מה שקרה מאז עורר את הרושם שהמטרה נמצאת בהישג ידו.

אבל בחודשים האחרונים הסתמנה התאוששות מסוימת בקונגרס. יורש העצר רב השנים, ראהול גאנדהי - בן, נכד ונין לראשי ממשלה קודמים - נטל סוף סוף את הנהגת המפלגה מידי אמו, וגילה סימני בגרות. הוא עמד בהצלחה יחסית בטבילת האש הראשונה שלו, בבחירות לאסיפה המחוקקת של גוג'אראט, בחודש שעבר. זו מדינת הבית של מודי, והוא עמד בראשה במשך 12 שנה, לפני שעבר לדלהי. למרבה ההפתעה, מפלגתו של מודי ניצחה רק בקושי. מפלגת הקונגרס הכפילה את ייצוגה בפרלמנט המקומי.

הסקרים מוסיפים להראות שמודי יחזור וייבחר בבחירות הבאות, כנראה באביב 2019. אבל מתעורר הרושם ששליטתו חזקה פחות, וקווי התפר המסורתיים של הודו, אלה המפרידים בין כתות ועדות, חוזרים ונפרמים בכמה מקומות לא טובים. גוג'אראט הייתה אחת מהן, ומדינת מהרשטרה (שמומבאי היא בירתה) היא שנייה.

האטה כלכלית סללה את דרכו של מודי לשלטון ב-2014. עלייתו לשלטון נסכה אופטימיות, לרגל הציפייה לרפורמות ליברליות. ב-2016 ההודים התפארו שכלכלתם צומחת בקצב המהיר ביותר בעולם. זה השתנה ב-2017, בין השאר בגלל היד הקשה מאוד שנקט מודי בהוצאה של שטרי כסף גדולים מן המחזור כמעט בן-לילה, כדי להפקיע "הון שחור"; ובגלל המהירות, ואולי השרירותיות, שבהן הטילה הממשלה מס מכירות אחיד. שני המהלכים היו אולי מחויבי המציאות, אבל נעשו ללא הכנה, כמעט באופן קפריזי, ועוררו כעס עצום וחרדה.

ביקורת על מדיניות הפנים של מודי מחייבת זהירות. הודו זקוקה לממשלה חזקה. היא נמצאת במרוץ בלתי פוסק נגד הזמן. היא גם מוקפת באויבים פוטנציאליים. אין עוד ארץ אחת בעולם שיש לה גבול ארוך עם שתי מעצמות גרעיניות עוינות, סין ופקיסטן.

אבל אין זאת אומרת שמורכבותה של הודו מצריכה תמיד איש חזק. לפעמים היא מצריכה אקרובט ולוליין. אקרובטיקה אינה הצד החזק של נרנדרה מודי, וחסרונה עלול לעלות להודו ביוקר.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny