מה הייתם עושים לו ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר משה כחלון היו מחליטים על שורת גזירות מיסוי ומעלים את שיעורי המס והמכס באופן קיצוני? הייתם מוכנים לשלם עוד עשרות אחוזי מס על מוצרי צריכה בסיסיים? לאטה ב-25 שקל, מס שבח כפול, ריהוט מאיקאה בעוד הרבה שקלים. הייתם מוכנים לעוד עשרות אחוזי מס על הכנסתכם? ואתם-אנחנו הרי תושבי מדינה מפותחת עם תוצר גולמי שעבר רבות ממדינות המערב ונושק ל-40 אלף דולר בשנה. עכשיו קחו את הגזירות הללו והפילו אותן על תושב עזה, מהאזורים הנחשלים בעולם, עם תוצר המגרד בקושי את סביבות ה-1,000 דולר. לא להאמין אבל זה מה שקרה.
צו נשיאותי שפרסם לפני שבועיים יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן, קובע כי החל מסתיו 2018 יאבדו תושבי רצועת עזה את הפטור ממסים שממנו נהנו בשנים האחרונות. כלומר, הם ישלמו כ-20% מס הכנסה, יתחילו לשלם מיסי מקרקעין, על מחירי כלל המוצרים יושת מע"מ בשיעור 17%, וכל זה ביחד עם העלאת המכס על סחורות בשיעורים גבוהים. כך למשל, המכס על בגדים יועלה מ-6% ל-15%, על נעליים מ-12% ל-27%, על ריהוט מ-12% ל-20%, ועוד ועוד גזירות.
הצו טעון אישור של הפרלמנט הפלסטיני, האמור לדון בו בישיבתו הבאה. המשמעות שלו הרסנית לכלכלה ברצועת עזה, וגם אבו מאזן יודע זאת, לכן ההסבר לכך פשוט. במדורים הקודמים הגדרנו את חשיבות הכלכלה לקבלת ההחלטות ולמהלכים פוליטיים, מדיניים וצבאיים, כאן המהלך הפוך. יו"ר הרשות הפלסטינית, באמצעות לחץ כלכלי והורדת רמת החיים הנמוכה ממילא של תושבי הרצועה, מנסה להפיל את יריבו הפלסטיני הגדול, ארגון חמאס. ויש לו סיבות טובות להאמין שהוא גם יצליח.
באפריל 2017 הודיעה במפתיע הרשות הפלסטינית לישראל כי היא מפסיקה לשלם עבור החשמל שישראל מספקת לתושבי רצועת עזה. המשמעות: שליש מאספקת החשמל הנדרשת של הרצועה (בפועל יותר ממחצית, שכן ספקי החשמל האחרים אינם מתפקדים כראוי) - 125 מגה וואט - הפסיקו לזרום מחברת החשמל הישראלית לקווי המתח של הרצועה. לבתי התושבים קוצצה אספקת החשמל לשעות ספורות ביום, בין שעתיים לשש בלבד, בהתאם לתפוקה של המקור השני, תחנת הכוח של הרצועה. המרירות והמחאה בקרב תושבי הרצועה גברו והלכו, שלטון חמאס דיכא ניסיונות להפגנות ועצר עיתונאים ובעלי דעה שהשמיעו ביקורת נגדו, אבל לבסוף הבין כי לא יוכל להמשיך בלי שינוי. ומה היה השינוי? זריקת האחריות על מישהו אחר, הרשות הפלסטינית.
המהלך של אבו מאזן החל לשאת תוצאות. בסוף הקיץ רחשו השמועות על חידוש שיחות הפיוס בין פתח (הארגון השולט ברשות הפלסטינית) לחמאס, בספטמבר הן הוכרזו רשמית ובאוקטובר 2017 אף נחתם הסכם פיוס בקהיר ולו שושבין ראשי בדמות נשיא מצרים א-סיסי. חובה לציין כי הסכם דומה שנחתם ב-2011 בין שני הארגונים, כשל. ההסכם החדש קבע לכאורה כי השלטון ברצועת עזה חוזר לידי הרשות הפלסטינית, ועסק בעיקר בסמכויות הניהול האזרחיות, אך הותיר את הבעיות העיקריות - השליטה במעברים והכוח הצבאי של חמאס - לדיוני המשך. אבל דיוני ההמשך הללו לא מצליחים להביא לתוצאות של ממש, חמאס מסרב להניח את נשק המיליציות שלו או להכפיפן לזרועות הביטחון של הרשות, והוא עדיין שולט במידה זו או אחרת גם על המעברים.
אבו מאזן, הנתון בעיצומו של המשבר מול ממשל טראמפ, אשר מאיים ומבצע קיצוץ בסיוע הכלכלי (ראה מסגרת), משתמש בנימוק של הקיצוץ הזה להסברת הכורח שבצו הגזירות הנשיאותי שפרסם. בצו נאמר כי מדובר בשעת חירום כלכלית וכי למעשה הוא משווה בין תנאי המיסוי של הפלסטינים ביהודה ושומרון לאלה של רצועת עזה, כחלק מהפיכתה ליחידה כלכלית אחת ולא מפולגת.
אלא שהכלכלנים הפלסטינים חולקים עליו: מחמוד אבו ג'יב, עורך העיתון הכלכלי הפלסטיני "אל איקטיסאדי" (הכלכלי), אומר כי ההחלטה מתעלמת מהמצב הכלכלי ברצועה, השונה מהותית מהגדה. לדבריו, לא זו בלבד שהתוכנית לא תביא לייצוב הכלכלה, הרשות הפלסטינית תפשוט רגל. הפרופסור לכלכלה מוחמד אל ע'אשי מהאוניברסיטה האסלאמית בעזה אומר כי בין 70 אלף ל-100 אלף הפלסטינים מהגדה העובדים בישראל נותנים לכלכלה שם את מנוע הצמיחה העיקרי, שאין לתושבי הרצועה. רוב הענפים, שגם כך מדשדשים, יעמדו בפני קריסה, והאזרחים לא יהיו מסוגלים לעמוד בתשלומי המסים.
גם אבו מאזן וכלכלני משרד האוצר והממשלה של הרשות מודעים לנתונים ולמופרכות של השתת מסים כה משמעותית על כלכלת רצועת עזה, והמסקנה המתבקשת לכן היא כי מדובר בצעד שנועד להפיל את חמאס על הברכיים ולגרום לו לוותר באופן מלא על השליטה ברצועה. גורם מחקר ביטחוני ישראלי מצביע גם על האפשרות שאבו מאזן ישתמש במשבר הכלכלי ההומניטרי החמור בעזה, שהוא עצמו מסייע להחרפתו, ככלי דיפלומטי בינלאומי לגיוס כספי סיוע ממדינות המערב האחרות. אלה הפסיקו כמעט לחלוטין את הסיוע לרצועה, לאחר שחמאס תפס שם בכוח את השלטון בקיץ 2007.
מהדקים את הרצועה
לישראל מקום במאבק הפנים-פלסטיני הזה: עם מהפכת חמאס, ביטלה ישראל את אישורי העבודה של פועלים מהרצועה בארץ, ענף ההכנסות העיקרי של הכלכלה שם אף יותר מבגדה. המעברים נסגרו גם לסחורות ונפתחו מחדש בהגבלות רבות שהביאו לירידה של 95% בהיקף הסחורות. המעברים שבים ונסגרים בהתאם לצרכים ביטחונים ואחרים, כך למשל מעבר כרם שלום שנפתח השבוע לאחר גילויה והשמדתה של מנהרת הטרור של חמאס שעברה תחתיו. תוצאת הסגר הנושם הזה הייתה כמובן הידרדרות במצב הכלכלי וההומניטרי ברצועה, וגם העימותים הצבאיים עם חמאס בעקבות ירי הרקטות לעבר ישראל החמירו מאוד את המציאות בשטח.
בקיץ 2014, לאחר סיומו של מבצע "צוק איתן", סימנה ישראל שינוי מגמה ולו הצהרתי כלפי תושבי רצועת עזה. ההצהרות של קציני צבא, פקידים ושרים דיברו על שיקומה הכלכלי של רצועת עזה בלי קשר למי ששולט שם - ארגון הטרור חמאס. כך הרמטכ"ל דאז בני גנץ בראיון לגלי צה"ל: "אנחנו נסייע בשיקום לא רק מהשיקול האסטרטגי, אנחנו נסייע בשיקום גם מהצד ההומני. אין לנו שום דבר נגד תושבי עזה, השילוב בין הכרח הלחימה מצד אחד, והמאמץ להימנע מפגיעה ולסייע ככל שניתן מהצד השני, הוא עניין נכון ערכית, אינסטרומנטלית ואסטרטגית". וכך שר הביטחון דאז משה בוגי יעלון: "ודאי שיש צורך לשחרר את הלחץ ולאפשר לעזתים, ולא לחמאס, לחיות בכבוד. יש 120 אלף חסרי בית בעקבות המבצע ברצועה. הם שילמו מחיר כבד. צריך לאפשר להם להתפרנס, ולכן חלק מהאינטרס שלנו זה לאפשר את המהלכים הללו".
נטו אבו מאזן
ההצהרות הללו נמשכו בשנים האחרונות, ההנהגה והפקידות בישראל חזרו על המנטרה של סיוע בעיקר לתשתיות, וכה אמר ל"גלובס" לפני שנה וחצי אריאל אזרחי, הנציג הישראלי לדיוני הקוורטט בנושאי אנרגיה: "טורקיה, כמו גם מדינות אחרות - בהן קטאר ומדינות אירופיות - מעוניינת לעזור בשיקום התשתיות ברצועת עזה, וגם ישראל מבינה כעת כי זה האינטרס שלה. זאת, משום שמצב המים, החשמל והביוב ברצועה משפיע גם עליה. זה מצב של win-win בעבור שני הצדדים".
אבל בפועל, מהנתונים בשטח עולה תמונת מצב אחרת לגמרי. ב-2014 וב-2015 ניכר שינוי מסוים, ישראל הקלה במתן היתרי המעבר, בעיקר לסוחרים ואנשי עסקים אך גם לסחורות מסוגים שונים, לצד הכנסת חומרי גלם ותשתית במספרים גדולים כחלק מהסיוע לשיקום הרצועה מתוצאות "צוק איתן". אבל לקראת סוף 2015 חל שינוי של ממש. בשנתיים האחרונות נרשמה ירידה חדה, דרסטית ממש, בהיתרים לסחורות והאנשים במעברים. לפי נתוני משרד מתאם הפעולות בשטחים, ב-2015 הונפקו 31,642 היתרי כניסה לישראל לתושבי הרצועה, ב-2016 הונפקו 17,902 היתרים וב-2017 5,490 היתרים בלבד.
לפי נתוני ארגון "גישה" העוסק במצב ברצועה, במהלך שנת 2017 צנח מספר היציאות של פלסטינים במעבר ארז ב-53% בהשוואה למספרן ב-2016. ממוצע היציאות החודשי בשנה החולפת עמד על 5,693 יציאות בלבד, לעומת ממוצע חודשי של 12,150 יציאות ב-2016, וממוצע חודשי של 14,276 יציאות ב-2015. לשם השוואה, בשנת 2000, ימי שלטון הרשות הפלסטינית והיתרי העבודה בישראל, נרשמו בכל חודש כחצי מיליון כניסות של פלסטינים מהרצועה לישראל, רובם פועלים.
על פי נתוני הוועדה האזרחית הפלסטינית בעזה, נכון לדצמבר 2017 ישנם 551 היתרי סוחר תקפים. נתון זה משקף ירידה של 85% לעומת מספר ההיתרים התקפים בסוף 2015, שעמד על למעלה מ-3,500. בין המנועים גם אנשי עסקים מובילים וותיקים, שמקיימים קשרי עסקים עתירי שנים בגדה המערבית ובישראל. היתרי סוחר מאפשרים למחזיקים בהם לצאת מהרצועה ליצירת קשרים מקצועיים ולניצול הזדמנויות עסקיות.
הכניסה אסורה
ישראל קבלן משנה בסכסוך
על פניו, ישראל היא השולטת על השיבר הכלכלי לרצועה, היא קובעת את הקצב במעברים, היא מספקת חשמל וכו'. אבל בפועל היא משמשת קבלן משנה לסכסוך הפנים-פלסטיני. ואיך? עניין החשמל מדגים זאת: אבו מאזן הפסיק את תשלומי החשמל וישראל הספקית עצרה את (רוב) אספקת החשמל. ולא רק שם. כדי לקבל היתר מעבר לישראל, תושבי הרצועה פונים לוועדה האזורית ברצועה הנשלטת על ידי הרשות. לפי גורמים ישראליים, עיקר הפחתת מספר ההיתרים נובע מכך שאנשי אבו מאזן לא מעבירים את הבקשות להיתרים אל ישראל.
סיבה אחרת להפחתת המספר היא ביטחונית. לפי גורמי ביטחון, חמאס מנצל את ההיתרים לפעילות טרור, בין אם ישירה כמו הניסיון לפיגוע של מחבלת תושבת עזה באפריל 2017 במעבר ארז, או בהעברת מסרים, כסף ומידע אל חוליות הטרור של חמאס בגדה ובירדן.
אבל העמדה הישראלית הזו מעט מיתממת. אבו מאזן לא יכול לממש את הלחץ הכלכלי הזה על חמאס ללא שיתוף פעולה והסכמה שבשתיקה מצידה של ישראל. מדיניות שאפשר לראותה כלגיטימית לחלוטין. למה לצאת למלחמה ולשלם בחיי חיילים ישראלים, אם אפשר להפיל את ממשל חמאס בעזה בדרך הזו? המחיר הוא, כמובן, אסון כלכלי-הומניטרי הקרב ובא ברצועת עזה. חמאס מנצל, כפי שעשה מאז ומתמיד, את תושבי הרצועה כבני-ערובה מול ישראל. הרשות מנצלת אותם כבני-ערובה מול חמאס, וקובעי המדיניות אצלנו נדרשים לחשוב ולהחליט מתי ייחצה הקו האדום שלאחריו נהיה מוכרחים לפעול מסיבות מוסריות, אך גם ביטחוניות, בריאותיות ואחרות.
בינתיים ישראל מאשימה, ובצדק, את חמאס כי הוא מוציא הון עתק על שיפור יכולותיו הצבאיות (260 מיליון דולר ב-2017 לפי נתוני משרד הביטחון) במקום להשקיען במטרות כלכליות אזרחיות.
יחרב ביתכ בבומרנג: אחרי אונר"א, ארה"ב תקצץ גם בסיוע לרשות
פקיד אמריקאי בכיר אומר ל"גלובס", כי העימות הדיפלומטי של הרשות הפלסטינית עם ממשל טראמפ והחרפתו בימים האחרונים יעלו לפלסטינים ביוקר. לדברי הפקיד, כבר כעת הוחלט על קיצוץ ההעברה לאונר"א בהיקף של 125 מיליון דולר, מחצית מההעברה המתוכננת לינואר וכשליש מההעברה השנתית.
בפועל אונר"א, הארגון של האו"ם המטפל בפליטים הפלסטינים, מנציח את הפליטות בשל מדיניותו ובשל המדיניות של ההנהגה הפלסטינית, ולא מנסה להביא ליישובם ולשיקומם כפי שעושים ארגוני הפליטים האחרים של האו"ם. בשל הקיצוץ הצפוי, הארגון פיטר בשבוע שעבר 100 מעובדיו במחנות הפליטים בירדן.
בשיחה עם "גלובס" אומר הפקיד האמריקאי כי הממשל רואה עין בעין עם ישראל את הבעייתיות החמורה בתשלומים שמעבירה הרשות הפלסטינית לטרוריסטים ולמשפחותיהם. בנוסף, בעקבות המדיניות הפלסטינית המוצהרת מהשבועות האחרונים ודרך העימות הישיר שבה נוקט אבו מאזן בנאומיו האחרונים, הממשל בוושינגטון שוקל הפחתה של ממש בסיוע הישיר לרשות הפלסטינית. הוא הוסיף כי גורמים אחרים ברשות, בעיקר כאלה העוסקים בסוגיות ביטחוניות, התריעו כי קיצוץ בתקציב לארגוני הביטחון הפלסטיניים של הרשות יביא לקריסתם ולחשש ממשי ליציבותה של הרשות, כמו גם לקריסת השיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל.
לפי מחקר שערך המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, שבראשו עמד תא"ל (במיל') יוסי קופרווסר, הרשות הפלסטינית משלמת באופן ישיר, ומאז 2014 באופן חלקי, באמצעות אש"ף, סכומי עתק שהסתכמו ב-2016 בכ-1.1 מיליארד שקל (כ-300 מיליון דולר) למחבלים פלסטינים הנמצאים בבתי הכלא וגם לאחר שחרורם, למשפחותיהם ולמשפחות של פלסטינים שנהרגו במסגרת המאבק בישראל. תשלומים אלה, כ-7% מתקציב הרשות הפלסטינית ויותר מ-20% מהסיוע הבינלאומי המוענק לה, משמשים לעידוד הטרור, והם מופיעים בגלוי בתקציב הרשות.
שכר המחבלים עולה