הטרנד והסכנות: הייתם מוכנים לשתות מים ישירות מהמעיינות?

אם היו מציעים לכם לשתות מי מעיינות ככה נקי, ישירות מהזרם בטבע, הייתם מסכימים? מתברר שיש לא מעט אנשים שרואים בגישה הזו דרך חיים: קוראים לה RAW WATER, "מים גולמיים" או "מים חיים", וזה מתחיל, איך לא, בקליפורניה. ובניגוד לסטראוטיפ, לא מדובר בטרנד של היפים ובריאותנים, אלא בגל ששוטף אפילו את עמק הסיליקון.

כתבה שפורסמה בניו יורק טיימס בסוף 2017, שהציגה את היקף הפעילות (וגם את הסכנות), מראה עד כמה ממהרים חסידי הגישה הזו לצרוך מים בדרכים אלטרנטיביות למי הברז, לפילטרים התעשייתיים, או למים המבוקבקים. במאמר מתוארים כמה מיזמים שנוסדו בשנים האחרונות, ושעוסקים באספקת מים ישירות מהטבע לצרכן. Live Water מאורגון הוא הבולט שבהם; וישנן חברות נוספות כמו טורמלין ספרינג (Tourmaline Spring) ממיין, וחברת זירו מאס ווטר (Zero Mass Water) מאריזונה. האחרונה אומנם אינה משווקת "מים חיים", אלא עוסקת בתת-ז'אנר מעניין אחר של התופעה הזו: היא מתקינה מערכות שמאפשרות לאנשים לייצר מים מהאוויר סביב ביתם.

התופעה הזאת מדאיגה מאוד את האחראים על בריאות הציבור. באותה כתבה בניו יורק טיימס הם מתריעים מפני סכנות של שתיית מים שאינם מטופלים, כמו למשל הימצאות של חיידקי אי.קולי, וירוסים, טפילים וקרצינוגנים, ולא בכדי הושוותה התופעה לגל השנוי במחלוקת של השנים האחרונות נגד מתן חיסונים לתינוקות. שתי התופעות יושבות על אותן נקודות התורפה: חוסר אמון בממסד לצד תיאוריות קונספירציה הנובעות מעודף מידע ברשת, שאמינותו מעורפלת.

הגישה הזו הגיעה בשנים האחרונות גם לישראל, אומנם בעוצמה נמוכה יותר ומינוס ההשקעות הכספיות של עמק הסיליקון, אבל בהחלט נרשמת פה נוכחות, על אחת כמה וכמה לאור הדיון המקומי סביב ההפלרה של המים (שר הבריאות הנוכחי הפך לאחרונה את החלטתה של קודמתו יעל גרמן שאסרה על הפלרת מי השתייה).

כדי לצלול לעומקה של התופעה התבקשתי לוותר על פרדיגמות ישנות ולהיות פתוחה לשמיעת תיאוריות שקוראות תיגר על מוסדות הבריאות והמדע. חלקן, חשוב לסייג, כוללות טענות שהופרכו פעם אחר פעם על-ידי המדע.

"אנשים ממלאים בקבוקים"

כמוקד משיכה תמים למטיילים, המעיינות בישראל צברו בשנים האחרונות פופולריות רבה. במשך שנים הם היו נחלתם של יחידים אלא שהשמועה על מעיינות חמד עברה מפה לאוזן עד שהחלו להתארגן מקורות מידע שמרכזים המלצות על מעיינות. אחד מהם שייך לישורון ברטוב, 29, שמנהל את עמוד הפייסבוק "מעיינות בארץ" ולו 70 אלף עוקבים ומפעיל אתר אינטרנט ייעודי לנושא. לדברי ברטוב, הוא סימן V כמעט על כל אחד ממאות המעיינות ואלפי הנביעות בישראל: "פעם הייתי מגיע למעיין והייתי שם לבד, נכנס עם חברים ומשפחה, היום נדיר למצוא מעיינות ריקים; כל עם ישראל כבר שם".

תרבות המעיינות בישראל כוללת גם שתייה ממי המעיין?

"אני מקבל עשרות הודעות ביום בפייסבוק, באתר ובווטסאפ ממטיילים ששואלים על מעיינות, בעיקר אם הם טובים לטבילה או לשתייה. יש אנשים שממלאים מים בשביל הצריכה הביתית, לוקחים בקבוקים ושמים במקרר. תושבי ירושלים ודאי מכירים את הנביעה שנמצאת על כביש 443 שבמשך שנים היו אנשים ממלאים מים ממנה בצד הכביש בין ירושלים למודיעין".

אתה בעצמך שותה מי מעיינות?

"לשתות עדיף ישירות מהנביעה ולא מהמעיין, ומדי פעם אני שותה. לדעתי זה יותר בריא מהמים של הצנרות, רק אם עומדים ליד הנקודה שהנביעה יוצאת מההר, שם המים קרים ואפשר למלא בקבוק. אני עושה את זה גם בתור מבחן לא רק למי שתייה אלא גם לפני שנכנסים למעיין כדי לראות אם המים בוציים או נקיים".

מה היתרונות של שתיית מי מעיין טבעי, לדעתך?

"המים שעוברים ומגיעים אלינו עד לברז עוברים בצנרות, חלקן ישנות ואז המים סופגים חומריים כימים ומתכות שנפלטים מהן. המים לא מגיעים אלינו באותה רמת איכות כפי שהם יוצאים ממי תהום. המים שיוצאים ישירות מהר הם המים הכי נקיים".

 מעיין בשביל החמישה בצפון / צילום: הדר שוייצר

אבל יש סיכונים.

"המעיינות שאנחנו מכירים הם בדרך כלל אלה שבונים סביבם בריכות ושם יש סיכון משמעותי, כי לא תמיד המים נקיים ועלולים להיות מזוהמים מחיידקים, ביוב שמוזרם או בעלי חיים ששתו מהם או עשו בהם את הצרכים שלהם. למשל, אני מכיר מישהו ששתה ממי מעיין ואז גילה שהיו עלוקות בתוך המים והן נכנסו לו לפה ולגרון".

"שנים אני לא נוגע במי ברז", אומר שי דנון, 47, דמות מוכרת מאוד בקהילת הניו-אייג' המקומית, שניגש אל המים האלטרנטיביים מזווית מקורית למדי: הטענה שבמי המעיין יש מטען חשמלי החיוני לבריאות.

"אנשים יסתכלו עליי מוזר, אני מכיר את הלך הרוח בעולם", הוא אומר. "רוב העולם מתעסק עם הכימיה של המים, וגם מקורות, משרד הבריאות ותאגידי המים, אבל יש גם את המטען האנרגטי של המים שאותי מעניין ועוד כמה מתי מעט. אני אולי חריג, אבל אני לא בודד. יש לי קהל שעוקב אחריי ומגיע להרצאות שלי בנושא. אני גם ניהלתי מאבק גדול בפייסבוק נגד ההפלרה והגעתי למאות אלפי אנשים. התאגידים בישראל לא רוצים שיהיו לנו raw water ומספרים לנו שישראל מתייבשת".

אחת מהעוקבות של דנון היא שושה גרינפלד, יוצרת תיעודית תושבת ירושלים. "אני מקפידה כמה שאני יכולה לשתות רק מי מעיין", היא מספרת. "יש לי שני כלבים ואני מטיילת איתם במעיינות סביב ירושלים וזורמים פה מים מאוד יפים. אחרי שהתחלתי לטעום אותם, גיליתי שאין מה להשוות למים הדוחים שיש בברז. אני לוקחת בקבוק או שניים ומשתדלת לשתות רק את זה כל היום. אני ככה כבר שנה, בריאה ושמחה, ואני משתדלת שגם הכלבים ישתו רק מי מעיינות, וגם הם שמחים ובריאים".

כמה מעיינות יש באזור שלך שאת יכולה לחיות מאספקה שוטפת שלהם?

"יש מלא מעיינות מסביב לירושלים ויש בהם כל הזמן מים. המים של המעיינות בהרי ירושלים הרבה יותר טבעיים, נקיים וטהורים ממה שיוצא מהברז".

הזיכרון של המים

צחי דיכנר, 44, המתגורר ביישוב הבדואי זרזיר הסמוך לרמת ישי מספר על תגלית שהייתה לו יום אחד, ששינתה את כל מה שחשב על שתיית מים: "המים הם מולקולה אינטליגנטית שיש לה סוג מסוים של זיכרון ויש כאלה שאומרים שיש לה גם סוג מסוים של מודעות".

 צחי דיכנר / צילום: צאלה קוטלר הדרי

הוא לא מביא את זה מהאוויר: מדובר בטענה מפורסמת של סופר, יזם וחוקר עצמאי יפני בשם מסארו אמוטו (ושהופרכה בשלוש הזדמנויות שונות על-ידי מדענים). אומוטו טען שכאשר חושפים כלי מים למילים חיוביות, תמונות יפות או מוזיקה נעימה, מחלקים אותם לכמה צלחות פטרי וחושפים אותם לטמפרטורה של מינוס 250 מעלות צלזיוס, ניתן לראות במיקרוסקופ שנוצרים בהם גבישים קריסטליים; ולעומת זאת, כשהמים נחשפו לדברים שליליים, מתקבלות צורות לא סימטריות.

"במים שעברו התעללות, כמו מה שאנחנו שותים מהברז, ההסתדרות של המולקולות לא הייתה יפה כמו פתית השלג של המים שזכו ליחס טוב", מתעקש דיכנר, "היה מדען צרפתי נוסף שחקר את זה ויש קהילה באיטליה שחוקרת אבל כל המדענים יורדים עליהם ואומרים שהם מדברים שטויות".

דיכנר החל לחפש פתרון עבור עצמו לשתייה הביתית, ומצא אותו, לדבריו, בכדי חרס מסורתיים. לטענתו, כאשר המים יושבים בכדים האלה במהלך הלילה, טעמם משתפר, "וחוש הטעם הוא לא סתמי, בעבר הוא היה מציל אותנו ממוות. אם טעם של מים משתפר, זה אומר שמשהו מהותי השתנה".

דיכנר מפנה אותי לפרויקט של הצלב האדום האמריקאי בסרי לנקה, שמשתמש בכדי חרס לטיהור מים: לאחר שהצונאמי בשנת 2004 פגע במקורות המים הנקיים במדינה, החל הצלב האדום, בשיתוף מקומיים, בפרויקט של ייצור כדי חרס למטרת טיהור כדי שיתאימו לשתייה או לרחצה, וייצר כדים בפס ייצור המוני. כיום מנהל דיכנר מיזם זעיר בשם "מים צחים", במסגרתו הוא מוכר כדי חרס לטיהור מים תמורת 150 שקלים.

העיקרון, לפי דיכנר, נשענן על הרעיון שחימר הוא חומר "מאוורר-מזיע": המים פשוט יושבים במהלך הלילה, ובזכות הצורה של הכד והרכב החומר (חריריים מיקרוסקופיים), הוא "נושם" את המים ו"מזיע" החוצה את החלקים "הבעייתיים" שבהם, וכך המים הופכים צלולים וקרירים יותר.

הכדים, טוען דיכנר, מיוצרים באופן מסורתי בידי כדר בדואי במערה בהרים מעבר לקו הירוק. "הייתי אצלו כבר שלוש פעמים וכיום אנחנו נפגשים במחסום תאנים, ליד קלקיליה", הוא אומר ומציג תמונות של תהליך ההכנה. "הוא מביא לי 30-40 כדים בכל פעם, אבל עכשיו אני מחפש משקיע כדי למצוא פתרון להעביר אותם בצורה יותר מסיבית. השלב הבא מצריך אישורים".

"קניתי את הכד כי המים בברז ובבקבוקים מלאים חומרים שאני לא רוצה לשתות", מספרת לאונור גבריאלי, מעצבת גרפית ומטפלת גוף-נפש מגבעתיים, שרכשה כד מדיכנר. "כיוון שלמים יש זיכרון, חשוב לי שהם לא יעברו דרך הרבה מערכות ויהיו הכי קרובים לטבע. הכד מקרקע את המים ומטהר את הזיכרונות. בפועל, המים פשוט מפעפעים דרך הכד, שהוא עשוי מחומר נושם, וזה מורגש - למים מהכד יש טעם מתוק והם מלאים באנרגיה. כמו כל פילטר אחר, צריך להחליף את הכד כל כמה שנים".

דיכנר הוא לא היחיד שמוכר כדי חרס לשתייה בישראל וברשת ניתן למצוא עוד שני משווקים. אחת מהן היא חנות אקו-סטור למוצרים אקולוגיים, הממוקמת בתל אביב ופועלת אונליין. יהל צדרבאום, בעלת החנות, מספרת על המוצר שנמכר אצלה ב-85 שקלים: "זה מוצר שנמצא בחנות מאז שהיא קמה לפני שלוש וחצי שנים", היא אומרת, "ידעתי שזה אחד ממוצרי החובה הראשונים שאמכור".

 טקס "מים שלנו", המשמשים להכנת מצות / צילום: רויטרס

איך הכרת את הרעיון של כדי חרס?

"גרתי בעבר בקהילה שמנותקת מציוויליזציה בצפון הארץ והיו לנו שם את הכדים האלה, שהיו הכדים המקוריים מאחד הכפרים באזור. זה עונה על צורך אמיתי שיש. אנשים רוצים היום מים שהם לא רק מסוננים במערכות טכנולוגיות. חוץ מהסינון שעושה החימר של כד החרס, הוא גם מכניס למים חיות ומרגישים את זה באופן מובהק בטעם".

מי מייצר את הכד?

"בחור ישראלי שמייצר גם כלי קרמיקה למאכל. כל מי שקונה את הכד אצלנו מקבל דף הוראות והסבר על איך זה עובד, תחזוקה וניקיון".

את שותה מהכד בבית?

"אני שותה באופן קבוע מהכד. המים יותר צוננים, לא קרים מדי כמו מים ממקרר אלא ממש צוננים בטמפרטורה נעימה וקרירה, כמו במעיין".

מאגדות רוסיות ועד ספר הזוהר

בישראל, למים החיים יש חיבור נוסף - זה של הדת. בהרצאה שהתקיימה בשבוע שעבר בחיפה (ושבה הח"מ הייתה הנוכחת היחידה) ביקשו הזוג שמעון וקרן פלר, בעלי תשובה, להעביר הלאה את המידע על מים חיים. המודל העסקי: 50 שקלים עבור הרצאה ובה מפורטות טכניקות ל"טיהור הזיכרון של המים".

פלר הוא סופר סת"ם שהתוודע לנושא, לדבריו, דרך הטבילות המרובות שהוא עושה במקוואות. בעקבות בעיות בריאותיות שצצו וגם לאחר הרחבת המשפחה (לזוג ארבעה ילדים) גילה פלר, לטענתנו, שלמים יש תפקיד משמעותי במצבם הבריאותי של בני אדם. גם הוא מתבסס על תאוריות של זיכרון מים, בדומה לדיכנר, ותיאוריות של מטען חשמלי של המים, בדומה לדנון.

איך הגעתם לעיסוק בנושא הזה? מה מקורות המידע שלכם?

שמעון: "אני דובר רוסית ואוסף מידע רב גם מאתרים בשפה הרוסית, שם הנושא של מים חיים מאוד פעיל ויש בתרבות הרוסית אגדות על מים חיים ומים מתים. גם ביהדות, בקבלה ובספר הזוהר, יש הרבה מידע על מים שהם הדבר הכי משמעותי ומורכב בקיום שלנו. המים הם הדבר הראשון שנפגע מאנרגיה שלילית. זה לא רק התרכובת הכימית שלהם, יש להם זיכרון שמתבטא בסדר של המולקולות. אבל החדשות הטובות הן שאפשר למחוק את הזיכרון השלילי של המים".

אחת השיטות הביתיות להיפטר מזיכרונות שליליים שמציג הזוג, היא בהקפאה. "עדיף להקפיא את המים בזכוכית ולא בפלסטיק שמפריש חומרים ולא להשתמש במי ברז אלא במים שעברו סינון כלשהו", מדגים שמעון באמצעות צנצנת מים שהקפיאו, "המים הנקיים הם אלה שקופאים ראשונים ואז המים שיש בהם מתכות ומלחים הם האחרונים לקפוא ויחד איתם הזיכרון השלילי. מה שנוצר בצנצנת זה קרחון מים וכשעושים גומה בקרחון רואים שיש בו מים שלא קפאו. אלה המים עם הזיכרון השלילי ואותם אנחנו שופכים. לאחר מכן צריך להפשיר את המים ולתת להם כוונה טובה כדי שיקבלו ויברציה חיובית".

מה אתם שותים בבית?

קרן: "כשנולדו הילדים חיפשנו איך אנחנו יכולים להגן עליהם מפני חשיפה למחלות, כי אנחנו לא מחסנים אותם. לכן אנחנו שותים בבית מי זיכרון שהקפאנו ושפכנו מהם את המים השלילים, ואנחנו רואים את ההשפעה על הבריאות שלהם".

אתם מופתעים שלא הגיעו אנשים להרצאה? בכל זאת, שכרתם אולם במתנ"ס, השקעתם כסף.

קרן: "אנחנו לא מופתעים שלא הגיעו אנשים. הצד העסקי פה קצת זניח. אנחנו רוצים לבקש מהמשתתפים לשלם 50 שקלים עבור הסדנה וזה סכום מינימלי להתחלה, זה פיילוט. המוטיבציה שלנו היא קודם כול להעלות את המודעות אצל אנשים שצריכים לדעת את הדברים האלה כדי שיטפלו נכון במים שלהם בבית ויגנו על הילדים שלהם - זאת המטרה העילאית".

"אני אישית שותה מים מהברז"

איך חוקרי המים מתייחסים לקולות האלה של מגמת ה-RAW WATER? קשה היה שלא לשמוע את הגיחוך של פרופסור ערן פרידלר, מומחה למים מהיחידה להנדסת סביבה, מים וחקלאות בפקולטה להנדסה סביבתית ואזרחית בטכניון, כשהצגתי לו את הדברים. על כדי החרס הוא אומר: "יש סיכוי שגם החרס של כד החרס עלול להכיל חומרים שעלולים להרע את איכות המים, וזיכרון של מים אלה טענות מיסטיות שאף אחד לא הוכיח שקיימות". על רעיון המטען החשמלי הוא משיב: "המים עצמם לא מוליכים חשמל. מה שמוליך חשמל זה יונים שמומסים במים באופן טבעי ואין שום קשר בין זה ובין בריאות. גם במים שאת מקבלת מהרשת של הצנרת יש יונים והם יוליכו חשמל ולפעמים זה אפילו מסוכן. אין לזה ולאיכות המים שום קשר".

 עולים לרגל במעיין עין יעל ליד ירושלים / צילום: רויטרס

ובכל זאת, פרופסור, אי אפשר להתעלם מהקולות. האם זה חוסר אמון במערכת שמספקת מים? הם טוענים, למשל, שהארץ משופעת במי מעיינות טבעיים, בניגוד לתפיסה שישראל מתייבשת.

"מדינת ישראל היא מדינה ענייה במים ומרובה בתושבים והיא לא יכולה להסתמך רק על המקורות הטבעיים שלה, ומזל שכך, כי אם לא היינו הולכים להתפלת מי ים - מצבנו היה רע מאוד. אני עוסק בפיתוח מקורות מים אלטרנטיביים, כך שקשה לומר שאני רק בעד דברים גדולים ומסיביים. אני בהחלט חושב שלצד התפלה צריך לעשות דברים אחרים. אבל בארץ אין הרבה מקורות מים טבעיים, יש פה מעיין ושם מעיין".

ואפשר לדעתך לשתות מהמעיינות הללו?

"זה נשמע רומנטי, אבל מי שלוקח מים ממקור טבעי לא מנוטר לא יכול לדעת מה מצבם. הם אולי נראים יפים וקרים אבל יכולים להיות מזוהמים. בחלק האחרון של הנביעה, המים עוברים קרוב לפני הקרקע ויכולים להיות מושפעים מזיהומים. מספיק שיהיו בעלי חיים שישתו מהם או יעשו צרכים בתוכם, ויכולים להיות חיידקים. אם המעיין נובע באזור חקלאי, יכול להיות דשן וחומרי הדברה, ובתור אזרחית את פשוט לא יודעת את זה".

כיום, את אספקת מי השתייה של תושבי ישראל מספקים אקוויפר ההר, אקוויפר החוף והכינרת - בסדר הזה. לצד אלו ישנו מפעל ההתפלה שמספק את מרבית מי השתייה של ערי החוף. יחד עם זאת ישנם יישובים וערים שנהנים משאיבה מקומית של מי תהום איכותיים. בכפר סבא, למשל, מתגברות מדי חורף התלונות (החל משנת 2013) על טעם רע של מי השתייה בברזים בעיר בחודשי החורף. זה קורה בשל המעבר השנתי למים מותפלים למשך ארבעה חודשים, במקום מי הבאר המקומית.

במקומון צומת השרון דיווחו העונה כי "התושבים מתלוננים שמהמים עולה ריח חזק של אבנית, חלקם תיארו את הריח כאקונומיקה". זאת משום שרשות המים החלה לחייב לפני ארבע שנים את מפעל המים בכפר סבא בהחלפת מי הבארות המקומיים במי מקורות מותפלים בתחילת דצמבר בכל שנה, משום עודף במים מותפלים. רשות המים מטילה קנס על ישובים המסרבים להחליף בחורף את מי הבארות במי מקורות מותפלים, בגלל הצטברות עודפים של מי ים מותפלים בחורף. התושבים מרגישים הבדל מידי באיכות המים, מה שלא מוסיף לאמון ברשויות המים בישראל.

"אני אישית שותה מים מהברז, גם אם הם מותפלים", אומר פרידלר, "מקורות משקיעה מאמצים רבים כדי להבטיח את איכות המים והם טובים ובריאים לשתייה".

אילו דרכים אלטרנטיביות יש למקורות מים?

"איסוף מי גשם מגגות, למשל. היום זה כבר חוקי, אבל הם צריכים לעבור טיפול כדי להיות ראויים לשתייה. מקור הזיהום של מי גשם הוא בעיקר המשטח הקולט, הגג שעליו מצטבר אבק ומסתובבות בו ציפורים. אם נגיד שהגג נקי לגמרי ואת אוספת את המים שיורדים מהשמיים, את יכולה לשתות אותם, אבל הם לא בריאים כי הם מאוד 'רכים' ולא מכילים קלציום ומגנזיום, שהם יסודות מאוד חשובים לנו. מי מעיינות כן מכילים את המינרלים הללו וכך כל המים בארץ מכילים אותם, פרט למי התפלה. קלציום ומגנזיום מאוד חשובים להסדרת פעילות שרירים, והחשוב ביותר זה שריר הלב. במתקני התפלה היום נדרשים להוסיף קלציום סידן ואני מניח שבשנים הקרובות יחייבו להוסיף מגנזיום. לכן מי הגשם פחות בריאים לשתייה. אף על פי שפעם הסתמכו על מי גשם ובמגזר הדרוזי זה עניין תרבותי וכמעט בכל בית שם יש בור איסוף".

גם התחקירן העצמאי ניק קולוחיון עסוק בנושא המגנזיום ושאר המינרלים החשובים שיש במים טבעיים. בימים אלו החל קולוחיון, לשעבר כתב איכות הסביבה, מדע וטכנולוגיה בחדשות 10, בבדיקה עצמאית מקיפה ב-23 ערים מרכזיות לאורך החוף, שעיקר המים שתושביהן שותים מותפלים (את המימון לבדיקה, הוא טוען, קיבל מתורמים פרטיים). "כיום בודקים רק את החומרים 'הרעים' במים ולא בודקים נוכחות של חומרים 'טובים' שיש במים טבעיים", הוא אומר. "יש מספר מינרלים שמאוד חשוב שיהיו במים שלנו והחשוב שבהם הוא המגנזיום. מעבר לזה יש את היוד, הפלואור, אבץ וחומרים שהתפלה מוציאה. הדבר היחיד שכרגע מחזירים למים זה הסידן. גם ככה יש מחסור של מגנזיום בתזונה שלנו ועכשיו יש גם מחסור במגנזיום במים".

אילו קולות אתה שומע בציבור?

"רוב הציבור לא מאמין להצהרות של מקורות שהמים בברזים הם באיכות גבוהה וסומך יותר או על מים מינרליים או מעביר מים דרך כל מיני מסננים לפני שהוא שותה אותם. לכן, גייסתי כסף בצורה עצמאית ובימים אלה אני עושה בדיקות שאף אחד במדינה לא עושה מבחינה רשמית כי זורקים אחריות אחד על השני. גם מקורות וגם רשות המים אמרו לי בשיחות שהם לא בודקים את המגנזיום במים, כי הם לא חושבים שזה חשוב אם יש או אין מגנזיום, ומבחינתם זה אותם מים". 

משרד הבריאות: "רוב המעיינות בישראל אינם מומלצים לשתייה"

מה אומרים במשרד הבריאות על איכות מי השתייה? הנה התשובה: "מי השתייה בישראל מפוקחים ומנוטרים ברמה גבוהה ביותר, ועומדים בתקנות המחמירות ביותר בעולם המערבי בהתאם לנהוג בגופי התקינה במדינות המפותחות. מערך האבטחה של מי השתייה מבוסס על ניטור במספר רמות: במקורות המים נבדקים כ-150 פרמטרים שעלולים להגיע מזיהום סביבתי: פרמטרים מיקרוביליים, כימיים ופיזיקוכימיים. במסגרת זו כמובן גם נבדקים מינרלים חיוניים טבעיים. ברשת האספקה נבדקים פרמטרים שעלולים להיתרם מהצנרת ואביזריה: גורמים מיקרוביליים, מתכות הרשת (ברזל, נחושת ועופרת), חומרי טיפול (כמו תרכובות הכלור) ותוצרי לוואי של חיטוי".

ומה לגבי שתייה ישירות ממעיינות ונביעות? "משרד הבריאות הוא המאשר את מקורות מי השתייה בישראל, וגם דואג לכך שינוטרו, יפוקחו ויישמרו היטב. מקורות המים לשתייה כוללים מספר מועט של נביעות ומעיינות טבעיים, אך רוב רובם של המעיינות בישראל אינם מהווים מקורות לשתייה ולא נבדקים לאיכותם. בשל חוסר המידע לגבי איכות המים במעיינות אלו, וכן בשל מידע כי פעמים רבות מדובר במקורות החשופים לזיהום סביבתי, המלצתנו למטיילים היא שלא לשתות מהמעיינות הטבעיים".

 מעיין עין חזין בעמק יזרעאל / צילום: ישורון בר-טוב

השימושון: האופציות לשתיית מים בישראל

מי ברז 

>> יתרונות: זמינים בכל בית או מוסד לשתייה ישירה ללא תהליך חיטוי נוסף. החומרים המשמשים לטיפול במי שתייה, כמו נתרן תת-כלוריטי ופוליפוספטים, חייבים לעמוד בדרישות תקן ישראלי או להיות בעלי אישור משרד הבריאות והם נתונים לפיקוח שוטף. כמו כן, שתיית מי ברז מייתרת שימוש בבקבוקי פלסטיק, מה שתורם להגנת הסביבה.

>> חסרונות: טעם רע שעלול להיגרם מהכלור. כמו כן, המלצת משרד הבריאות היא לא לשתות מברז המים החמים ולא לבשל עם מי ברז חמים מחשש להימצאות של מתכות מהדודים. הצנרות בבניינים אינן מפוקחות על-ידי משרד הבריאות או הרשות העירונית ועל כן, אם הן ישנות או אינן עומדות בתקני משרד הבריאות, הן יכולות להזיק לאיכות המים. השנה פורסמו ידיעות על הימצאות עופרת ב-2% ממי השתייה בברזים ביישובים מסוימים. כמו כן, במים המותפלים חסרים המינרלים שקיימים באופן טבעי במי תהום. מחקר שנעשה על ידי אונ' בר אילן בשיתוף בית החולים שיבא ופורסם בשנת 2016 מצא כי היעדר מגנזיום במים המותפלים מוביל לתמותה מוגברת ממחלות לב.

מערכות ביתיות לטיפול במים 

בשוק נפוצות שתי טכנולוגיות עיקריות: ברי מים כמו המותג "תמי 4", שחולש על 60% מהשוק, וקנקני הפילטר כמו המותג "בריטה". ברוב המערכות נעשה סינון באמצעות פחם פעיל שסופח חומרים אורגניים (ב"תמי 4" נעשה גם שימוש בקרינת UV).

>> יתרונות: שיפור בטעם המים בגלל סינון הכלור. במערכת תמי 4 וכן בקנקני בריטה טוענים היצרנים כי טכנולוגיות הטיפול משאירות במים את המינרליים החיוניים כמו מגנזיום וקלציום (אם קיימים במערכות המים ביישוב של הצרכן). בכל הקשור לסינון מתכות כמו עופרת: בבריטה טוענים כי הפילטר מסנן מתכות; והשנה פורסם בגלובס כי תמי 4 תשווק מסנן חדש, שלראשונה יסנן עופרת ומתכות כבדות.

>> חסרונות: קודם כול, המחיר. מעבר לכך, העדר תחזוקה או תחזוקה לקויה יכולים לעשות נזק לאיכות המים שיעלה על התועלת. על כן על הצרכן להקפיד על תפעול קפדני של המכשירים. בתחקיר של חדשות 10 מ-2015 נערכו בדיקות בברי מים בסיוע משרד הבריאות ונמצאו בהם חיידקים. שנתיים קודם לכן פורסמו עדויות של משתמשים בברי מים שדיווחו על הימצאות של מקקים או נמלים במערכות הטיהור של המכשיר.

מים מינרליים 

מים מינרלים טבעיים מופקים ממעיין תת קרקעי. רק משרד הבריאות רשאי לקבוע אילו מים יוכלו להיקרא "מים מינרלים טבעיים".

>> יתרונות: כיוון שמדובר במי תהום, יש בהם מינרלים חיוניים כמו סידן ומגנזיום, שמקורם בסלעי הגיר והדולומיט שדרכם מחלחלים המים; וכן פלואוריד בצורתו הטבעית ובמינון נמוך. מים מינרליים מכילים כמות קטנה של נתרן.

>> חסרונות: המים ארוזים בבקבוקי פלסטיק ויש מחקרים שטוענים להשפעה אפשרית מזיקה. כמו כן, מקורות המים המינרליים בישראל הם גם מקורות מי התהום של אקוויפר ההר, כך שישנם יישובים שלא צריכים לרכוש אותם ויכולים פשוט לפתוח את הברז. בנוסף, מים מינרליים מייצרים פסולת פלסטיק בכמות שבסופו של דבר, באופן פרדוקסלי, עלולה לזהם גם את מי התהום אם שהפלסטיק מוטמן באדמה.