הנקראות ביותר

הספרייה הלאומית עוברת דירה והבניין הישן נשכח מלב

הספרייה הלאומית בירושלים הייתה פעם אבן הראשה של הקמפוס בגבעת רם: "כל הדרכים הובילו אליה, אולם מאז היא נשארה לבד בשטח"

הספרייה הלאומית מבחוץ/ צילום: אסף פינצ'וק
הספרייה הלאומית מבחוץ/ צילום: אסף פינצ'וק

כל מי שמגיע לביקור בכנסת או במוזיאון ישראל אינו יכול לפספס את אתר הבנייה של הספריה הלאומית החדשה בירושלים, שנבנית בימים אלה בפינת הרחובות רופין וקפלן בעיר.

70 שנות עצמאות ונדל"ן

בשלב זה מדובר עדיין בעבודות תשתית, אך ההדמיה שמתנוססת במקום מזכירה שהמבנה תוכנן על ידי האדריכלים השוויצרים הבינלאומיים הרצוג ודה מרון ומציגה מבנה שנראה חדשני ומתקדם. משמח ומרגש לראות מצוינות אדריכלית, אך גם מצער שאיכשהו, בינתיים, הספרייה הלאומית ה"ישנה", שנמצאת כמה מאות מטרים מערבית לכאן, נשכחה מלב. אין ספק שהמיקום בלב קמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם מסתיר אותה מעיני הציבור, ואולם מדובר באחד מהמבנים היפים והמעניינים שיש בארץ.

בשנת 1953, כשהתחילו לתכנן את קמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם, המחשבה הייתה שכאן יוקם קומפלקס שיהווה חלופה ראויה לקמפוס הר הצופים, אבל גם להר הבית, מקום המקדש, שהיה בשליטה ירדנית. כאן, על הגבעה הטרשית, היה אמור לקום האקרופוליס החילוני, שישלב השכלה (אוניברסיטה), שלטון (הכנסת ומשרדי הממשלה) ותרבות (מוזיאון ישראל).

מיקום הספרייה הלאומית במוקד קמפוס האוניברסיטה הראשון שנבנה אחרי הקמת המדינה, במרכז המדשאה ומול מבנה ההנהלה, נקודת השיא של נוף הקמפוס, לא היה מקרי: החצר העצומה וסביבה מבני הפקולטות אינם אלא רקע למבנה, שבו נמצאים אוצרות הרוח של העם היהודי. בניין הספריה לאומית נתפס אז כחשוב ביותר בקמפוס.

ב-1955 נערכה תחרות אדריכלית לתכנון בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, שלה הוגשו 40 הצעות. לאחר תהליך של ברירה החליט חבר השופטים לפנות לשלושה צוותי האדריכלים שזכו במקומות הראשונים כדי לעבוד יחד על הפרויקט: אברהם יסקי, שמעון פובזנר, בני הזוג שולמית ומיכאל נדלר, זיוה ארמוני וחנן הברון. עיצוב פנים הבניין בוצע על ידי האדריכלית דורה גד.

בניין הספרייה הלאומית, ששטחו 20 אלף מ"ר, עוצב כמעין קופסה ענקית ואטומה המרחפת מעל הקרקע באמצעות קומת עמודים שקופה. החלון האופקי הצר החולף לאורך החזיתות הצפונית והדרומית קושר את כל השימושים הפנימיים, אך לא מגלה מה יש בפנים. בשונה מהמונוליטיות של החוץ הרי שאדריכלות פנים המבנה מורכבת ורב מימדית ומשלבת חצרות פנימיות ומגוננות, קומות מרתף שחצובות בתוך הטופוגרפיה ההררית, חללים כפולים שחוצים את הקומות וכיפות שקופות שמחדירות אור טבעי לאולמות הקריאה.

נשארה לבד בשטח

עד שנת 2007 הוגדרה הספרייה כ"בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי" והייתה חברה-בת של האוניברסיטה העברית. בשנת 2008 חוקקה הכנסת את חוק הספרייה הלאומית, שהוציא אותה מידי האוניברסיטה והפך אותה לחברה לתועלת הציבור - בבעלות הממשלה, האוניברסיטה ומוסדות העם היהודי.

דוד בלומברג, שכיהן בעבר כיו"ר בנק ירושלים, מכהן בשנים האחרונות כיו"ר הדירקטוריון של הספרייה הלאומית. לדבריו, "הספרייה אכן הייתה אבן הראשה של קמפוס גבעת רם כשהוא תוכנן בשנות ה-50. מבנה הספרייה תוכנן בצורה כזאת שקצת מזכירה חדר אוכל בקיבוץ. כל הדרכים מובילות אליו והוא עומד במרכז. בעבר היו כאן מדעי הרוח והחברה ובי"ס למשפטים ועבודה סוציאלית והספרייה עמדה באמצע, במוקד. ליבת הקמפוס.

"מאז קרו כמה דברים: הפקולטות הרלוונטיות נטשו את הקמפוס בתחילת שנות ה-70 (עם הקמת קמפוס הר הצופים - ג.נ) והשאירו את הספרייה לבד בשטח, בסביבה שבין בי"ס תיכון אורט לאקדמיה למוזיקה עם גיבוי מסוים של מדעי הטבע. אלה לא הפקולטות הרלוונטיות לספרייה לאומית. עניין נוסף הוא השינוי בתפיסה של מה זה ספרייה לאומית - לא רק אייקון ארכיטקטוני אלא מוסד שנועד לשרת ציבור רחב מאוד, גם פיזית וגם דיגיטלית.

"חשבנו שלקחת ולכלוא את הספרייה בשטח הקמפוס זה להצר את צעדיה. במשך עשרות שנים התפיסה של הספרייה לאומית הייתה של ספריית מחקר אקדמית. בעצם היא היתה סגורה בפני המוני בית ישראל, יהודים וערבים וגם ילדים ונוער, ואלה צריכים להיות הקהל העיקרי. מספר המבקרים השנתי בספריה הלאומית, למעט חוקרים, אנשי אקדמיה, הסתכם עד 2010 אולי ב-100 איש בשנה. המשמעות היא שהספרייה הלאומית לא הייתה קיימת. אבל הבניין הוא לא מטרה בפני עצמה. ומאז החלטנו שאנחנו רוצים שהבניין ישרת את הציבור, facilitator. ההנגשה הפכה לדבר המרכזי".

"אין היום בניין קדוש"

ומה יהיה עם הבניין ההיסטורי? התשובה שהגיעה ממחלקת שיווק ותקשורת של האוניברסיטה העברית רחוקה מלהרגיע: "הספרייה הלאומית תעבור למשכנה החדש רק ב-2022. המעבר יהיה הדרגתי וצפוי לארוך כמה שנים. על פי ההסכם שנחתם בין האוניברסיטה לספרייה הלאומית בשנת 2008, הספרייה הלאומית רשאית להמשיך ולהשתמש בבניין למשך 25 שנה, כלומר עד לשנת 2033. לאור האמור לעיל ועד לסיום המעבר של הספרייה למשכנה החדש, בשלב זה אין לאוניברסיטה תוכניות קונקרטיות לשימוש במבנה".

האדריכל ד"ר צבי אלחייני, מנהל הארכיון לאדריכלות ישראלית, אינו אופטימי במיוחד. לדבריו, הטיפול של האוניברסיטה העברית בקמפוס ובמבנים ההסטוריים שבגבעת רם לא הוכיח את עצמו עד כה. מבנים ותיקים חשובים נהרסים, והחדשים מנותקים מקונטקסט.

לגישתו, המציאות הוכיחה ש"אין היום שום בניין שהוא קדוש", ולכן שום דבר כבר לא יפתיע אותו: "בניין בית הספרים הלאומי ייחודי ויוצא דופן וחשוב מהרבה בחינות: מעצם העובדה שבנה אותו צוות אדריכלים בשנות ה-30 לחייהם, מהם שתי נשים, שכל אחד מהם היה משמעותי להיסטוריה של הבנייה בארץ. הרעיון שלהם היה של מונומנטליות מודרניסטית, בחירה מודעת שכך צריך להיראות בית הספרים הלאומי של העם היהודי.

"בגלל הערכים האלה, ובגלל שהוא תוכנן מראשיתו כספרייה, צריך לשמור עליו ולצקת בו פרוגרמה שתהיה מעבר לעוד פקולטה כזאת או אחרת. זה בניין שצריך לחשוב עליו מעבר לעוד כלי קיבול. צריך לחשוב איך לשמר בו זיכרון לתפקיד החשוב שהוא מילא יותר מחצי מאה".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא נדל"ן ותשתיות?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
הסיפורים הגדולים של השבוע
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות