מתי את מרגישה שאת הכי חיה?
"אני מרגישה שאני חיה כשאני טועמת בבוקר קרואסון צרפתי מהמאפייה ליד הבית. כשאני פוסעת את הצעד הראשון כל בוקר בדרכי לסטודיו. כשאני שותה וסוגרת את היום בכוס יין עם בעלי, וכשאני יושבת סביב השולחן ביום שישי עם ילדיי".
הפעם הראשונה שבה מעצבת האופנה נילי לוטן הרגישה צורך לצעוק הייתה אחרי ביקור בישראל ב-2006, בזמן מלחמת לבנון. "דויד (ברוזה, בן זוגה) נסע להופיע כהרגלו ממקלט למקלט בצפון, ואני התלוויתי אליו. כשחזרתי לניו יורק חיפשתי דרך להביע את התסכול שלי מהסיטואציה. מזה נולד הדפס של רובים על משי, שממנו עשיתי צעיפים ושמלות סליפ.
"שבע שנים אחר כך קרולינה קורקובה צולמה בטרייבקה עם 'שמלת הרובים' שקנתה אצלי, ועוררה הדים וכותרות. האשימו אותה בחוסר רגישות, מכיוון שלבשה אותה יומיים אחרי הפיגוע במרתון בוסטון, וכמה ימים אחרי שהקונגרס נכשל בהעברת חוק שמגביל שימוש בנשקי תקיפה".
בהיבט השיווקי זה לא תמיד מהלך חכם למעצב אופנה לצאת באמירות פוליטיות-חברתיות.
"לאורך השנים שילבתי צילומים חברתיים-פוליטיים בעבודה שלי. מבחינתי זו בחירה שבאה ממקום מאוד טבעי וכמעט ברור מאליו. גדלתי בישראל, ומכורח הנסיבות השיח הזה נמצא איתך מהילדות. הילדים שלי גדלו בארה"ב, והייתה להם את הפריבילגיה להיות בחממה שבה פוליטיקה ונושאים חברתיים לא היו חלק מהילדות שלהם.
"בחרתי להשתמש בבגדים שלי כמו בקנבס שבאמצעותו אני מבטאת רעיון, זה מאפשר לי למחות ולהביע דעה. אני לא עושה את זה בשביל לצאת בהצהרות פוליטיות, אני משתמשת באימג'ים מנקודות זמן היסטוריות של כאוס פוליטי וחברתי, שהקו המחבר ביניהם זה שהם מתעדים רגעים של מחאה.
"ברמיזה, אני למעשה אומרת 'צאו לרחובות, ותגידו את מה שיש לכם להגיד'. שיהיה לכם מספיק חשוב להביע דעה בצורה כזו או אחרת. המעניין הוא שהמילניאלס בארה"ב התעוררו, והם יוצאים לרחובות להביע דעה יותר מאשר דור ההורים שלהם. ראינו את זה סביב אובמה, המחאה על וול סטריט, black lives matter women march on Washington, המחאה סביב ילדי המהגרים וכל תנועת MeToo#. זו תקופה מורכבת ומרגשת".
את מאמינה שאמן, יוצר, חייב להביע את דעתו ולנסות לגרום לשינוי?
"אני לא חושבת שזה קשור לאמן - לכל אדם יש מחויבות לקהילה שלו. התמונות שבחרתי להשתמש בהן לרוב קשורות למחאה לא אלימה - למשל הפגנות סטודנטים בניו יורק, אחרי שהנשיונל גארד ירו והרגו סטודנטים שמחו נגד מלחמת וייטנאם, נפילת חומת ברלין, צילום של זיו קורן שמתעד גרפיטי שמעטר את הצד הפלסטיני של גדר ההפרדה בירושלים, שלט בעצרת בוושינגטון בזמן נאום של מרטין לותר קינג, ואת ההפגנה מחוץ לסטונוול, אחרי פשיטת שוטרים ומעצר של גברים בגין הומוסקסואליות בניו יורק. אין ספק שהמעורבות החברתית של דויד וההירתמות שלו לנושאים חברתיים בהחלט שימשה לי מקור להשראה".
איך השפיעה הבחירה בטראמפ לנשיא ארה"ב?
"מכיוון שטראמפ הוא דמות כל כך פרובוקטיבית ומעוררת מחלוקת, הוא גורם לאנשים להביע דעה ולצאת לרחובות. הוא כל כך מכעיס אנשים, שאתה לא יכול להישאר אדיש. אין ספק שמחאת הנשים בוושינגטון ומסביב לארה"ב והעולם לא קרתה במקרה יום אחרי הבחירה שלו. מבחינתי הכול מתחבר, ותנועת MeToo# היא המשך ישיר של זה. נשים מרגישות חזקות ומגובות יותר. הן רואות שאם הן יוצאות ומדברות, יש לזה השפעה וכוח".
במסגרת הפעילות האקטיביסטית שלך בחרת להדגיש את המשפט של המשוררת האמריקאית אמילי דיקנסון, Hope is the thing with feathers.
"אחרי הבחירות הייתה בארה"ב ממש תחושת ייאוש וחוסר תקווה באוויר. המילה ששמרה ועודדה אותי בזמן הזה הייתה 'תקווה'. דיברתי עם חברי יהונתן גפן, ושאלתי אותו אם הוא יכול לעזור לי להגדיר את המילה. הוא הפנה אותי לשיר של דיקנסון, ובמיוחד לפואמה Hope is the thing with feathers. בדיוק באותו זמן התכוננתי לפתוח חנות פופ-אפ בסוהו, וחיפשתי לתת לה משמעות יותר עמוקה מעבר להצגת בגדים. השורה הזו של דיקנסון נגעה בי, והחלטנו שכל חודש החלל יהיה ממוקד סביב קונספט רעיוני אחד מתחלף.
"לקראת פתיחת החנות התחברתי עם אינז ו-ווינוד, מצלמי האופנה החשובים בעולם, ויחד יצרנו אימג' של אגרוף אוחז בנוצה. האימג' הזה מתרגם את הפואמה וגם מייצג את הדואליות שמלווה את המותג שלי - גברי ונשי, רך וקשוח, עדין ועמיד".
מהמרתף לשדרות מדיסון
כבר יותר מ-30 שנה שלוטן, 59, חיה ועובדת בניו יורק, בסטודיו שממוקם במעוז ההיפסטריות של מנהטן, שכונת טרייבקה. משם היא משגרת שמלות, מעילים, מכנסיים ועוד פריטים בעיצובה לבארני'ז, לחנויות באזור הנופש היוקרתי באיסט המפטונ'ס ובהזמנה אישית לכוכבות כמו ג'יג'י חדיד, אשלי גרהם, קים קרדשיאן, קנדל ג'אנר, ג'ניפר אניסטון, ריהאנה ואחרות. יחד עם זאת, אם תעברו מולה ברחוב, ספק אם תזהו אותה. היא אינה מרבה להתראיין וגם לא לקחה על עצמה את תפקיד שגרירת המותג שלה.
היא שימשה כמעצבת בכירה של המותג ליז קלייבורן, ולאחר מכן כמעצבת בכירה להלבשת גברים בבית האופנה ראלף לורן, וכסגנית נשיא לעיצוב בנאוטיקה. את המותג העצמאי NILI LOTAN ייסדה ב-2004. זמן קצר אחרי שיצאה לדרך כבר הצליחה ליצור פריט שהפך ללהיט ומזוהה איתה - מעיל ארוך בסגנון אדמירל צבאי. מי שמחפשת שמלות פומפוזיות לשטיח האדום לא תמצא אותן אצל לוטן. בגדים פשוטים עם טוויסט מתוחכם הם יותר הסגנון שלה.
את נחשבת למעצבת ישראלית מצליחה בעולם, אבל לקח לך שנים לצאת לעצמאות.
"עבדתי 21 שנה כמעצבת בכירה בחברות אמריקאיות מובילות, ובסוף שנות ה-40 שלי הרגשתי צורך בשינוי. הגעתי לרוויה בעבודה עבור מישהו אחר, ורציתי לצאת לעצמאות. החלטתי לעזוב את המסגרת התאגידית, ולתת ביטוי לקול העיצובי שלי.
"החנות הראשונה שלי שימשה גם כסטודיו.בקומת המרתף ישבנו ביחד אני, האסיסטנטית שלי, תדמיתן, גזרן ושתי תופרות, ובקומת הרחוב הייתה החנות. בימים שהיו חסרות לנו מוכרות, אני והאסיסטנטית היינו רצות לפתוח את הדלת ללקוחות".
לוטן נולדה ביפו וגדלה בנתניה להורים שעלו לארץ מהונגריה ורוסיה. אביה היה משפטן שעשה הסבה מקצועית לתחום הנדל"ן, ואמה למדה עיצוב טקסטיל. אחרי שירות צבאי בחיל האוויר התקבלה לשנקר, שם עשתה תואר באדריכלות. לניו יורק הגיעה בעקבות בעלה הראשון, שנסע כדי ללמוד שם, ונולדו להם שלושה ילדים. בזמן שבעלה למד היא החלה לעבוד בתחום האופנה.
"לטרייבקה הגעתי במקרה", היא מספרת. "חיפשתי בית ספר לבת הקטנה שלי, ובית הספר הציבורי הכי טוב במנהטן היה שם. כל יום הייתי מסיעה אותה לבית הספר, עד שבוקר אחד ראיתי חנות שהתפנתה. באותה תקופה לא היו חנויות אופנה בשכונה. עד היום זו שכונת מגורים בלי פן מסחרי חזק. אבל לי היה נוח שהבית, החנות, הסטודיו ובית הספר כולם באותו האזור.
"החנות הזו התוותה את האסטרטגיה שלי לגבי חנויות עתידיות - אני בוחרת למקם אותן בשכונות מגורים, ולא באזורים מסחריים או מתוירים. לפני שש שנים פתחתי את החנות השנייה באיסט המפטונס. זה הוביל אותי לתפוס את הקליינטיות של מדיסון בבית הקיץ שלהן. עכשיו אני סוגרת מעגל, ופותחת חנות חדשה במדיסון. חשוב לי שהחנויות לא יהיו במקומות של תיירים, שבאים פעם אחת והולכים. הרעיון הוא שתעשירי את המלתחה שלך על בסיס מה שקנית אצלי קודם".
כמו הצלחה בן לילה
את לוטן הכרתי כאשתו של דויד ברוזה, חברו הטוב של חמי, יהונתן גפן. וכך, עוד לפני שהפכה למעצבת בינלאומית שבגדיה נמכרים בבתי הכלבו היוקרתיים בארה"ב, היא הייתה אורחת קבועה בארוחות משפחתיות ואירועים של 'המעגל הראשון' בבית משפחת גפן.
מתי הבנת ש'עשית' את זה?
"זה לא קרה ביום אחד. אבל לפני שלוש-ארבע שנים נדמה שהכוכבים הסתדרו, וזה הרגיש כמו הצלחה בן לילה. כמובן שזה מחמיא שסלבריטאיות לובשות את הבגדים שלי, אבל זה לא מה שגרם למפנה".
אז מה כן?
"לפני חמש שנים בית הכלבו היוקרתי בארני'ס הקדיש לי שטח מאוד גדול בקומת המעצבים. מיקמו אותי ליד איב סן לורן, ג'יבנשי וסלין. בכך, למעשה, הם הכירו בי כמעצבת מהשורה הראשונה, ושמו אותי על מפת האופנה העולמית. הקולקציה הפכה לאחת הנמכרות ביותר בבארני'ס, וזה היה מנוע חשוב להצלחה. בסופו של דבר מה שבעיקר עובד זה שהבגדים נמכרים. הבגדים שאני מעצבת נמצאים בכ-150 נקודות מכירה בעולם, שברובן קונים ממני כבר 12 שנה".
ובעידן רכישות האונליין?
"עולם האופנה עובר עכשיו את מה שתעשיית המוזיקה עברה לפני 10-15 שנים. פשוט צריך לשנות את חוויית הקנייה, ולהתאים אותה למציאות הנוכחית. חנויות ומותגים שלא עושים את זה נסגרים אחד אחרי השני. אבל עולם החנויות הפיזיות עדיין רלוונטי, גם חנויות שהחלו כחנויות אונליין בלבד מרגישות את הצורך בחנות פיזית, ופותחות כאלו בניו יורק.
"אני פתחתי פופ-אפ עם קונספט דיגיטלי בסוהו לפני חצי שנה. הרעיון היה להביא את העולם הדיגיטלי שלי, האתר והתכנים שאני מייצרת עבורו, לחלל פיזי. כל חודש החנות השתנתה עם תוכן ובגדים ששיקפו את מה שעלה לאתר".
הרבה מעצבים שיצאו לעצמאות נפלו עקב התנהלות עסקית כושלת. יותר קל לעצב כשאיש הכספים של התאגיד דואג לצד העסקי.
"זה נכון, יש מעט מאוד מעצבים שמשלבים בהצלחה בין הרמה העסקית לבין היצירה. בחברה שלי אני הבעלים והמנכ"לית, וגם המעצבת, ועם השנים בניתי צוות מנהלים צעיר וחזק לכל מחלקה. יש לנו אסטרטגיה עסקית קיימת, אבל לקיחת ההחלטות היומיומית נעשית לחלוטין מהבטן, בצורה מאוד אינטואיטיבית. עבורי אינטואיציה היא שילוב של אינטליגנציה וניסיון. אני מעצבת כל עונה בגדים שאני רוצה עבור עצמי, ומאמינה שנשים ירצו גם. בגלל שאני מעורבת בכל המישורים, זה מאפשר לנו להיות דינמיים, בלי מגנון תאגידי מסורבל".
חינוך להגשמה עצמית
מקורות ההשראה שלה בעיצוב מגיעים בעיקר משנות ה-60-70. "אני מאוד אוהבת את התקופה הזאת באמנות, בביגוד ובמוזיקה. נשים מלאות סטייל מהשנים האלו, כמו ביאנקה ג'אגר וג'יין בירקין, הן מאגר בלתי נדלה להשראה".
ההצלחה הגיעה בגיל מאוחר, יחסית.
"זו הרגשה מופלאה של הגשמה עצמית גדולה. במקרה שלי זה הגיע בגיל 50, אבל אפשר להגיע להגשמה עצמית בכל גיל. מה שכן, זה מאפשר לי להתמודד עם הדרישות של ניהול עסק בצורה בוגרת ושקולה יותר ממה שהייתי מסוגלת בגיל 30".
זה קשור גם לעובדה שהילדים גדלו, ויש לך יותר זמן ופנאי רגשי?
"כן, בהחלט. אבל בתור בעלים של עסק יש לי זכות גדולה לחנך דור של בנות שעובדות אצלי בכל הנושא של אימהות והגשמה עצמית. חלקן כבר ילדו ילד שני, ויכלו לבוא עם הילד לעבודה אחרי חופשת הלידה, ויש פינת הנקה. בקבוקים של חלב אם זה מחזה שכיח במקרר שלנו. זה משהו שמאוד חשוב לי.
"כאמא צעירה, כשרציתי לתת תשומת לב לילדים שלי, נתקלתי בתגובות של חוסר סבלנות וחוסר קבלה אצל אנשים שעבדתי עבורם. הרגשתי שאני נלחמת להיות עם הילדים שלי וגם לתחזק קריירה, ואני רוצה לחסוך את המלחמה הזו מהעובדים שלי.
"את הקריירה העצמאית שלי התחלתי כאם חד הורית לילדה בת 9. כל מה שרציתי זה שאוכל להיות איתה כשהיא חוזרת הביתה, אז יצרתי את העסק סביבה. אחרי בית הספר היא הייתה יושבת אצלי בסטודיו, אוכלת איתי ועושה איתי שיעורים. אז אני מאמינה שרק כשהילדים גדלו והיו בזכות עצמם, התפנה לי המקום להיות מפוקסת יותר בהגשמה של עצמי. תמיד הייתי מודעת לזה ותמיד עבדתי, וזה היה חשוב לי, כי אם מפסיקים - קשה לחזור".
איזו עצה היית נותנת למעצבים ישראלים שרוצים להצליח בניו יורק?
"אני חושבת שהיום יש יותר פתיחות כלפי מותגים ומעצבים עצמאים צעירים. בזמני היה הכרחי לעבוד אצל מישהו אחר כדי להבין את הדינמיקה של השוק האמריקאי. הייצור כאן הרבה יותר מורכב. חשוב גם למצוא שואו רום טוב שיכול לייצג את המעצב ואת המותג, ולוודא שהקול שלך מגיע לקהל היעד הנכון. בלי זה יהיה מאוד קשה להתקדם".
מה חסר בשוק האופנה הישראלי?
"יש בארץ מעצבים מאוד מוכשרים, אבל יכולות הייצור בכל הקשור לשוק ה-ready to wear מוגבלות, ואז רמת התפירה לא תמיד משתווה לרמה האירופית או האמריקאית".
בארץ יודעים להתלבש?
"כן. בתל אביב אני רואה אנשים לבושים ממש טוב, ויש משהו ייחודי בנונשלנטיות והקוליות בסגנון הלבוש. זה שילוב של חשיפה לאופנה אירופית וסגנון החיים בארץ שהוא laid back (רגוע), אז נוצר משהו מאוד קול".
בישראל יש היום חוסר נוחות מול הנהנתנות של המעמד הגבוה. את מייצרת בגדים שמיועדים למעמד הזה.
"האסתטיקה שלי מאז ומתמיד הייתה מאוד שקטה, מינימלית, אבל מתוחכמת. הנשים שקונות ממני הן נשים מתוחכמות ושיקיות, שלא זקוקות לרעש וצלצולים, אלא מבטאות את האישיות שלהן דרך הבגדים השקטים שלי".
כל אישה, אומרת לוטן, צריכה שיהיו לה בארון "ג'ינס או מכנסיים שגורמים לה להרגיש סקסית, טישרט מדויקת ליום ושמלה שחורה ללילה". היא עצמה אוהבת להסתובב עם "מגפיים נמוכים של סן לורן או סניקרס של גולדן גוס, ובערבים אני מאוד אוהבת נעלי עקב, אפילו אם אני לובשת ג'ינס".
האיש שאיתה
לפני כשש שנים החל פרק ב' בחייה של לוטן. אחרי שהכירה והייתה מיודדת עם דויד ברוזה במשך שנים רבות, השניים התאהבו, ברוזה שלף טבעת ומאז הם נשואים. כיום הם חיים בין תל אביב לניו יורק. "זו באמת זוגיות נפלאה. אני לא יודעת אם זה בגלל שזו זוגיות שנייה, או שלקח לנו זמן למצוא אחד את השנייה.
"אני קמה כל יום שמחה לעשות את מה שאני עושה, ויש לי דרייב בלתי נגמר להמשיך ליצור. אני מתעסקת ביצירה, מגשימה את עצמי ויש לי אהבה גדולה. הזוגיות עם דויד מפרה את שנינו, אז אני לא מרגישה לבד. הדבר שהכי מרגש אותי הוא שלמרות ההצלחה רבת השנים שלו, יש בו מידת צניעות, אהבת זולת וחמלה בלתי נגמרות".
קשה להתחיל זוגיות חדשה באמצע החיים, ועוד עם קריירה תובענית כמו שלך?
"הרבה אנשים חיים בפשרה של זוגיות מחשש לפרק את הקיים, ולחפש את האדם הנכון. אני חושבת שקודם כל אישה צריכה להיות עצמאית, ובעיקר עצמאית כלכלית. הרבה נשים מגיעות לגיל שאין להן שפה משותפת עם הבעל ונגמרה האהבה, ובטח המשיכה, והן פשוט נשארות שם בגלל שיקולים כלכליים או מחששות אחרים.
"שום דבר לא מצדיק חיים בזוגיות שאת לא מאושרת בה, שאת מרגישה חלשה יותר, פחות חשובה, או לא מוגשמת. אני לא מבינה נשים צעירות שלא רוכשות מקצוע. הן מוותרות על חופש הבחירה והעצמאות שלהן בעתיד".
כתבות
ני"ע
