לאחר חתונתם חזרו הזוג הצעיר אדר אגמון וליאונורה פורר לביתם, וכשפתחו את הדלת גילו מחווה מרגשת למדי מצד אביה של הכלה, האספן וסוחר האמנות רוני פורר, שתלה על קירות הבית יצירות מהאוסף שלו, שכולל אלפי פריטים יקרי-ערך. "הוא הפך את הבית למוזיאון", מספר אגמון שנכנס למשפחה לפני שנתיים. "זאת הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי לאוסף של רוני ובכלל לאמנות. קיבלתי את הבומבה, אמרתי 'וואו', הבנתי עד כמה עוצמתית יכולה להיות אמנות ואיך היא משנה את החלל. מצאתי את עצמי נכנס לעומק של התחום, נמשך לאמנות, קראתי את הספר שרוני כתב על אמנות ישראלית, דיברנו על האוסף שלו ושל אחרים. הבנתי שכל היצירות מהאוסף נמצאות בכל מיני מחסנים ושמדי פעם הוא משאיל יצירות למוזיאונים. אז חשבתי לעצמי שברוח הכלכלה השיתופית אפשר לקחת את היצירות האלה ולהשכיר אותן. רוני אמר שזה נשמע לו כמו אחלה רעיון ושאני מוזמן לקחת את האוסף שלו ולהריץ את זה".
כך נולד מיזם ARTLANDERS, שעלה בחודש שעבר לרשת בגרסת בטא. מאחוריו עומדים אגמון (32), עורך-דין בתחום המקרקעין "שמחפש תמיד הזדמנויות לעסקים" ביחד עם שותפו מתן קנטי (31), שעוסק בתחום השירותים ו"חוטא באספנות של אמנות ישראלית צעירה". השניים גיבשו לעצמם מודל עסקי להשכרת יצירות אמנות ישירות מהאספנים, בשונה מהמודלים המקובלים כיום בעולם: שכירה ישירות מגלריה לפני קנייה או שכירה של אמנות מאמנים לאירועים מיוחדים.
"אספנים יכולים לראות במודל הזה מכשיר פיננסי חדש, משהו בין אג"ח לנדל"ן, האוסף שלהם יכול לעבוד עבורם", אומר אגמון. "ידוע שלהחזיק אוסף כרוך בעלויות גבוהות של אחסון, שימור וניהול. אז למה לא להפוך את האוסף לנכס מניב שאפשר לקבל עליו תשואה או לפחות להחזיר חלק מההוצאות? שוק האמנות העולמי עומד על 45 מיליארד דולר כיום, זה שוק של החלפת הסחורות שבתוכו ישנה אמנות בשווי מיליארדי דולרים, שלא קורה איתה כלום והיא שוכבת במחסנים. שם טמון הפוטנציאל".
בשלב הראשון מתמקדים השניים במגזר העסקי המקומי ומתבססים בעיקר על האוסף של פורר, שיהיה גם האוצר בפועל ויועץ ללקוחות. אספנים הם באופן מסורתי דיסקרטיים למדי, ובאתר, שכיום מוצגות בו יצירות בעיקר מהאוסף של פורר, לא יהיה מצוין מאיזה אוסף הן לקוחות אלא רק בשיחה סגורה עם הלקוח יימסר המידע שגם הוא בעל ערך. המודל המוצע הוא חוזה להשכרה בת חצי שנה או שנה, שכולל גם את עלויות השינוע והביטוח. לקוח ראשון כבר יש למיזם ובשבועות הקרובים, לדבריהם, חברת גרטנר (Gartner) תתלה במשרדיה החדשים חמש יצירות שנשכרו מתוך האוסף של פורר.
אבל עם כל הכבוד לכסף, עמלות תיווך ולתשואה, המודל של השכרת יצירות אמנות נוגע גם במקום אחר, תרבותי: עבור מי שלא בקי בתחום ורק מתחיל את דרכו, או שאין בידו המשאבים הנדרשים, האפשרות לתלות במשרד יצירות של יוסף זריצקי, יגאל תומרקין או פמלה לוי, בלי לשלם עבורם עשרות אלפי דולרים במכירות פומביות, יכולה להיות גם התחלה של יחסים אינטימיים עם האמנות הישראלית.
מייסדי מיזם ARTLANDERS / צילום: איל עצהר
"אני התחלתי לאסוף לפני חמש שנים ומאז זה לא עוזב אותי", משתף קנטי. "הבנתי שאוסף אמנות משליך על מי שאתה ועבודות אמנות הן תמונת מראה של עצמך, אתה מזהה תהליך של התפתחות, למידה וגיבוש טעם. במודל של השכרה אפשר להחליף את היצירות כל חצי שנה ולהתנסות, להכיר ולחוות".
"זה גם עניין של טיימינג ושל רוח התקופה", מוסיף אגמון. "היום הדור של המנהלים הם כבר בני דור ה-Y ואנחנו לא צריכים להיות בעלים של דברים, מספיק לנו לשכור אותם, רואים את זה בכל התחומים של הכלכלה השיתופית, יש שינוי בתפיסה בעולם שעובר לפלטפורמות ואין סיבה שזה לא יקרה גם בשוק האמנות".
מה יש לפורר באוסף ומה ממנו יוצע להשכרה? על-פי המוצג באתר, ברור שעדיין לא הוצאו התותחים הכבדים: כיום מוצעות להשכרה עבודות נייר של זריצקי, אריה ארוך או רות שלוס לצד אמנים עכשוויים, אבל האוסף של פורר ידוע ככזה שיש בו יצירות מופת של ממש, כמו למשל העבודה "המדונה והילד" של צייר הרנסנס בוטיצ'לי. סיפור הרכישה שלה הוא מיתולוגי בפני עצמו: פורר רכש אותה ב-230 אלף דולר, בלי לדעת שזו עבודה מקורית של האמן - היא יוחסה אז לאחד מתלמידיו - ולאחר שהתגלתה האמת, הערך שלה קפץ באחוזים דמיוניים.
"לא, לא", אומר פורר, "ברור שיש דברים שזה לא בא בחשבון שאני אוציא להשכרה. אפשר לעשות תלייה משובחת מאוד עם אבות האמנות הישראלית, זריצקי, שטרייכמן, סטימצקי, דנציגר. בהמשך, יהיו גם עבודות של רפי לביא, פמלה לוי ואחרים, אין מחסור בעבודת איכותיות שאני יכול להוציא להשכרה מתוך האוסף".
יותר מ-4,000 יצירות
מיזם נוסף להשכרת אמנות מתקיים בשנים האחרונות גם בגלריה בידרמן, בבעלות האספן אפרים בידרמן. את העבודה הראשונה שלו רכש בידרמן בשנות השלושים לחייו, "עבודה של יעקב חרובי שעלתה 500 דולר", הוא מספר. "לא הייתי אז בעל אמצעים ואני לא בן של גלריסט, אבל החלטתי להיות אספן ולהקציב כל חודש 500 דולר ליצירת אמנות כי זאת הייתה הרזרבה שלי בלי לסכן את המשפחה".
כיום מונה האוסף של בידרמן יותר מ-4,000 יצירות. בשנתיים האחרונות צבר מיזם ההשכרה בגלריה תאוצה ואלפי עבודות כבר יצאו להשכרה בבתים פרטיים ובמשרדים, לדבריו.
בשונה מהמיזם הצעיר של אגמון וקנטי, בידרמן פונה גם לשוק הפרטי: "הבנייה החדשה כיום מתאפיינת במאפיינים של לופטינג, שמתאימים לה פורמטים גדולים של אמנות, מה שעונה על צורכי השכירות עבור מי שלא יכול לרכוש אמנות במחירים גבוהים".
אפרים-בידרמן / צילום: בידרמן - גלריה לאמנות ישראלית
והקהל?
"מגוון. אלה יכולים להיות אנשים פרטיים שרוצים להשלים את הדקורציה בבית, או שוחרי אמנות שרוצים יותר מיצירה אחת מקורית בבית שלהם. אלה יכולים להיות גם אספנים שלא תמיד יכולים להרשות לעצמם מבחינה כלכלית עבודות מקוריות בהיקף שהיו רוצים, ומודל ההשכרה מתאים להם, כי ניתן בכל שלב גם לרכוש את היצירה בקיזוז תשלומי השכירות".
מחירים?
"12% מערך היצירה לשנה, כך שמדי חודש משלמים אחוז מערכה. ניתן לשכור אותה לכל תקופה, מיום אחד ועד לתקופה של שמונה שנים. יוצאות להשכרה יצירות חשובות: ציורים של ראובן רובין שעולים 80 או מאה אלף דולר, או ציורים של יוחנן סימון, קדישמן ואחרים. במודל של השכרה הלקוח יכול להחליף אותה וזה דינמי. היצירות הולכות כל פעם לבית או למשרד אחר ומקבלות שם חיים חדשים".
אין סיכונים בתהליך הזה?
"ברוב המקרים כלום לא קורה לעבודות. נדמה לי שלעולם לא חזרה יצירה מהשכרה שהיה בה איזשהו פגם, ואנחנו משכירים עשרות יצירות בשנה. מה שכן יכול לקרות הוא שהיצירה תיתלה באזור שמעשנים בו או שיש בו אבק ואובך, אבל ניתן לנקות אותה בתהליך פשוט ולא יקר. אם היא נחבלת, יש ביטוח גם לנו וגם לשוכר, ואם הנזק קטן לא עושים עניין ולא מפעילים אותו. אפילו לא אספר ללקוח".
תליינית האמנים
האמירות של בידרמן על נזק פוטנציאלי ליצירות מביאות אותנו לתת-ז'אנר בתעשייה המתהווה, משהו כל-כך חדש שעוד אין לו שם בעברית: "ארט הנדלינג", מגדירה זאת אשת המקצוע מריון קודנר, שמשנעת ותולה עבודות אמנות (במיזם של אגמון וקנטי עלויות השכירות כוללות גם את התלייה והשינוע). "אם עבודה נופלת ונפגעת", מסבירה קודנר, "היא תאבד 30% מערכה, אז גם אם שוכרים עבודה כדאי לתלות אותה בצורה מסודרת עם בעל מקצוע שמבין בזה".
ממה מורכבת העבודה של תליין עבודות אמנות?
"הוא צריך לבחון את הקיר ואת חלל העבודה שבה תהיה מוצגת העבודה, לדעת האם התלייה זמנית או קבועה, מה משקל העבודה, אם יש ויברציות בקיר, לבחון פרמטרים של לחות, טמפרטורה ותאורה. כי אם העבודה היא צבע שמן או עבודת נייר ותיתלה מול חלון, היא יכולה להיהרס. אגב, יש לזה פתרונות כמו מסנני UV שיכולים לשמור על היצירה. זה תחום מאוד עשיר".
מה הטעויות הנפוצות שאנשים עושים כשהם תולים בעצמם עבודות אמנות?
"ראיתי כבר הכול: שמו במקום דיבל חתיכת כבל, תלו עבודות על מסמר ולא על בורג, שהעבודות לא בפלס, יצא לי לראות שטיח קיר גובלן שעבר רסטורציה שתלו על שני ווים כך שהוו נכנס בין הגובלן ללייסט והרס את העבודה. יצא לי לראות עבודות נייר שבמסגור הצמידו להן זכוכית מט וההדפס נדבק לזכוכית בגלל הלחות לאורך השנים. אני ביקשתי מהלקוחות האלה אישור לקחת את העבודה למשמרת נייר כדי להציל את היצירה. ראיתי גם עבודת נייר בצבעי מים של נחום גוטמן שהייתה תלויה מול חלון עם הרבה שמש לאורך היום וללא הגנה".
וכמה זה עולה?
"השירות שלי מתומחר לפי פרויקט, אני עובדת עם יצירות מאוד יקרות וזה תלוי במורכבות התלייה. למשל, יצא לי לעשות תלייה של עבודה מאוד כבדה של Wyatt Kahn, אמנית אמריקאית ידועה, בדירת מגדל על קיר גבס, אחרי התייעצות עם הגלריה. לא ישנתי טוב בגלל זה וביקשתי לבוא לבקר את העבודה אחרי שבועיים, ראיתי שהבורג מתחיל לרדת 3-2 מ"מ והודעתי ללקוחות שיש בעיה רצינית. ביקשתי מהם להוריד את הקיר גבס כדי לעשות חיזוק של העץ, והם הסכימו. עשינו בדירה שיפוץ, הורידו את קיר הגבס, חיזקו וצבעו מחדש, ואז הגעתי עם חמישה אנשים לתלות את העבודה. קרה גם שבנו לי פיגומים בתוך בית כדי לבנות עבודה בגובה".
היצירה: "זוג בנוף" / צילום: באדיבות בידרמן - גלריה לאמנות ישראלית
איך תדעו שזה לא זיוף
תת-ז'אנר נוסף, או בעצם ז'אנר בפני עצמו, הוא תעשיית האבטחה והקידוד שנוצרת מסביב להשכרת האמנות, ולעולם האמנות בכלל (ובתוכו גם התכשיטנות והיהלומים). הרי מה יקרה לשוק האמנות והיהלומים אם הפריטים יחליפו ידיים באופן תכוף אצל מי שאיננו מומחה לתחום?
בימים אלו יוצאים לאור המשקיע דובי זהבי, המפתח רואי כהן והפרופסור לכלכלה איל וינטר עם מיזם חדש שמציע פתרון למכשול הזה. כדי להדגים את הפיתוח, כהן שולף יהלום חצי קראט שמוחזק בתושבת. אי אפשר לראות, אבל אל תוך היהלום הוחדר קידוד מוצפן לתעודה, בגודל של רבע שערה, שאפשר להגדיל ולסרוק באמצעות הסמארטפון. ביצירות האמנות, המידע נאסף באמצעות קרן לייזר, שמייצרת טביעת אצבע מוצפנת ליצירה (כולל הטופוגרפיה של הצבע ועד לרמת הסיבים של בד הקנבס).
"כל אחד יכול לקרוא את האינפורמציה על היהלום, אבל אף אחד לא יכול לכתוב אותה", מסביר כהן. "הטכנולגיה נתמכת באפליקציה, שמאפשרת לקרוא את הקוד המוצפן על תעודת הציור ולהשוות אותו מול המורפולוגיה של הציור ולקבל את הזיהוי שלה".
איך בדיוק?
"לקחנו את המידע מהתעודה עצמה של היהלום, דחסנו והצפנו על היהלום באמצעות לייזר, שחורט את הצופן בגודל זעיר שלא פוגע באבן. בעצם, הפכנו את היהלום לסוג של הארד דיסק כך שאין מאגר פיזי שניתן לפרוץ. גם הלקוח בקצה יוכל לעשות זאת כשהוא רוכש יהלום, סוחרי היהלומים יכולים להימנע כך מעוקצים ומזיופים ובעיקר מדינות יכולות לממש את הטכנולוגיה הזאת להסדרה של התחום ולרגולציה קפדנית שתמנע העברת הון שחור".
"היה מקרה בבית מכירות הפומביות סות'ביס", מוסיף וינטר, "שמכרו תמונה ללקוח במאות אלפי שקלים ובזמן שבו הקונה חיכה ליצירה היא הוחלפה, והוא קיבל בסופו של דבר זיוף. כיוון שיש סכומי כסף ענקיים בשוק האמנות, עושים את ההונאות האלה כל הזמן. התוכנה שפיתחנו תאפשר לקרב את הסמארטפון למקום מסוים לתמונה וזה נותן לך לפי המורפולוגיה של התמונה בדיוק את הזיהוי שלה. זה עשוי לשים סוף לזיוף תמונות או להשתמש ביצירות אמנות לצורכי מכבסת כספים. התוכנה תאפשר לנו לעקוב מי החזיק בתמונה, האם היא אמיתית, מאיפה באה ולאן הולכת, ממש כמו פספורט אישי שמותאם לחפץ לכל אורך חייו".
היצירה: "איים" / צילום: באדיבות בידרמן - גלריה לאמנות ישראלית
למיטיבי לכת
מבוא בן 80 דקות לאמנות
בסוף השבוע (17-14 במארס) ייערך במוזיאון תל-אביב לאמנות פסטיבל "אפוס" שבמסגרתו יוקרנו חמישים סרטי תרבות ואמנות בהקרנות בכורה בישראל לפי קטגוריות שונות כמו עיצוב, אדריכלות, מוסיקה.
בקטגוריית האמנות הפלסטית יוקרן גם הסרט "גבולות פרוצים - מסע אל תוך עסקי האמנות" (קנדה, 2017, 80 דקות. בימוי והפקה: בארי אבריץ). הסרט, שגם פותח את הפסטיבל, עוסק בעולם האמנות העכשווית, בדגש על הסחר והשוק. יוצרי הסרט ביקשו למפות את עולם האמנות העכשווית והוא מתאים למי שמתעניין בתחום מבחינת צפיית מבוא.
הסרט מחולק לעשרה פרקים קצביים שעוסקים בשחקנים של שוק האמנות העכשווי בצפון אמריקה; אספנים, בתי מכירות פומביות, ירידי האמנות, גלריסטים, אמנים ועוד, כששורה ארוכה של בכירים מעולם האמנות העכשווית מתראיינים.
לא בכדי מתעכבים יוצרי הסרט על אמנים כמו ג'ף קונס ודמיאן הרסט, ששברו שיאי מכירה שטרם נראו בשוק האמנות העכשווית, שנכנס לסחרור בעשורים האחרונים. כמו כן, מובא סיפורו של הגלריסט לארי גגוזיאן, שמצליח להישאר אניגמטי ובלתי מושג, בדומה לסוחרי אמנות רבים ששומרים על פרופיל נמוך.
הסרט מציע לצופה הזדמנות להבין איך המועדון הסגור הזה מתנהל או לפחות לאסוף חומר טוב לסמול טוק הבא בפתיחת תערוכה. הבונוס הוא אסופת הדימויים המוצגת בסרט, שכוללת את היצירות העכשוויות המדוברות ביותר שנוצרו בעשורים האחרונים.
כתבות
ני"ע
