אחיזת עיניים של פוליטיקאים

לכל אחד יש עמדה פוליטית כמו שלכל אחד יש בית שחי. אז מה? אם אתה איש שיחה מעניין - אתה בשבט שלי

תוכנית החלוקה / איור: תמיר שפר
תוכנית החלוקה / איור: תמיר שפר

א.

השבוע השיק צמד החמד החדש של הפוליטיקה הישראלית, הנשיא ריבלין ושר החינוך בנט, את "מסע תקווה ישראלית": מיזם חדש שבמסגרתו ייצאו מורים וצוותי חינוך למסע של שלושה ימים בין המגזרים השונים בחברה - חילונים, דתיים, חרדים וערבים. המיזם, שכולו כוונות טובות, נולד מהכיוון החדש שלוקח בנט בזמן האחרון, שבמסגרתו הוא מטיף לאחדות בעם, טוען שכולנו "משפחה אחת", ש"אם לא נהיה מאוחדים - לא נהיה", וש"האתגר הגדול שלנו הוא לייצר אתוס ישראלי משותף"; וכמובן מ"נאום השבטים" של ריבלין מכנס הרצליה (יוני 2015), שם חילק אותנו כבוד הנשיא לארבעה שבטים וטען שלנגד עינינו נוצר "סדר ישראלי חדש".

יכול להיות שגם אתם שמתם לב ש"ארבעה שבטים" ו"סדר ישראלי חדש" לא בדיוק הולך יחד עם "משפחה אחת" ו"אתוס משותף", שלא לומר שמדובר בשתי השקפות סותרות לחלוטין. זה כמו מיונז וטחינה: נכון ששניהם הולכים מצוין עם שניצל בפיתה, אבל צריך להיות פסיכופת גמור כדי לשים את השניים האלה יחד - אבל למה להיות קטנוניים.

אני מכבד את הדיבור החדש של בנט, שעדיף בעיניי מהדיבור הקודם שלו (שעדיין מתגלץ' לו מדי פעם), וגם ריבלין טיפוס חיובי בסך הכול, ובכלל, אני תמיד בעד כל יוזמה שמשלבת דיבורים וטיולים. אבל עם כל הכוונות הטובות, אני חושב ששני האישים טועים. אנחנו לא משפחה אחת, כמו שאומר בנט. אף פעם לא היינו מאוחדים, ולמרות זאת, תמיד היינו. זו אומנם שאיפה ראויה, אך אני מתקשה לחשוב על אתוס אחד שיכול להיות משותף לארבעה ישראלים שהזדמנו לאותה מעלית בקריית הממשלה. וזו לאו דווקא בעיה בעיניי.

הראייה של ריבלין, שמצמצמת את כולנו לארבע קבוצות, הרבה יותר מטרידה אותי. כמובן שאין להתכחש לאמת המסוימת בחלוקה הזו, אלא שהיא כל-כך מגבילה ומקטינה ומרדדת את הכול: החילוני הוא שמאלני, הדתי ימני, הערבי לא ציוני, החרדי לא עובד וכך הלאה. בקיצור, זה לא הרבה יותר מתוחכם מלחלק את העם לגבוהים, נמוכים, שמנים ורזים. מה יהא עליי? לאיזה שבט ישייך אותי ריבלין?

ב.

רוצה לומר, נמאס לי מהחלוקות הגסות האלה שלא מכבדות אף אחד מאיתנו כאדם שלם שהוא עולם ומלואו של מאוויים וסתירות, מחשבות ואכזבות, עבר ופחדים, נוזלי גוף וחלומות על תעופה. פעם גם אני הייתי כזה, להרבה זמן. הייתי עומד כמו מנגלה על רמפה דמיונית ומחלק אנשים: אתה לשמאל, אתה לימין, אני בעדך, אותך אני שונא, אתה כמוני, אתה שונה. איזה קיום משעמם! היום אני גאה לומר שעמדתו הפוליטית של אדם מעניינת אותי עוד פחות מטעמו בחצילים (דבר שלא יכול היה להיות אכפת לי ממנו פחות); לכל אחד, גם לי, יש עמדה פוליטית כמו שלכל אחד, גם לי, יש בית שחי. נו, אז מה? אם אתה נחמד, ישר, מצחיק ואיש שיחה מעניין - אתה בשבט שלי. אנחנו יכולים לדבר גם על פוליטיקה אם אתה ממש-ממש מתעקש, אבל אם אתה רוצה סתם לריב עם מישהו על משהו, אני יכול להפנות אותך למישהו.

כל הדיבור המחלק והמסווג הזה של ריבלין, של בנט ובעצם של כולם, הוא לא יותר מאחיזת עיניים שנועדה להקל על פוליטיקאים ועורכי תוכניות אקטואליה - אני לא צריך לקחת בזה חלק, גם אתם לא.

כאן המקום להבהיר משהו עקרוני: אני לא מטיף לביטול עצמי, ההיפך הגמור הוא הנכון. בנאדם, אם משהו חשוב לך - תילחם עליו, ועכשיו. דבר, כתוב, הפגן, שכנע, היאבק, הפוך כל אבן, עשה הכול, אבל בחייאתק: אל תשכח שמאחורי כל מה שמכונה גבול יש אנשים כמוך וכמוני, אם לצטט את אהרל'ה מ"בלוז לחופש הגדול". האיש הכי הפוך ממך בדעות הוא לא בהכרח פחות חכם או פחות בנאדם ממך ובטח יש לו כבר סיפורים מעניינים לספר. מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, ואין דבר יותר מרגיז מזה ששמים אותך בקופסה, נכון?

ג.

זה מזכיר לי שהיום (חמישי) לפני שמונים שנה בדיוק הלך לעולמו החבר-פילוסוף אדמונד גוסטב אלברכט הוסרל, אבי הפנומנולוגיה, שזה בקיצור הקיצורים תחום בפילוסופיה העוסק בתהליך שבמסגרתו התודעה שלנו נחשפת לכל התנסות או תופעה בעולם באופן ישיר, ללא תיווך של תיאוריות, עובדות מדעיות או דעות קדומות. כלומר, הפער בין מה שאנחנו חווים לבין מה שאנחנו יודעים ו/או חושבים.

כמו חבריו הפילוסופים הגרמנים, גם הוסרל קשישא כתב באריכות מסורבלת, אבל היה לו רעיון אחד יפה מאוד: כמו שביום, השמש מסנוורת אותנו ואנחנו לא יכולים לראות את הכוכבים, ככה בחיי היומיום, הלימודים, העבודה, הילדים, ההורים והבנק מסנוורים אותנו ואנחנו לא יכולים לראות את האני האמיתי שלנו. הנמשל ברור מאליו, מסנוור כמו שמש בצהריים: הקיטלוג התמידי לשבטים, מחנות, מפלגות, עדות ומה לא, הוא שמונע מאיתנו לראות לא רק את עצמנו כמו שאנחנו באמת, אלא גם, או במיוחד, את האחר. הרי אף אחד מאיתנו הוא לא רק ימני או רק ערבי, נכון? ואף אחד הוא לא קודם כול זה (נגיד מזרחי או חרדי) ואחר כך זה (נגיד אישה או חילוני). הרי כולנו כל הדברים בבת אחת כל הזמן, אז תפסיקו לסנוור אותנו!

אגב, ואולי גם זה שיעור: הרעיון היפה לא עזר להוסרל עצמו. הוא נולד כיהודי, אבל אף על פי שהתנצר ב-1887, כשעלו הנאצים לשלטון כמעט חמישים שנים אחר כך(!) נשללו זכויותיו עד שסולק מהאוניברסיטה על-ידי לא אחר מתלמידו לשעבר מרטין היידגר. ללמדך שלהתפלסף זה קל, אבל החיים חזקים יותר.

ד.

ואם כבר בישראלים ובבני אדם בכלל עסקינן, רבות דובר ונכתב על השבוע הישראלי שעבר עלינו, כמו כל שנה, מיום השואה עד ליום העצמאות. עתה אנחנו בעיצומו של שבוע אחר, רחב יותר, מכיל יותר. הוא אומנם לא קיים בשום מקום מלבד מאשר בראש שלי, אבל א': גם הראש שלי זה מקום. ו-ב': אולי עכשיו הוא יתקיים גם בראשיכם. השבוע - שייקרא שמו מעכשיו "השבוע האנושי" - נמתח מיום כדור הארץ שהתקיים ביום שני, עד לאחד במאי, שיתקיים ביום שלישי הקרוב. הפאזה הלאומנית-בדלנית-קפיטליסטית שעוברת על העולם לא מאפשרת ימים מכלילים כאלה, שמדברים לכולם ועל כולם (תעשו לי טובה ואל תתחילו עכשיו עם מוראות הקומוניזם: אחד במאי של העשורים האחרונים הוא קודם כול יום של סולידריות בין עובדים, וגם אתם אנשים עובדים).

השבוע האנושי העובר עלינו על-אף שאפשר לטעון, ובצדק, שכל שבוע שעובר עלינו הוא שבוע אנושי - עוסק בכוחו ועוצם ידו של האדם. יום כדור הארץ הוא בדיוק זה: עוסק בהשפעות שיש לפעולות האנושיות על הכול - על המקום שבו אנחנו חיים, האוויר שאנו נושמים, המים שאנו שותים, העולם שבתוכו אנו מתנהלים, השגיאות שעשינו, הניסיונות לתקן.

האסטרופיזיקאי הנודע והאהוב ניל דגראס טייסון צייץ ביום שני השבוע כי הקריאה "להציל את כדור הארץ" נראית לו מוזרה. כדור הארץ שרד דברים קשים בהרבה, כתב, הוא ישרוד גם אותנו. אבל החיים, טען, לא בטוח שהם ישרדו. וזה בדיוק העניין.

כנ"ל האחד במאי. הוא עוסק באדם ובאנשים שסביבו, שתחתיו, בשוק העבודה הישראלי וכל מגרעותיו, וגם דורש מאיתנו לחשוב על כל מיליוני האנשים בעולם השלישי שמעולם לא פגשנו וכנראה לא נפגוש, אלה שמרכיבים לנו את הטלפונים ותופרים לנו את החולצות. ובעיקר, על הקשרים בין כולנו ועל הסולידריות שאמורה לשרור. זה הדבר שמאחד את כולם, כמעט. כי לא חשוב מאיזה שבט אנחנו על-פי ריבלין ומה אנחנו חושבים על פסקת ההתגברות - כולנו חיים על כדור הארץ, כולנו פה ישראלים, כולנו (כמעט) עובדים, נאבקים על זכויות וכסף ומעמד ומה לא. העבודה והחיים בעולם שאותו נוריש לילדינו, אלה הדברים החשובים, אלה הדברים שמשותפים לכולנו.

מהדברים האלה צריך לצמוח אתוס משותף, לא ממה שמפריד בינינו - ואולי בגלל זה השבוע האנושי לא ממש התנחל בלבבות. כי היומיום, כמו השמש, מסנוורים אותנו.

צרו איתנו קשר *5988