בית המשפט העליון בשבתו כבית הדין לענייני זוטות

שופטי בית המשפט העליון. הם נחשבים לאלה שכבשו את פסגתו של מקצוע המשפט בישראל. המינויים שלהם מעוררים עניין ציבורי רב, ומלווים כמעט תמיד במאבקים פוליטיים מתוקשרים. הם נתפסים ככאלה העוסקים בדיני נפשות, הנדרשים להכרעות שמשפיעות על החיים של כולנו. האמנם?

אחד מהעקרונות עליהם שומרים שופטי העליון, בקנאות, הוא זכות הגישה לערכאות, במיוחד לבג"ץ, הנחשב ככתובת ישירה לעתירות של אזרחים נגד רשויות המדינה, בסיטואציות בעלות השלכות ציבוריות רחבות. על אף המטרה הראויה שעומדת בבסיס העקרון של הנגשת ההליכים המשפטיים לכל אדם, יש כמובן שני צדדים למטבע, במיוחד כאשר גבולות הנגישות אינם מספיק ברורים, וישנם לא מעט גורמים המנצלים את ה'פרצה' הזאת וגורמים לשופטי הערכאה העליונה לעסוק בעניינים שוליים. הדברים בולטים במיוחד על רקע העומס יוצא הדופן שאיתו מתמודדים שופטי ישראל בכלל ושופטי העליון בפרט. לפי הנתונים של הנהלת בתי המשפט 15 השופטים ושני הרשמים המכהנים בעליון מטפלים בכ-10,000 תיקים בשנה (כ-588 תיקים בממוצע לשופט).

בחודשים האחרונים עקב "גלובס" אחר ההחלטות של שופטי העליון, המתפרסמות מדי יום לעיון הציבור. הממצאים המובאים כאן מעוררים תהיות לגבי כמות הזמן השיפוטי שמקדישים השופטים הבכירים ביותר של מערכת המשפט הישראלית לנושאים מהותיים, לעומת הזמן שהם נאלצים להשקיע בזוטות ועניינים טכניים.

700 החלטות בשבוע

כיום מכהנים בבית המשפט העליון 15 שופטים, ושני רשמים. מסקירה של ההחלטות שהתפרסמו בחודשים מארס-מאי 2018, עולה כי שופטי ורשמי העליון מפרסמים בין 600 ל-800 החלטות שיפוטיות בשבוע, כאשר ההחלטות מסווגות מראש להחלטות "מהותיות" ו"טכניות".

 החלטות שהתקבלו במשך שבוע

יש לציין כי חלק ניכר מהתיקים המובאים לפני שופטי ורשמי בית המשפט העליון נגזרים מסמכויות הנתונות להם בלבד. כך לדוגמה, בקשות להעברת מקום דיון של תיק מסוים, לא משנה באיזו ערכאה, וכן בקשה לאיחוד תיקים, הכוללים העברה של תיק ממחוז שיפוטי אחד לאחר - מחייבים אישור של שופט עליון. דוגמה נוספת היא בקשות לפסילת שופט - כל ערעור על החלטה של שופט בבקשת פסילה, ללא תלות בערכאה, מובא בפני נשיאת העליון או שופט עליון אחר שהנשיאה ממנה לדון בתיק. דוגמה נוספת היא הארכות מעצר של חשודים - לאחר מספר ימים (המספר תלוי בסוג המעצר) שבהם החשוד נתון במעצר, הארכצת מעצר נוספת חייבת לקבל אישור של שופט עליון.

בכתבה זו ננתח, לדוגמה, את ההחלטות שהתקבלו בעליון בשבוע הראשון של חודש מאי השנה. בשבוע זה התפרסמו 726 החלטות, 203 מהן סווגו כ"מהותיות" והשאר "טכניות". נבחן את אותן 203 החלטות מהותיות. מניתוח ההחלטות עולה כי 25 מההחלטות שסווגו כ'מהותיות', סווגו כך בטעות, ולמעשה עסקו בעניינים טכניים (קביעת מועדי דיון, קביעת אורך המסמכים שהצדדים יוכלו להגיש במסגרת ההליך וכו') - כך שמספר ההחלטות המהותיות בפועל שקיבל העליון בשבוע הראשון של מאי עומד על 178 - כרבע מסך ההחלטות.

מניתוח ההחלטות המהותיות עולה כי 38 (21%) מהלו עסקו בבקשות להעברת מקום דיון או איחוד תיקים ממחוזות שונים; 18 החלטות (10%) עסקו בבקשות לעכב ביצוע של פסק דין בערכאה נמוכה - זאת, עד להכרעה בערעור שהוגש לעליון; 24 החלטות (13.5%) עסקו בבקשות מעצר המצריכות החלטות של שופטי עליון; ו-2 החלטות (1%) עסקו בערעורים על החלטות לפסילת שופט.

מכאן, שמתוך 178 החלטות שסווגו כמהותיות, ו-726 החלטות שהתקבלו בסך-הכל באותו שבוע, רק 96 החלטות (13% מכלל ההחלטות) היו פסקי דין בערעורים ועתירות לבג"ץ, לפי החלוקה הבאה: 26 פסקי דין בעתירות לבג"ץ, ו-70 החלטות בערעורים (32 ערעורים פליליים, 32 אזרחיים ו-6 מינהליים). מבין אותם 96 פסקי דין והחלטות מהותיות, רובן (69) הן החלטות בבקשות רשות ערעור, שחלק נכבד מהן הוא למעשה החלטה לדחות את הבקשות על הסף, ורק 27 מהן מוגדרות כפסקי דין של ממש, בערעורים בזכות או עתירות לבג"ץ (שגם חלקם נדחים כמובן על הסף, ולא מצריכים הכרעה מהותית ומעמיקה).

יוצא אפוא, כי מעט מאוד מהזמן השיפוטי של שופטי העליון מוקדש להכרעות שיפוטיות משמעותיות ומעמיקות, הדנות בסוגיות חדשניות ועקרוניות. כל שנותר לתהות הוא, עד כמה הזמן שנאלצים שופטי העליון להשקיע בהחלטות טכניות, עד כדי שוליות, מותיר להם אפשרות להשקיע את המשאבים הנדרשים באותן הכרעות שיפוטיות משמעותיות, שעבורן הם נבחרו לתפקיד הרם.

אם הנתונים שהובאו עד כה נשמעים מפתיעים, בחינה של אותן 96 עתירות וערעורים המסווגות כ"מהותיות" רק מגבירה את עוצמת ההפתעה, בעיקר כשמדובר בעתירות לבג"ץ. חוסר הבהירות מבחינת גבולות זכות העמידה בפני בג"ץ, בשילוב עם הימנעות כמעט שיטתית של שופטי העליון מהטלת תשלום הוצאות משפט לכיסוי הוצאות המדינה על הזמן השיפוטי שהוקדש לאותן עתירות - מוביל להצפה של עתירות, שחלקן לפחות, תמוהות ביותר, בלשון המעטה. זאת על אף קיומה של תקנה ספציפית בתקנות סדר הדין בבג"ץ, שכותרתה "הוצאות בעתירת סרק", המאפשרת לשופטי בג"ץ "להטיל על העותר הוצאות לטובת המדינה בשיעור שימצא לנכון", במצבים של דחיית העתירה ללא דיון בה.

לרוב נמנעים שופטי העליון מ'חינוך' העותרים שבזבזו זמן שיפוטי באמצעות השתת הוצאות משפט עליהם. עם זאת, לעיתים הם לא מתאפקים, ומביעים את תסכולם מהשחתת זמנם במסגרת פסקי הדין עצמם.

נבחן כעת לגופן מספר החלטות שקיבלו שופטי העליון בתקופה- של שלושה שבועות - מסוף אפריל ועד אמצע מאי. כמובן שמדובר בקצה הקרחון ביחס לכמות וסוגי הבקשות התמוהות, שאליהן נדרשים שופטי העליון בכל שנה, כל השנה.

 עומס העבודה

"נעדרת כל תשתית משפטית"

שתי לקוחות שהפסידו לבנק הבינלאומי הראשון בתביעה כספית בבית משפט השלום, דרשו משופטי בג"ץ להורות על פתיחה בחקירה פלילית נגד הבנק, ונגד שופטת בית משפט השלום שפסקה נגדם. זאת, לאחר שכלל לא התייצבו לדיון שהתקיים בבית משפט השלום בעניינן ולא הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמן. העותרות, שיוצגו בעצמן ולא באמצעות עורך דין ולא הגישו שום מסמכים לתמוך בטענותיהן, טענו שהבנק הוא זה שהוביל לקריסתן הכלכלית, וכי ההליך שהתנהל נגדן חשף עבירות פליליות חמורות שבוצעו נגדן על-ידי הבנק, שאותן יש לחקור לאלתר.

השופטת ענת ברון כתבה את פסק הדין בשם שלושת השופטים שנדרשו לעתירה, ודחתה אותה על הסף, תוך שהיא מציינת כי העתירה "לוקה בחוסר בהירות רב ונעדרת כל תשתית משפטית". עם זאת, לא הושתו כל הוצאות כספיות על העותרות, מכיוון "שלא נתבקשה תגובה לעתירה". השופטים היו יכולים לגזור על העותרות תשלום הוצאות לטובת אוצר המדינה, בגין 'בוזבז' זמן שופטי לשווא. זאת, גם אם הוחלט לדחות את העתירה מבלי להידרש להתייחסות של צדדים נוספים - אולם הוצאות כאלה לא הושתו.

"בית המשפט השחית את זמנו בתיק"

אדם שהגיש עתירה לבג"ץ ביקש למחוק את עתירתו רגע לפני מועד הדיון בעתירה.

השופט יצחק עמית קבע כי "יש להצר על כך שההודעה מוגשת 'בדקה ה-90', לאחר שבית המשפט השחית זמנו בקריאת התיק. שקלנו אם להטיל על המערער הוצאות לטובת המדינה, אך זו הפעם נמנע מכך".

עיון מחדש בהחלטה מלפני 16 שנה

אישה עתרה לבג"ץ בבקשה מהשופטים לעיין מחדש בהחלטה לדחות עתירה קודמת שלה, שהתקבלה לפני לא פחות מ-16 שנה.

הפעם היה זה השופט נעם סולברג שדחה את הבקשה על הסף וציין כי " לפנים משורת הדין, אך הפעם הזאת, לא אעשה צו להוצאות לטובת אוצר המדינה".

פניות חוזרות ונשנות ללא צו הוצאות

לאדם שהורשע בפלילים, ולא הפסיק לפנות לבית המשפט העליון בבקשות לדחות את מועד התייצבותו לריצוי עונשו, כתב השופט דוד מינץ: "גם בקשה זו דינה להידחות... המבקש מתבקש לחדול מפניות חוזרות ונשנות בעניין". אולם גם במקרה זה לא ניתן צו להוצאות לעותר שבזבז זמן שיפוטי יקר.

"הכבדה על בית המשפט העמוס"

שופטי העליון נאלצו להתמודד עם עותר סדרתי הדורש שוב ושוב לפתוח תיקי חקירה של המחלקה לחקירת שוטרים (מח"ש) שנסגרו. ב-10 במאי היה זה השופט דוד מינץ שקבע כי "לא ניתן להתעלם מהכמות הנכבדה של ההליכים שהגיש העותר בשנים האחרונות... עתירתו של המערער בנושא נדחתה זה מכבר על-ידי בית משפט זה, ומאז מגיש המערער הליכים נוספים... "לצידם של הליכים אלה מגיש המערער אינספור הליכי משנה, ובהם בקשות לרשמי בית המשפט העליון לפטור מאגרה והשגות על החלטות מזכירות בית המשפט, ערעורים על החלטות אלה ובקשות חוזרות ונשנות לפסלות שופטי ורשמי בית משפט זה... בהתנהלותו יש משום הכבדה רבה על בית משפט זה, העמוס לעייפה גם כך, והיא מביאה לבזבוז זמן שיפוטי יקר".

ניתן היה להניח שבמקרה של עותר סדרתי, יוחלט להשית עליו הוצאות משפט כדי לבלום את גל עתירותיו - ואכן הפעם החליטו שופטי העליון ללמד את "העותר הסדרתי" לקח ולגזור עליו הוצאות אלא שבשל מצבו הכלכלי, נקבע תשלום הוצאות על סך של 250 שקל בלבד.

שבוע בלבד מאוחר יותר, ב-17 במאי, פסק השופט יוסף אלרון, בעתירה חדשה שהגיש אותו עותר סדרתי, בבקשה לאותו הסעד בדיוק. העתירה נדחתה כמובן על הסף, אך הפעם חזר השופט אלרון למתכונת הקבועה של שופטי בית המשפט העליון, כאשר קבע: " העתירה נדחית, אפוא. לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות".

הוראות לכתיבת בקשת ערעור

דוגמה לרזולוציה שאליה נדרשים לרדת לעיתים שופטי העליון בהחלטותיהם ניתן למצוא בהחלטה שקיבל השופט מני מזוז בבקשה לרשות ערעור לעליון. השופט מזוז נזף במגיש הבקשה: "בקשת רשות הערעור שלפני מתפרסת על פני 29 עמודים, לא כולל עמודי נספחים, והיא חורגת בעליל מהוראת תקנה 403(א)...".

לאור הנסיבות בחר מזוז לפרט לפרטי פרטים כיצד יש להגיש בקשת רשות ערעור: "המבקשים יגישו אפוא בקשה מתוקנת שלא תעלה על 8 עמודים. הרווח בין השורות בהדפסה יהיה רווח כפול לפחות. האותיות יהיו בגופן דוד 12 או גופן בגודל דומה, והמרווח בין האותיות יהיה 'רגיל', תוך השארת שוליים סטנדרטיים לדף - 2.54 ס"מ למעלה ולמטה, ו-3.17 ס"מ בצדדים".

ההוצאות הוטלו - ונמחקו

דוגמא המלמדת על כך כי סוגיית הטלת הוצאות על עותרים מעסיקה את שופטי העליון, היא המקרה של העתירה שהגיש בחודש שעבר עיתונאי "הארץ", אורי משגב, במסגרתה ביקש ששופטי בג"ץ יורו לרה"מ, בנימין נתניהו, להימנע מהדלקת משואה בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות. זאת, בטענה כי הדבר מנוגד לדין. השופטים נעם סולברג, עוזי פוגלמן וענת ברון, דחו את העתירה. הם קבעו כי ההחלטה לאפשר לרה"מ להדליק משואה, "התקבלה בסמכות, היא אינה סותרת את החלטת הממשלה הרלוונטית לנושא, והיא "עולה בקנה אחד עם הדין הקיים, היא נושאת אופי סמלי, טקסי וממלכתי".

בפסק הדין שפורסם באתר העליון (שהתברר בהמשך כטיוטה שהתפרסמה בטעות כנוסח הסופי) נכתב כי העותר יחויב בהוצאות בסך 4,000 שקל. אולם כשפורסם הנוסח הסופי של פסק הדין, נמחקה שורת תשלום ההוצאות. המחיקה חשפה את הוויכוח שהתנהל מאחורי הקלעים בין שופטי ההרכב, באשר לחיוב משגב בהוצאות משפט.

מומחים: "העליון דן בהרבה תיקים שבתי משפט עליונים במדינות אחרות לא דנים בהם. כמות התיקים אינה הגיונית"

"נקודת המוצא היא שבבית המשפט העליון יש מעט שופטים, ואנחנו רוצים שהם ידונו בעניינים עקרוניים וינחו את מערכת המשפט. מכך נגזר שהעומס עליהם חייב להיות נמוך מהעומס הקיים, כמות התיקים ששופטי העליון נדרשים אליה היום, אינה הגיונית", אומר פרופ' אלון קלמנט, מומחה לתחום הפרוצדורה המשפטית מהפקולטה למשפטים מאוניברסיטת תל-אביב בהתייחסו לעומס העבודה המוטל על שופטי העליון בישראל. "די ברור שבית המשפט העליון דן היום בהרבה תיקים שבתי משפט עליונים במדינות אחרות לא דנים בהם".

באשר לסוגיית העיסוק הרב של שופטי העליון בנושאים שוליים יחסית, מסביר פרופ' קלמנט כי "השאלה היא איך אנחנו מקצים את המשאבים השיפוטיים, וכיצד מקטינים את העומס על שופטי העליון באמצעות כלים וקריטריונים שונים. אפשרות אחת יכולה להיות הורדה למחוזי של חלק מההליכים שמגיעים היום באופן ישיר לבית המשפט העליון, וכן הורדה של הליכים שמתחילים היום במחוזי, לבתי משפט השלום (כמו בתחום המקרקעין), וכך להקטין את כמות הערעורים בזכות שמגיעים לעליון".

פרופ' מיגל דויטש, גם הוא מומחה לתחום הפרוצדורה המשפטית מהפקולטה למשפטים מאוניברסיטת תל-אביב, מסכים כי המצב הנוכחי טעון שיפור. לדבריו, "אני סבור שהיה נכון להקים בית משפט לערעורים, ובאופן כזה סכסוכים אזרחיים ופליליים יגיעו לבית המשפט העליון רק בעקבות בקשות רשות ערעור בעניינים היותר מהותיים וחשובים. לראש הפירמידה צריכים להגיע רק המקרים המורכבים, העוסקים בסוגיות נורמטיביות חדשות ומשמעותיות."הייתה יוזמה בעבר להקים בית משפט כזה, שיעסוק בערעורים על בתי המשפט המחוזיים, ואני מתקשה להבין למה הדבר לא נעשה עד היום. מדובר במהלך נכון ביותר, שאני לא בטוח שהוא כרוך בהשקעה תקציבית גדולה, אך מבחינת דפוסי העבודה הדבר ייצור שוני עצום, ויאפשר לשופטי העליון להשקיע את מיטב זמנם ומרצם בחקיקה שיפוטית ובעיצוב פרשני של נורמות סבוכות".

דן אחד בתיק או שלושה?

בנוגע לעובדה ששופטי העליון נוהגים לרוב שלא להשית הוצאות משפט על עותר שבזבז את זמנם לשווא, אומר פרופ' קלמנט: "כשבית המשפט אומר שלא היה צריך להגיש את התביעה הזאת, ושהמגיש לא הציג אפילו תחילתו של 'קייס' משפטי, צריך לפסוק הוצאות, כדי להרתיע - בכל בתי המשפט, ובוודאי בעליון. כאן אני לא מקבל את הגישה ש'דלתו של בית המשפט פתוחה לכולם', כי שופטי העליון הם מועטים וזמנם יקר לנו. התועלת שאנחנו מקבלים מהפסיקות שלהם חשובה מאוד, וכששופטי העליון יכולים לתת פחות החלטות כתוצאה מהעומס עליהם, הם מקיימים את תפקידם בצורה פחות טובה".

פרופ' דויטש חולק על פרופ' קלמנט בשאלת ההוצאות ותומך בגישה המרחיבה את יכולתו של האזרח לגשת לערכאות משפטיות - כלומר גישה שלפיה אין למהר להשית הוצאות גבוהות על הפונה לבתי המשפט. "לגבי הוצאות - בתי המשפט עושים ככלל איזון סביר", הוא אומר. "מצד אחד לא רוצים לגרום להרתעת יתר שתפגע בזכות הגישה לערכאות, ומצד שני במקרים מופרכים לחלוטין צריך לשדר מסר מרתיע. אני בעד גישה המרחיבה את יכולת הגישה לערכאות. למרות שטמון בכך מחיר מסוים מבחינת חשיפה לעבודה נוספת, לא הייתי מטיל הוצאות הרתעתיות, אלא במקרים מאוד חריגים".

פרופ' דויטש מתייחס גם לכמות שופטי העליון היושבים בכל הרכב הדן בתיק מסוים וטוען, כי "יש בהחלט 'בזבוז' משאבים בכך שיושבים בהרבה נושאים בהרכבים של שלושה שופטים. יש מקום לחשוב על צמצום עומס העבודה של שופטי העליון - נכון היה להעביר לא מעט הליכים לדן יחיד במקום שלושה".

בנוגע לשאלת צמצום התיקים שנדונים בעליון בהרכב של שלושה שופטים, פרופ' קלמנט מעט יותר מסויג מפרופ' דויטש. "אפשר לשקול קריטריונים חדשים, ולחשוב על סוגים של תיקים שניתן לנתב מלכתחילה לדן יחיד", הוא אומר. "מדובר פה בשאלה של חשיבות, וזה מצריך חשיבה אם אפשר לקבוע שעניינים מסוימים היא עניינים שהחשיבות שלהם היא מועטה, בצורה שמצדיקה העברתם לדן יחיד. הרי ככל שננתב לשם תיקים מהותיים, שיובילו לכך שאותו שופט יחליט להעביר את הדיון להרכב של שלושה - רק נבזבז יותר משאבים".

פקק בעליון: עלייה בכמות התיקים הפתוחים

מערכת בתי המשפט סובלת מעומס רב בשנים האחרונות. רק לפני מספר ימים פרסם נציב תלונות הציבור על שופטים את הדו"ח השנתי שמציג עלייה בשיעור התלונות שנמצאו מוצדקות, על רקע התמשכות הליכים ועיכוב במתן פסקי דין. עיכובים הנובעים לרוב, מטבע הדברים, מהעומס הרב על מערכת המשפט כולה.

לפי הנתונים שפרסמה לאחרונה הנהלת בתי המשפט, בבית המשפט העליון נפתחו במהלך שנת 2017 10,213 תיקים. מדובר בעלייה של יותר מ-14% בכמות התיקים ביחס לשנת 2013, אז נפתחו 8,916 תיקים בבית המשפט העליון.

בתוך כך, בעוד שעד לפני מספר שנים היו מצליחים שופטי העליון לעמוד בקצב התיקים המובאים לפתחם, בשנתיים האחרונות (2016-2017) מטפלים שופטי העליון בכל שנה בפחות תיקים מכמות התיקים שנפתחים, דבר המוביל להגדלת מלאי התיקים הנותרים פתוחים בסוף השנה. כך יצא שבסוף שנת 2017 נותר בבית המשפט העליון מלאי של 4,484 תיקים פתוחים, עלייה של יותר מ-400 תיקים ביחס למלאי התיקים הפתוחים בסוף שנת 2015.

הפתרונות האפשריים

העברת מקום דיון

חוק בתי המשפט מחייב הכרעה של נשיאת בית המשפט העליון, או שופט אחר שהיא הסמיכה לכך, בכל בקשה לאיחוד או העברת מיקום של הליכים שחורגת מתחומו הגיאוגרפי של מחוז שיפוט אחד. למנהל בתי המשפט סמכות מצומצמת להעביר תיקים ממחוז למחוז באופן יזום "כדי לאזן את חלוקת עומס הדיונים בין בתי המשפט".

לאור ריבוי העיסוק בהליכים מסוג זה, שנכפה על שופטי העליון, ייתכן שהגיעה העת לבחון תיקון חקיקה שיאפשר, לכל הפחות, להביא את הבקשות שמוגשות בהסכמת שני הצדדים לאישור מנהל בתי המשפט, או כל גורם אחר שייקבע, במקום שופטי העליון.

הרתעת העותר הסדרתי

שופטי בית המשפט העליון נזהרים מאוד בהטלת הוצאות לטובת קופת המדינה בגין הזמן השיפוטי שהושקע בהליך, במיוחד כאשר מדובר בעתירות לבג"ץ. ממגוון הדוגמאות שמובאות בכתבה זו מתעוררת השאלה האם שופטי העליון לא הלכו צעד אחד רחוק מדי עם השמירה על זכות הגישה לערכאות, עד כדי היעדר כל הרתעה של עותרים מפני הגשת עתירות סרק, ובזבוז זמנו היקר של בית המשפט.

דיון בהרכב של שלושה שופטים?

רוב ההליכים בבית המשפט העליון ובבג"ץ חייבים להתנהל בפני הרכב של שלושה שופטים לפחות. כך לדוגמא, דחייה של עתירה על הסף, אפילו כאשר מדובר בדחייה על רקע שהעתירה נעדרת כל תשתית משפטית, צריכה להתקבל על ידי הרכב של שלושה שופטים לפחות. ייתכן שהגיע העת לבחון גם את ההוראה הזאת, המעוגנת בחוק בתי המשפט.

בית משפט ייעודי לערעורים

לבית המשפט העליון בישראל מספר 'כובעים' - הוא מהווה גם ערכאת ערעור בזכות על פסקי דין של המחוזי, גם ערכאת ערעור ברשות על תיקים שכבר נדונו כערעורים בבית המשפט המחוזי, ושופטי העליון הם אלה שמכריעים גם בעתירות לבג"ץ.

במדינות אחרות התפקידים הללו מופרדים לרוב בין בתי משפט שונים, כך לדוגמא בארה"ב קיימת ערכאת ערעור נוספת בין המחוזי לעליון, ולעליון מוגשים רק ערעורים ברשות, מתוכם הוא בוחר את התיקים המהותיים ביותר. באיטליה, קיים בית משפט לחוקה, אשר עוסק במחלוקות לגבי חוקיותם של חוקים בדומה לבג"ץ, וכן דן בעתירות העוסקות בחלוקת הסמכויות בין המדינה למחוזותיה.

נושא הקמת בית משפט ייעודי לערעורים או בית משפט לחוקה, שיופרדו מהעליון, נדון לא פעם בישראל, אך מעולם לא קודם בצורה משמעותית.