הנקראות ביותר

כשהישבן המרופד שלי פגש במושב המרופד של הפורשה

אחרי אינספור סדנאות ואירועים שמעולם לא רציתי לקחת בהם חלק, הצלחתי לשכנע את יעלי לצאת למשהו שדווקא התאים לי: מלונות פאר ומכוניות יוקרה

רישיון ליהנות /  איור: עומר הופמן
רישיון ליהנות / איור: עומר הופמן

באופן כללי, כשאני מציע ליעלי לעשות משהו שעוד לא עשינו, אני נתקל בקשת של שתי תשובות אפשריות. בחלק מהפעמים הרעיון שלי נדחה על הסף ובחלק האחר, הוא נדחה רק לאחר מחשבה והפעלת שיקול דעת. ההצעה לצאת למסע פורשה בן חמישה ימים בין מלונות פאר בנופים קסומים ובין עיירות קסומות באלפים של שוויץ, איטליה ואוסטריה, בפורשה 911 (גם אני לא ידעתי, אבל זה דגם נחשב), הייתה מההצעות שנדחו על הסף ורק לאחר מכן, אולי למחרת, היא נדחתה גם לאחר מחשבה והפעלת שיקול דעת. כשיעלי למדה כי מדובר במסע שכולל למעלה מ-10 רכבים ובכל רכב זוג אנשים שהיא לא מכירה, ההתנגדות הראשונית התחלפה בסימני דיכאון קליני ראשוניים ובניצני מיגרנה התקפית, שאותם היא מקפידה לשמור לאירועים מיוחדים בלבד. היא הסבירה לי בצורה שאפילו הבנתי שאין לה מה לעשות בחברת אנשים שבוחרים בטיול כזה, ושאם כבר אני מתעקש שנצא לטיול הזה, היא תסכים רק בתנאי שזה יהיה בלי שותפים לנסיעה, בלי רכב פאר, בלי נסיעות ארוכות ובלעדיה, כך שחמשת הלואים של ועידת חרטום בזמנה נראו לי מעט עבירים יותר.

יעלי גייסה למאמץ המלחמתי את נועם והסבירה שלילדה עלולות להישאר צלקות לכל החיים מנטישה הורית כה דרמטית (כשסיפרתי לנועם על הנסיעה בלעדיה, זעקות ה"יש" החרישו אוזניים. בכל זאת, היא כבר בת 5 ונראה שהיא חיכתה שנים שיהיה לה סופסוף קצת בית לבד ושקט מאמא לכמה ימים). אחר כך היא גייסה את אורחותיו של אבי, והזכירה לי שאם עליו לנסוע לעיר הגדולה תל אביב, הוא לא יוציא הון תועפות על נסיעה במונית, ויכתת רגליו בשלושה אוטובוסים במחיר למתקשש, אז איך אני, יוצא חלציו וממשיך מורשתו, חומץ בן יין שכמותי, מתכוון לבזבז סכומי עתק מיותרים, ממיטב עזבוני העתידי, על נסיעה סתמית ברכב. ולבסוף, כשלא הצלחתי להתבייש בעצמי גם לאחר הצגת חוכמת הדורות לדורותיה, היא אפילו דיברה על עצמה, הסבירה שמי שיוצאים לטיול כזה הם רק בני משפחת טורטל (הנובורישים מארץ נהדרת) וחבריהם, ואין לה מה לעשות בין אלה. לבסוף, יעלי הידרדרה אפילו אל מחוזות הנוסטלגיה, הזכירה לי את המסע האחרון שעשינו לבד ברכב, לפני 20 שנים, עת רכשנו פורד-פאלקון סטיישן מקרטעת וחצינו איתה במשך חודשיים את יבשת אוסטרליה, כשביום אנו נוסעים ברכב ובערב אנו יוצאים מהדלת הקדמית ונכנסים בחזרה מהדלת האחורית לתא המטען ששימש לנו כבית וקושט בווילון ובמזרן זוגי. היא שאלה אותי כיצד הידרדרתי מנטלית, מהימים המינימליסטיים האלה, שבהם הכלום היה בשפע, אל משאלות הלב למסע פאר מלוקק.

מאחר שבחלוף השנים, גם אני למדתי להתפשר ולהתפשר עד שאני משיג את מה שאני רוצה, התנגדותה נרשמה, וכעבור שבוע מצאנו עצמנו בכנס המקדים לקראת הנסיעה, לאחר שהיא הבטיחה לי שאיך שאראה את השותפים למסע, אתעקש לבטלו. מצאנו שם 12 זוגות, מקצתם בעל ואישה, חלקם חברים, בן שחגג לאביו יציאה לפנסיה ואם שהגשימה חלום לבנה אחרי שהשתקם מתאונת דרכים קשה, ועוד. כל זוג הציג את עצמו ונדרש להסביר מדוע הגיע למסע. בתורנו, יעלי הביטה בי, ונראתה מסוקרנת להבין בעצם למה הגענו, ובצר לי, הסברתי שבמשך כמה שנים אני מוצא את עצמי רשום לאירועים וסדנאות שמעולם לא רציתי לקחת בהם חלק, שאליהם היא רשמה אותי, וסוף-סוף מצאתי דרך להחזיר לה על כל הטוב הזה ולרשום אותה לאירוע שבו היא לא מוכנה לקחת חלק. רק כשיצאנו, ברכב, גיליתי רק לה שרציתי קצת להיות לבד ביחד. יצאנו לדרך.

רכבים לא עושים לי את זה ואת מרבית הכפתורים והפונקציות, אפילו ברכב שלי, איני מכיר, אבל למרות זאת, ברגע שהישבן המרופד שלי פגש במושב המרופד של הפורשה, נדלק לי חיוך טיפשי ולא רצוני. כשבדקתי לראשונה את דוושת הגז, באוטוסטראדה, והמחוג חצה את ה-200 קמ"ש, הייתי מאושר, עד שהבטתי במראה הפנימית וגיליתי שאני יוצר פקק ופיניתי את הנתיב השמאלי לרכבים מהירים ממני. במשך שנים טענתי שיעלי ילדותית (בעיקר כשהיא זרקה לי כל פעם את הברווזון הצהוב מהאמבטיה), והיא מצידה העמידה פני המבוגר האחראי, הכול עד שההגה הגיע לידיים שלה ואני עברתי לשלב התפילות והזכרתי לה בצעקות שביקשו להתגבר על שירת המנוע, שיש לי ילדים בבית ושתרגיע קצת.

מדי צהריים וערב פגשנו את יתר המטיילים ולא מצאנו שם את בני משפחת טורטל (אף שבסתר ליבה יעלי, כמו כולם, קיוותה לפגוש את אסי כהן בקטנה). אולי זה בגלל שגם אנחנו נהיינו קצת טורטלים עם השנים, אולי בגלל שאף אחד לא רואה את הטורטלת של עצמו, ואולי בעיקר מאחר שאנשים הם אנשים הם אנשים - וללא קשר להבדלי רקע, גיל או מעמד, בסוף כולנו דומים, בכל אחד יש עניין ותמיד רב המשותף על הנבדל בינינו. החיוך האוטומטי שלי, מהרכב, המלונות המפנקים והנוף המהמם החזיק מעמד יום אחד בלבד ופינה את מקומו למציאות. וכשבמציאות יש לך עמוק בפנים את החיוך הפנימי, אפשר ליהנות בכל סיטואציה, כשהתפאורה המתחלפת היא בסוף רק תפאורה מתחלפת ועם קצת מאמץ והתכוונות אתה מגלה שאפשר ומותר ליהנות גם מרכב טוב, ממלון יוקרתי, משירות אדיר ומאוכל משובח ומותר אפילו לי הנות מכך שאתה נהנה מזה.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות