ייקור ביטוח בריאות בתחפושת הטבה

ההודעה של סגן שר הבריאות, הרב יעקב ליצמן, כי יפעל להכנסת תרופות מצילות חיים לביטוחים המשלימים של קופות החולים, היא עוד שלב צפוי בהסרת האחריות של המדינה על בריאות אזרחיה. כך נחשף בכנס המכון הלאומי לחקר מדיניות הבריאות שנערך בחודש החולף, ושעסק בהכנסת תרופות מצילות חיים לביטוחי הבריאות המשלימים של קופות החולים (שב"ן). כנס, שבמהלכו הצהיר ליצמן על תמיכתו להכליל תרופות חיוניות, שלא לומר מצילות חיים, בתוך השב"ן.

זוהי הצהרה שיש בה כדי לסמן לוועדה החדשה שהקים משרד הבריאות, להסדרת תוכניות השב"ן, מהי 'רוח המפקד'. הצהרה שאם תתורגם על ידי הוועדה להחלטות מעשיות, היא תהיה עוד צעד בהפרטה הזוחלת של מערכת הבריאות. כרסום נוסף בעקרונות היסוד של חוק ביטוח בריאות ממלכתי 'צדק, שוויון ועזרה הדדית', תוך חיזוק הקשר בין יכולת כלכלית לקבלת טיפול רפואי תרופתי.

רגע, אם 74% מהציבור מחזיקים בשב"ן של קופות החולים, ומדובר במודל ביטוחי בעל מאפיינים סוציאליים (אין חיתום אישי, פרמיה אחידה לכל קבוצת גיל וכיו"ב), למה זו הפרטה, ואיך זה בכלל פוגע בציבור? נתונים מעידים, כי בפועל במסגרת הכיסוי בשב"ן החולים נדרשים לממן מכיסם הפרטי עד כ-60% מעלות התרופה. לכן, בעוד שרוב הציבור מסוגלים לשלם את הפרמיות החודשיות, חולים רבים שזקוקים לטיפול תרופתי חיוני ויקר, אינם מצליחים לעמוד בהשתתפות העצמית הגבוהה.

מדובר בהשתתפות עצמית שהופכת להיות חסם אמיתי ומהותי בפני חולים, ובפרט אלו ממעמד סוציו-אקונומי בינוני ונמוך. מכאן, ברור כי בעבור רבים התקווה לזכות בתרופה החיונית צפויה להתנפץ למול חומת ההשתתפות העצמית. ואז התסכול והאכזבה יהיו קשים יותר. כך, ולאחר שנים ארוכות של תשלום פרמיה חודשית ותחושת ביטחון שברגעי האמת נזכה לקבל את התרופה, רבים עשויים למצוא עצמם משלמים את מחיר האשליה.

בנוסף, כמה זמן הפרמיה החודשית תצליח להישאר באותה רמה? מודלים אקטואריים מצביעים כי ככל שיגדלו השימושים בתרופות חיוניות ויקרות, כך תלך ותאמיר הפרמיה החודשית. בפועל, מדובר בהעלאת מיסוי תחת כיסוי. כי כש-74% מהציבור משלמים מדי חודש את הפרמיה על הביטוח המשלים (יותר משיעור המשלמים מס הכנסה), המשמעות האופרטיבית היא שמדובר במיסוי (רגרסיבי) לכל דבר ועניין.

רגע, אז עכשיו המדינה צריכה לממן כל תרופה שיוצאת לשוק? ממש לא. בכל הנוגע לטיפול רפואי תרופתי, אחריות המדינה היא למימון ציבורי של כל התרופות שהוגדרו על-ידי ועדת הסל כחיוניות ('מצילות חיים' או 'מאריכות חיים'). ומה לגבי תרופות שחלק מהן נמצאות בחוץ, בשל מגבלת התקציב; מה ביחס לתרופות שלא ייכנסו? הרי תמיד יהיו כאלו, שממילא הוגדרו כלא-חיוניות, ולכן אין מניעה שיהיו בשב"ן. נכון להיום, על-מנת לתת מענה ראוי והולם לתרופות חיוניות נדרשת תוספת של עוד 300-400 מיליון שקל לתקציב ועדת הסל. תוספת שבכוחה לתת מענה ציבורי אמיתי ושוויוני בתחום התרופות. תוספת תקציב שיכולה להיות מציאותית, אם תחום הבריאות יעלה כמה שלבים בסדר העדיפויות הלאומי. כי בינתיים, במקום להגדיל את המימון הציבורי לבריאות, נדמה שמדיניות הממשלה היא להשית עוד הוצאות על כיסם הפרטי של החולים.

אז ככל שמדינת ישראל החליטה להפריט את מערכת הבריאות, הפעם בתחום התרופות, לפחות ראוי להיות כנים עם הציבור, ולומר זאת בפה מלא. בלי כל מיני עטיפות צבעוניות וסיסמאות ריקות מתוכן בדמות הכנסת התרופות לשב"ן זה בבחינת 'הרע במיעוטו', או שבכלל מדובר 'בכורח המציאות'.

פשוט תגידו לציבור, שמערכת הבריאות, לרבות מימון תרופות חיוניות, אינם בראש סדר העדיפויות הלאומי. תגידו שהמדיניות היא שהחולים יממנו את התרופות מכספם הפרטי, ומי שלא מסוגל לשלם בכסף, צפוי לשלם בחייו.

■ הכותב הוא עורך דין מומחה לכלכלת בריאות.