זומבים של הטכנולוגיה: אם לא נפסיק להתמסר, נהפוך לפסיבים

אנחנו נותנים לטכנולוגיה להוביל אותנו, והופכים להיות אנשים פסיביים שמנוהלים על-ידי אלגוריתמים. אם לא נפסיק להתמסר, יתקיימו בעתיד הלא רחוק שני סוגים של יצורים תבוניים: רובוטים ואנשים-זומבים - שניהם תוצרים של אותה טכנולוגיה

עדי יופה / צילום: דני לרנר
עדי יופה / צילום: דני לרנר

"תגידי, את מתמסרת?", שאלו אותי לא מזמן.

"מתמסרת?".

"מתמסרת לטכנולוגיה, הולכת עד הסוף?".

לקח לי כמה דקות לחשוב על תשובה. כבר עשר שנים שאני חוזה את מגמות העתיד. תופסת את עצמי בפירוש כמישהי שמבינה את משמעויות הטכנולוגיה ואת יתרונותיה הגדולים על העולם ועלינו. חיה את חיי עם כל המוצרים האחרונים של אפל. פעילה ברשתות החברתיות.

"לא. לא מתמסרת", עניתי.

איך חיינו קודם. איך גידלנו ילדים. איך הגענו ממקום למקום. איך התקשרנו. נסענו לחו"ל, שמענו מוזיקה. אין ספק, הטכנולוגיה היא דבר נוח. זהו. מילה אחת שמספרת את כל העניין הזה שלנו עם טכנולוגיה. נוחות. זה נוח לשים ווייז. זה נוח לחפש בגוגל. זה נוח לתקשר בווטסאפ. לחפש. לדעת. לגלות. לנדנד. לחפור. לקנות. זה פשוט נוח. ולכן אנחנו מתמסרים בחפץ לב לכל טכנולוגיה שהופכת את חיינו להיות יותר נוחים - מכאן ועד עולם.

לנוחות המיטיבה הזאת יש השלכות. כמו כל דבר. החיים הם פשרות.

אחד המחירים הגדולים של השימוש בטכנולוגיה היא מערכת היחסים התלותית בין הטוב הזה לבין מה שאנחנו נותנים בתמורה. ברור לכל שאנחנו לא מקבלים את כל הטוב הזה בחינם. כל לחיצה על הנייד, זה כאילו מכרנו את עצמנו בכסף. הדאטה הנצברת על כל פיפס: כמה פעמים ביום, עם מי, מתי ובאיזה קטע, נכנסתם, יצאתם, הכל נשמר ולא לצורכי בקרת השירות. התירוץ הרשמי: ככה המערכות ידעו איך לטרגט אותנו טוב יותר, להציע לנו דברים מדויקים יותר וברגע הנכון. התירוץ הלא רשמי: ככה המערכות עושות יותר כסף.

רק לפני כמה שבועות השיקה אפל באירוע המפתחים הגדול שלה יישומים המדגימים עבורנו מידע הקשור לשימושים שלנו באייפון. הכל כדי לגרום לנו להתמכר פחות. בטח. מתי בפעם האחרונה גמלו מישהו מהתמכרות על-ידי זה שהראו לו שלט עם המילה "מכור כבד"? הנקודה העיקרית היא שאפל צוברת וצוברת, ורק מחצינה את הידע שלה עבורנו ומשווקת את זה כמשהו שאנחנו כאילו צריכים. זה היה שם כל הזמן, ולא רק אצלה, פשוט עכשיו אנחנו יותר בשלים לראות ולקבל את זה בפנים.

ככל שהטכנולוגיה תלך ותעמיק בחיינו, כך מצבורי הידע אודותינו ילכו ויגברו. קחו למשל את הטכנולוגיה של האינטרנט של הדברים. רובנו מכירים את היישומים שלה במה שנקרא יכולות של "בית חכם", אבל המשמעות שלה היא שזאת הפעם הראשונה שהאינטרנט יוצא מכף ידנו. והוא יהיה בכל מקום דומם. זה יכול להיות מקרר, אוטו, תנור, מייבש כביסה או מנורה. התירוץ הרשמי: ככה המערכות ידעו איך לעשות בשבילנו דברים מדויקים יותר וברגע הנכון. התירוץ הלא רשמי: ככה המערכות עושות יותר כסף. כן, שוב.

להימצאות של הטכנולוגיה בסיטואציות נוספות של החיים, יש כאמור תועלת ברורה ומיידית: המכשירים מדברים אחד עם השני, מקצרים טווחים, יודעים מתי להוריד את האוכל מהאש, מחממים מים כשאנחנו בדרך הביתה כדי שיהיו לנו מים חמים כשנגיע. החיים בגרסת השלמות שלהם ובאפס מאמץ מצידנו. לתועלת הזאת יש מחיר: עוד טכנולוגיה שמצלמת, מקשיבה, יודעת הרגלים כמו - מקלחת, שירותים, הצד המועדף של המיטה. כן, הדברים האלה. וכן, היא עושה את החיים נוחים יותר. אף אחד לא יחזור לנווט במפות או ללחוץ על הדוד.

הפרדוקס הוא שזה כל כך נוח, שאנחנו מתמסרים. הרגע הזה שאנחנו שמים ווייז, הוא רגע מכונן. הוא מכונן משום שהוא מדגים באופן כל כך מדויק איך מרגישה התמסרות: אני רוצה להגיע לירושלים, ווייז ינווט בשבילי. מה התפקיד שלי בתוך האוטו? לעשות מה שהווייז אומר. אם מסתכלים קצת לעתיד, לעשות מה שהווייז אומר, ייחשב יותר מדי עבודה. בעתיד: הווייז יהיה מאחורי הקלעים של הרכב האוטונומי ואנחנו רק נשב שם, כנראה שנתמסר לעוד כמה דברים בדרך שיקלו לנו על החיים. אבל בינתיים, "החוויה הווייזית" היא כזאת שהווייז מנווט ואנחנו, אם לא היינו צריכים לנהוג, היינו נשענים לאחור.

מאחר שאנחנו כן צריכים לנהוג, קורה לנו בזמן הזה משהו אחר: תחושת "הנמנום" שמציפה אותנו עת אנחנו נותנים לווייז להוביל, היא תחושה מעניינת שצריך רגע להתעכב עליה: השנייה הזאת שאנחנו נותנים לטכנולוגיה "להוביל" אותנו היא השנייה שבה אנחנו הופכים להיות אנשים פסיביים שמנוהלים על-ידי אלגוריתמים שמחליטים בשבילנו. האלגוריתם מחליט איך נגיע לירושלים, דרך איזה כביש ניסע ואיפה נמלא דלק. מחר בבוקר האלגוריתם יחליט דברים קצת יותר מורכבים: למשל, מתי יהיה הזמן הכי טוב להתקלח או להזמין חלב, או פיצה, או לקחת ויטמינים.

האלגוריתם יחליט מה מתאים לנו עכשיו רק לפי הבעת הפנים שלנו באותו רגע. היי, הוא יאמר, את נראית לי עצובה, לשים לך איזה פלייליסט? לקנות לך כרטיסים להופעה? ואנחנו נתרווח לאחור וניתן דבר הזה להוביל וגם לקנות את מה שהוא חושב שמתאים לאותו רגע - ככה זה כשמתמכרים לתחושת "הנמנום" המוכרת שבעצם אומרת: הטכנולוגיה יודעת עליי יותר טוב ממני, אבל יותר מזה, אני סומכת עליה. מאוד.

לא מתמסרת / צילום: shutterstock
 לא מתמסרת / צילום: shutterstock

האנושות כל כך סומכת על הטכנולוגיה שהיא ממציאה, עד שהיא ממציאה עוד טכנולוגיה ועוד אחת, עד טכנולוגיה שתעלה עלינו לגמרי. יכולות של בינה מלאכותית הן טובות כל עוד הן תחומות בטריטוריות מסוימות: לייעל תעשייה, להקל על תהליכים, דברים מן הסוג הזה. אבל לייתר את האדם החושב? זה כבר יותר מדי.

באיזה רגע בדיוק אפשרנו לטכנולוגיה להחליט עבורנו בכזאת קלות? להדליק את המנורה, ניחא, אבל לחיות בשלום עם אלגוריתם שבוחר לנו זוגיות ונותן לנו את התחושה שהוא יודע טוב יותר מאיתנו? ואיך זה נראה לנו הכי טבעי בעולם. איך אין לנו בעיה עם להמציא מכונות שלא מסתפקות בלנהל אותנו, אלא עולות עלינו בחוכמתן ובמהירות מחשבתן? באיזה שלב של התהליך, החלטנו לוותר על זכויות אנושיות בסיסיות כמו הזכות לפרטיות והזכות לבחור מתוך רצון חופשי והחלטנו להפוך להיות זומבים רק מתוך מניעים של נוחות?

שלא תבינו לא נכון, אני הראשונה לאמץ כל אפליקציה שיוצאת. אני לא זוכרת מספרים של אף אחד ועונדת את השעון של אפל, ליתר ביטחון.

אבל בו בזמן, אני גם יודעת שאם לא נעצור את ההתמסרות, יתקיימו בעתיד הלא רחוק שני סוגים של יצורים תבוניים בעולם: רובוטים ואנשים מסוג זומבים - שניהם תוצרים של אותה טכנולוגיה.

עכשיו תחליטו לבד, ליד איזו בינה מתאים לכם לחיות.

■ הכותבת היא טרנדולוגית ומומחית לעתידנות עסקית

צרו איתנו קשר *5988