מחאת הלהט"ב: כבר 2018. למה אנחנו עדיין מפגינים על זה?

ברמת הפרט אנחנו מצפים שהממסדים הפוליטיים המאובנים יתיישרו כבר עם מה שאנחנו עושים וחושבים ומרגישים • פרשנות

הומואים / צילום: thinkstock
הומואים / צילום: thinkstock

יש שלט מפורסם, שהחל את דרכו בהפגנות נגד איסור על הפלות ומצא את עצמו בשורת הפגנות אחרות ברחבי העולם. בתרגום חופשי לעברית נכתב בו "לא ייאמן שאנחנו עדיין מפגינים על הח*א הזה".

התחושה הזאת בולטת במאבק הלהט"בי, שהתעורר השבוע בעוצמה יוצאת דופן, מרגשת. 20 שנה חלפו מאז מצעד הגאווה הראשון בתל-אביב. מאז המצעדים הגיעו לירושלים ולחיפה ולבאר-שבע, ולעוד ערים בכל שנה. החברה הישראלית - גם אם לא כולה - עברה שינוי דרמטי ביחסה לקהילה. פתאום סלבס ופוליטיקאים ואנשי עסקים - גם אם לא כולם - פותחים את הארון ולא מתביישים במה שיש בו. פתאום "הומו" זאת לא קללה, אלא פשוט תיאור עובדתי. במציאות כזאת, לא רק שאפליה חוקית נגד הקהילה נתפסת כעוול מרושע, היא בעיקר נראית כמו שריד מעבר נשכח, קודר.

לפני שלוש שנים, כשבית המשפט העליון בארה"ב התיר נישואים חד-מיניים, האתר הסאטירי המבריק The Onion העלה ידיעה פיקטיבית על הדיון בנושא. "בטח, למי אכפת", קבעו השופטים, "האם נישואים גאים צריכים להיות חוקיים? כן. זהו. התיק סגור. ביי. תכננו ברצינות להקדיש את החודשים הבאים לדון בזה?".

נכון, פונדקאות - הטריגר למחאה הנוכחית - היא נושא מורכב ונפיץ הרבה יותר מנישואים חד-מיניים. אלא שגם בהינתן הוויכוח העקרוני סביבה, התחושה היא שעצם השאלה אם מוצדק להפלות גברים בהבאת ילדים לעולם בגלל העדפותיהם פשוט מוזרה ב-2018. זו גם אחת הסיבות שהמחאה פרצה רק עכשיו: ההנחה הייתה שהזמן יפיל את חומות הבורות, הדעות הקדומות והלהט"בופוביה. במקום זאת, הניתוק בין חגיגות הגאווה בחודש שעבר למציאות הפוליטית הצינית רק העמיק.

תחושה דומה מלווה רבות מהמחאות שעוסקות בזכויות ובחיי הפרט. במציאות הנוכחית אירועים כמו חקיקת חוק הלאום, או ביקוריהם של מנהיגים שמפלרטטים עם אנטישמיות, לא מוציאים אנשים לרחובות. גם לא נושאים רחבים יותר כמו עתיד השטחים או הכלכלה. לעומת זאת, ברמת הפרט אנחנו מצפים שהממסדים הפוליטיים המאובנים יתיישרו כבר עם מה שאנחנו עושים וחושבים ומרגישים.

זה נכון לא רק לגבי היחס לקהילה, אלא לגבי שורה ארוכה של נושאים שבמשך שנים נראו כמו גזירת גורל, ובראשם התקיפות המיניות, ההטרדות וכל גילוי אחר של מיזוגיניה ואפליית נשים. אותו סנטימנט מורגש גם במחאה חסרת התקדים נגד מגיפת הנשק בארה"ב, וגם בנושאים "רכים" יותר כמו הדרישה ללגליזציה של מריחואנה. רבאק, אנחנו כבר ב-2018. תנו לחיות, תנו לנו שוויון זכויות, כבוד וחופש, ותפסיקו כבר להפריע. 

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988