העליון דחה בקשת תא"ל עמוס קוצר לעכב הגדלת צו תשלומים

בית המשפט העליון (השופט נעם סולברג) דחה את בקשת תא"ל במיל' עמוס קוצר לעכב את ביצוע החלטתה של שופטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, איריס לושי-עבודי, להגדיל את צו התשלומים שהושת עליו במסגרת הליך פשיטת הרגל המתנהל בעניינו משנת 2010 לסך של 15,000 שקל. 

עמוס קוצר כיהן בשנות ה-80 כמפקד גדוד 202 של הצנחנים ושימש בתפקידו האחרון בצה"ל כראש אית"ן (מערך איתור הנעדרים בצה"ל). לאחר פרישתו מצה"ל קיבל קוצר אישור ממשרד הביטחון לעסוק בסחר בנשק ובייעוץ ביטחוני, כאשר בתחילת שנות ה-90 חבר לתקופה מסוימת לסוחר הנשק נחום מנבר. האחרון, נזכיר, הורשע בגין עבירות של סיוע לאויב במלחמתו עקב מכירת נשק כימי לאיראן וריצה 14.5 שנים עונש מאסר בפועל (מתוך 16 שנגזרו עליו).

עסקיו של קוצר לא נשאו פרי, ובשנת 2009 הגישה רשות המסים בקשה למתן צו כינוס לנכסי החייב. צו הכינוס ניתן בסופו של דבר ביוני 2010, ובמסגרתו הושת על קוצר תשלום חודשי בסך 500 שקל. בשנת 2011 הוכרז קוצר כפושט רגל, ומונה לו כנאמן עו"ד ארז חבר, שתחילה שימש ככונס לנכסיו של קוצר.

צו התשלומים של קוצר עלה במהלך השנים בהדרגתיות והגיע ל-7,500 שקל בחודש, במסגרת הסכמות שאליהן הגיעו קוצר ועו"ד חבר, ושזכו לתוקף של פסק דין. מלבד הגדלת צו התשלומים, כלל פסק הדין גם התייחסות לחוב פיגורים שצבר קוצר בסך כ-100 אלף שקל. נקבע כי נוסף על צו התשלומים יעביר קוצר תשלומים חודשיים בסך 3,000 שקל במשך 33 חודשים.

עוד הוסכם בין הצדדים כי תינתן הוראה לאגף מנהל התשלומים בצה"ל (מופ"ת) להעביר לקופת הכינוס 10,500 שקל עד לפירעון חוב הפיגורים (33 חודשים), ולאחר הסדרת החוב יעמוד התשלום שיועבר על-ידי מופ"ת על 7,500 שקל.

ברם, בשל טעות בניסוח הפסיקתא (תמצית פסק הדין הכוללת הוראות אופרטיביות ללא נימוק) ניתנה הוראה למופ"ת להעביר את התשלום החודשי בסך 10,500 שקל רק עד לסוף שנת 2014 ולא עד לפירעון חוב הפיגורים. 

נוכח האמור והעובדה שחוב הפיגורים לא סולק על-ידי קוצר, פנה הנאמן לבית המשפט המחוזי בבקשה כי זה יורה על הגדלת צו התשלומים שהושת על החייב וכן לחייב את קוצר לפעול לסילוק חוב הפיגורים שצבר. עוד ביקש הנאמן מבית המשפט כי כספים שקוצר זכאי להם ממופ"ת בשל שירותו הצבאי יועברו ישירות לקופת הכינוס.

השופטת לושי-עבודי: "יש להצר על היתממות החייב" 

השופטת לושי-עבודי קיבלה את בקשת הנאמן באופן חלקי. בהחלטתה ציינה השופטת: "יש להצר על היתממות החייב שלא פעל להשלמת חוב הפיגורים בטענה כי מדובר במחדלו של בעל התפקיד בניסוח הפסיקתא". בית המשפט הוסיף כי גם אם נעשתה טעות בתום-לב, שומה היה על קוצר לפעול להשיא את קופת הכינוס ולעמוד בפירעון לחובותיו, שכן "כל התחמקות מתשלום עלולה להשליך על תום-ליבו ולהיות לו לרועץ בבחינת בקשת מתן לצו הפטר".

בהחלטתה דחתה השופטת את טענתו של קוצר כי אין לסטות מהסכמות הצדדים משנת 2014. זאת, תוך שהיא מתבססת על סעיף 181 לפקודת פשיטת הרגל וכן על התנהלותו של קוצר, ובכלל זו דיווחי החייב אודות הכנסותיו, הימנעותו מהגשת דוחות סדורים והיעדר שיתוף-פעולה מצדו עם בעל התפקיד וההליך ועוד.

בהתאם הורה בית המשפט על הגדלת צו התשלומים לחייב לסך של 15 אלף שקל בחודש - 12 אלף עבור צו התשלומים החודשי ו-3,000 שקל עבור חוב הפיגורים.

על החלטה זו הגיש קוצר ערעור לבית המשפט העליון (שטרם נידון) וכן בקשה לעיכוב ביצוע הגדלת הצו עד לאחר הכרעה בערעור. בבקשת עיכוב הביצוע טען קוצר (בעצמו) כי הערעור מתמקד בשאלה משפטית אחת והיא: האם רשאי היה בית המשפט המחוזי להגדיל את צו התשלומים, בשעה שצו התשלומים הקודם הוסכם בין הצדדים, ולהסכמה זו ניתן תוקף של החלטה.

המשיבים לבקשה (עו"ד חבר והכנ"ר שיוצג על-ידי עו"ד שרית ליפשיץ) טענו כי יש לדחות את הבקשה, תוך שהם מסתמכים על החלטת המחוזי ומציינים כי זו מבוססת היטב בדין. לגופו של עניין טענו המשיבים כי יש הצדקה להגדלת הצו. עוד טענו המשיבים כי החלטת המחוזי בדבר הגדלת צו התשלומים ניתנה לפני כשנה, אולם קוצר אינו ממלא אחר צו התשלומים המוגדל ואף הגיש את הבקשה בשיהוי ניכר.

השופט סולברג: "לכאורה, די בכך שהמבקש אינו ממלא אחר ההחלטה שאת ביצוע הוא מבקש לעכב"

בית המשפט העליון דחה כאמור את בקשתו של קוצר, תוך שהוא מציין כי "לכאורה, די בכך שהמבקש אינו ממלא אחר ההחלטה שאת ביצועה הוא מבקש לעכב, על-מנת שלא להיעתר למבוקשו". אולם השופט סולברג בחר לא להכריע בשאלה זו וציין בהחלטתו כי סיכויי ערעור על החלטה בדבר הגדלת צו תשלומים אינם מן המשופרים. זאת, לפי סולברג, בשל טיבה העובדתי של בקשה שכזו.

בית המשפט ציין כי סוגיית סמכותו של בית משפט לשנות מהחלטה קודמת שנתן, הגם שזו נתנה תוקף להסכמת הצדדים - "אינה מכריעה את הכף". בנוסף, גם מאזן הנוחות אינו מצדיק עיכוב ביצוע של סעד כספי. 

השופט סולברג ציין כי אין די בטענה שלקופת הכינוס לא ייגרם נזק מעיכוב הביצוע, אלא יש להבהיר מהו הנזק שייגרם למבקש מביצוע ההחלטה, קרי לקוצר. נזק כזה לא הובהר כדבעי, ואם לא די בכך, ממשיך ומציין השופט סולברג כי מעיון בהחלטות המחוזי ובקביעותיו העובדתיות עולה תמונה אחרת לחלוטין, תמונה שקוצר לא ניסה להשיג עליה.

לאור האמור נדחתה בקשתו של קוצר, תוך שבית המשפט מטיל עליו לשאת בהוצאות הנאמן והכנ"ר בסך 1,500 שקל כל אחד.