הנקראות ביותר

"אני אתיופית. זאת עובדה, אבל זה לא מנהל אותי"

אושרת אינגדשט, שחקנית הבימה וכוכבת ילדים בעלייה, לא מחכה להזדמנויות שיפלו עליה מהשמיים, היא מתנפלת עליהן בלהט מידבק ● ואיך זה קשור למקום שממנו באה ● ריאיון

אושרת אינגדשט / צילום:כפיר זיו
אושרת אינגדשט / צילום:כפיר זיו

אישי: 27, בזוגיות, מתגוררת בתל אביב

אקטואלי: שחקנית התיאטרון הלאומי הבימה. משחקת במחזמר החדש "מיקה שלי" מאת גדי ענבר, המשלב את שיריו של יאיר רוזנבלום ובבימויו של משה קפטן

עד שמלאו לאושרת אינגדשט חמש, גרה משפחת אינגדשט בדירה קטנה וצפופה בשכונה מוזנחת באשדוד. אמא שלה, אישה חזקה שהלכה עם תינוקת בת שנתיים על הגב וגררה עוד שני ילדים קטנים בידיה כל הדרך לארץ מסודן, עברה יום אחד בדרך מהעבודה ליד בניינים חדשים בבנייה והחליטה שיהיה להם בית משלהם. כשחזרה הביתה הודיעה לבעלה שהם יוצאים משם לשכונה אחרת. הוא חשב שהשתגעה. איך יקנו בית, כשבקושי הצליחו לשרוד מעבודות כפיים מזדמנות, ניקיון בתים וטיפול בקשישים, אבל היא התעקשה. אתה תחתום על טפסים שאביא לך, ואני אדאג להכול, אמרה לו. היא למדה איך לוקחים משכנתה טובה, השיגה הלוואות ועשתה את זה כנגד כל הסיכויים.

אושרת זוכרת את המעבר לבית החדש, המוקף בירוק, לחדר המרווח, לגן המטופח, ואת העובדה שמשכונה שבה רוב השכנים אתיופים, הם היו למשפחה האתיופית היחידה בסביבה. "משם באה האמונה הפנימית שאפשר", היא אומרת, כשמאחוריה שתי מועמדויות לפרס התיאטרון כשחקנית הבימה ורזומה של כוכבת ילדים אהובה מהסדרה "שכונה".

"כשהייתי ילדה הייתי הרבה יותר נאיבית מהיום מרוב שהיה לי הביטחון הזה", היא אומרת, בוגרת לגילה, ממוקדת מטרה, ושועטת קדימה בלי לעשות חשבון לאף אחד, מתוך תחושה שמגיע לה בדיוק כמו לכל אחד. "בתחילת י"ב העלו בכיתה את 'מקווה' - היו שני תפקידים, שירה הראשי ומיקי המשני. החליטו שאני אגלם את מיקי. לקחתי את המורה לשיחה: אני רוצה להבין למה לא קיבלתי את התפקיד הראשי, זה הצבע? אני לא משחקת מספיק טוב? רציתי ללמוד כדי להשתפר - וקיבלתי את התפקיד שרציתי".

הבנת כבר אז שאסור לחכות שמישהו ישים אליך לב.

"אני משגעת את זוהר יעקובסון, הסוכנת שלי. אני רוצה שהדברים יקרו עכשיו. למה הם לא לוקחים אותי? למה זה לא קורה? תשאלי, גם אם אני לא הטייפ קאסט שהם מחפשים, אני רוצה שיראו אותי באודישן. אני יודעת מה אני יכולה לספק, מה הערך שלי, לא מאמינה בלשבת ולחכות. יש לי חברים שחקנים שמתלוננים, למה לא שולחים אותנו לאודישן. אז כן, לפעמים יוצא שאני קצת קוטרית.

"ככה היה גם עם 'שכונה'. שמעתי שיש אודישן לסדרה, כל החברים שלי הולכים ואני רואה שעוברים כמה שבועות ולא מזמינים אותי. שאלתי כל הזמן אם פתחו קאסט. זוהר התקשרה שוב ושוב וניסתה. התפקיד של לילוש לא היה מיועד לאתיופית. הם רצו בחורה אסרטיבית, דעתנית, הבוגרת של החבר'ה".

תפור עלייך.

"אבל הם לא ידעו את זה עד שלא פגשו אותי. אני כל הזמן שואלת את זוהר אם יש תפקידים שאין להם הגדרה מדויקת של מראה, ממקום של להבין איך משנים את התפיסה שלהם, איך אפשר לשכנע שאני מתאימה".

וכשאומרים לך לא?

"אני לא אשקר, זה לוקח אותי אחורה, ואז אני מסתכלת הרבה יותר רחוק כדי להזכיר לעצמי שזה רק שלב בדרך".

קרה שהרמת ידיים?

"לא. לא הייתי פה אם הייתי מתייאשת. לכולנו יש רגעים של, 'למה אני לא שם'. אני פותחת את הטלוויזיה ורואה תפקיד שאני יודעת שיכולתי לעשות מעולה, ואומרת לעצמי: למה לא קיבלתי את ההזדמנות לנסות? אין לי בעיה לקבל 'לא', ואז לא משנה אם אני רוסיה או בוכרית, אני רוצה לקבל את הבמה כדי לנסות ולקבל את הסירוב. זה מגיע לי".

מגיעה שעתיים לפני

אחרי הופעות מרשימות בשורת הצגות בתיאטרון הלאומי, ביניהן "יחסים מסוכנים", "אבא גוריו", "קוריולנוס", אינגדשט משחקת עכשיו במחזמר "מיקה שלי", המבוסס על שיריו של יאיר רוזנבלום, שכילידת הארץ גדלה עליהם. גדי ענבר כתב ומשה קפטן ביים סיפור שמזכיר את "שיער", תיכוניסטים לפני גיוס, אהבה, מלחמה. את מלחמת וייטנאם מחליפות האופוריה של ששת הימים ותהום יום מלחמת יום כיפור, וההשלכות שלהן על החברה הישראלית והחבורה שסובבת את מיקה.

זה המחזמר הראשון שלה, והזדמנות להביא לידי ביטוי את היכולת שלה לשיר, שלא נופלת מזו של אחיותיה הגדולות, איילה, מרי ומלכה, שמנהלות קריירות מוזיקליות, שגם היא מקווה לפתח כשתדייק את הקול הפנימי שלה. במחזה היא מגלמת את דבי, אחת הדמויות המשניות במחזה, שלא שייכת לגרעין החבורה ונותנת פרספקטיבה עמוקה על מה שמתרחש.

"לא היה אכפת לי אם התפקיד ראשי", היא מנמקת את הקלות היחסית שבה ויתרה על מאבק לקבל תפקיד טוב יותר, "העיקר שאשיר. חמש שנים שאני בתיאטרון ואף פעם לא עמדתי באתגר של מחזמר וזה מפחיד. אני מגיעה שעתיים לפני תחילת ההצגה כדי לעשות פיתוח קול, אני ישנה מוקדם, שומרת על כושר, ואם ההמשך יהיה מוצלח כמו ההתחלה, אז הוא ירוץ תקופה ארוכה".

עשית כבר פסטיגלים, עם חמש הופעות ביום. מה הלחץ?

"בפסטיגל אתה לא שר לייב. כשהופעתי עם הראל סקעת ב'פיטר פן', כשעוד הייתי בשנה שלישית אצל יורם לוינשטיין, הוא גער בי: 'את שרה ממש, אין צורך, את מבזבזת את הקול'. ב'מיקה שלי' אני מובילה את 'ישנן בנות' עם אלמנט מ'סיפור הפרברים' - אז אני צריכה גם לשיר, גם לשחק וגם לרקוד".

וזה במקביל לעוד שתי הצגות שבהן את מופיעה, "הילד חולם" ו-"1984". גם בתוך התיאטרון את מצליחה לדחוף את עצמך קדימה?

"לקחתי חלק בהפקות שאני עומדת מאחוריהן וגאה בהן, אני מרגישה לגמרי בית. וכן, אני שואלת. לפני שנתיים, כשלא הייתה לי הצגה עתידית, התקשרתי למלהקת של התיאטרון ושאלתי מה קורה, יש תכנונים? אתם בונים עליי? אני אוהבת את הבימה, וכשפנו אלי מתיאטראות אחרים, היא אמרה לי: אל תדאגי, אנחנו פה ונדאג לך".

חרדת פרנסה? כמו כולם

מילדות אינגדשט דואגת לעצמה בגלל המצב הלא פשוט בבית. ההורים התחתנו פעמיים ושוב התגרשו. אמא שלה עבדה מסביב לשעון, האב לא היה בתמונה. וכן, מדי פעם היא נתקפת חרדת פרנסה, אבל מתעקשת שזו אותה חרדה כמו שיש לכל הקולגות שלה. "כל שחקן סובל ממנה, ואצלי זה עוד יותר", היא אומרת. "בתיאטרון הכסף לא גדול, וטלוויזיה יוצא לעשות פעם בכמה זמן, אלא אם אתה משחק בסדרה אחרי סדרה. אני פוגשת את זה מול בן הזוג שלי שאוהב לטייל בחו"ל, ואני חייבת להרגיע".

את מתוכננת כלכלית לגמרי.

"מגיל צעיר אני מחזיקה את עצמי לבד, אבל אמא הנהדרת שלי, שרק בגיל 17 הבנתי כמה היא מדהימה, עזרה לי תמיד. אני הכי צעירה ולא רציתי להיות נטל. עד היום היא אומרת לי: בואי, קחי כסף, ואני אומרת שהיא תיקח ממני. יש לי רצון להגשים ולעשות את מה שאני אוהבת, כי יכולתי לעבוד במיליון עבודות יותר מכניסות. לא מזמן אמא ואני פגשנו את המורה שלי ביסודי והוא אמר שהוא גאה בי, הבת שלך הייתה יכולה להיות רופאה, והיו לי דמעות בעיניים שמישהו זיהה אז את הפוטנציאל".

היו דברים שלא יכולת לעשות כמו הילדים האחרים?

"כולם היו הולכים לסרט בקניון ולא תמיד אפשר, כי עדיף לקנות לחם וחלב. דברים קטנים כאלה, אבל בדיעבד זה נתן לי מוסר עבודה גבוה. לקחתי את אחיין שלי לבילוי בחופש והוא קיבל כל מה שביקש ורצה עוד. באיזשהו שלב אמרתי לו: תראה חמוד, זה לא עובד ככה בעולם".

הדור שלך, שלקח חלק במחאה האתיופית, לא סובל את התיוג האוטומטי שלו קודם כול כבן העדה.

"אני אתיופית. זאת עובדה, אבל זה לא מנהל אותי. אני לא מתכחשת למציאות, אבל את הדרך החברה צריכה לעשות. ואני מאמינה בחברה הישראלית, כי או שיהיה פה תהליך של קבלה או שיהיה פה פיצוץ גדול. המחאה האתיופית הייתה בעיני לא מחאה של העדה, אלא מחאה של החברה. בן גוריון אמר שהכוח שלנו כעם הוא לא בכסף אלא באנושיות ובמוסריות שלנו. אני באה מבית דתי, ואחד הערכים הכי עמוקים הוא להיות אדם טוב ולכבד את האחר. אם נעשה את זה נהיה על גג העולם".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות