הנקראות ביותר

אין זכות שתיקה, יש חובת אמירה

מנהלים וחברות לא חיים בבועה - הם חייבים להגיב על ענייני השעה ללא חשש

הפגנת הלהט"בים בכיכר רבין / צילום: גיא יחיאלי
הפגנת הלהט"בים בכיכר רבין / צילום: גיא יחיאלי

התגובה של חברות רבות במשק לחוק הפונדקאות ששולל מגברים את האפשרות של להיות הורים לילדים שנולדו בישראל בדרך זו, מהווה חידוש מרענן בנוף העסקי-חברתי בארץ. מהלך זה מצטרף למהלך קודם מלפני כשלושה חודשים שבו התבטאו כמה עשרות אנשי עסקים בנושא של גירוש פליטים/מחפשי עבודה זרים.

בלי קשר לעמדה כזו או אחרת בסוגייה כזו או אחרת, זוהי תופעה חדשה, גם אם היו מקרים נקודתיים וחלקיים מאוד בעבר, למשל, במחאת קיץ 2011. 

ואל יהיה קל הדבר בעיניכם. מדובר ביותר מ-200 חברות שנקטו עמדה וחלקן אף תרמו כספים לטובת מחאת הלהט"בים, למרות שחלקן לפחות חשופות לפגיעה מצד חלק מלקוחותיהן שהמהלך הזה לא ימצא חן בעיניהם. ובכלל, בישראל, שבה כל דבר כמעט הופך לפוליטי, חברות שתלויות ברגולטורים חוששות לנקוט עמדה מפחד נקמתם.

בינואר 2011 פרסמתי מאמר בכותרת "פטריוטיזם מזויף" שנגע בכמה מהעצבים הרגישים של החברה הישראלית. בתגובה, קיבלתי כמה טלפונים מאנשי עסקים שהביעו הערכה ל"אומץ" שלי. זה היה עבורי טריגר למאמר נוסף בכותרת "מנזר השתקנים" שבו הבעתי פליאה על כך שאנשי עסקים נמנעים מלהביע דעתם בעניינים שבמחלוקת מחשש שעסקיהם ייפגעו.

האמנתי אז, ואני מאמין גם היום, שבעלים של חברה עסקית, מנכ"ל, מנהיג עסקי באשר הוא, הוא קודם כל אדם, אח"כ אזרח ורק אח"כ איש עסקים, ואם יש לו מה לומר, אז שיאמר, שינסה להשפיע, ולו במעט. חשבתי אז, ואני חושב גם היום, שהחשש הנפוץ שמא ייפגעו עסקיו, הוא מוגזם מאוד.

קיראו עוד ב"גלובס"


מה קרה, אם כן, דווקא עכשיו שהמגזר העסקי לא נותר אדיש? להערכתי, המכנה המשותף לשתי הסוגיות האחרונות של גירוש המהגרים/פליטים ושל חוק הפונדקאות, הינו שמדובר כאן בסוגיות אנושיות בסיסיות ולא בסוגיות פוליטיות.

התופעה החדשה הזו מייצגת בעיני תפישה יותר רחבה של תפקידם של תאגידים עסקיים בעולם של היום. חולשתן של מדינות וממשלות, כולל חולשת דעת, יוצרת וואקום, וכאשר קיימים היום תאגידי ענק בעולם שהם יותר חזקים ומשפיעים יותר מן הממשלות על חיי היום יום של הפרט ושל הציבור, הרי שעם העוצמה מגיעה גם האחריות.

בארה"ב יותר מקובל שמנכ"לים ויו"רים של חברות מביעים דעתם בענייני השעה ואינם מסתירים את הזדהותם הפוליטית. בישראל זה פחות מקובל, ולא רק במגזר העסקי, אלא גם לגבי אמנים ואחרים שחוששים לפרנסתם, שכן הקיטוב הפוליטי בישראל גדול מכל מדינה אחרת שאני מכיר.

התפישה, שהתאגיד העסקי הוא חלק מן הקהילה הסובבת ויש לו אחריות כלפיה, היא חלק מתפישת העולם של ה"קפיטליזם הקשוב", שאנחנו מובילים ואשר מחזיק בתפיסה לפיה הייעוד של חברה עסקית הוא מעבר להשגת רווח ומיקסומו גרידא.

בשווקים הפיננסים, המגמה הזו מתחילה לתפוש תאוצה. לארי פינק, נשיא בלאקרוק, חברת ענק, הגדולה בעולם בניהול נכסים פיננסים של הציבור, הראה את הדרך כאשר קבע לפני חודשים אחדים שחברות עסקיות צריכות לעמוד בסטנדרטים של אחריות כלפי הסביבה, כתנאי להשקעה של בלאקרוק בהן. זו מגמה, שלהערכתי, תתחזק בעשור הקרוב, וחברות שלא יפנימו את השינוי ב"רוח הקפיטליזם הקשוב", תמצאנה את עצמן מאחור.

ובסיכומו של עניין, שכאשר מדובר בסוגיות לא פוליטיות, ישנה נכונות גוברת, אם כי עדיין רחוקה מלהספיק, של אנשי עסקים, להביע דעה ואף לנקוט פעולה, וזה דבר מבורך.

■ הכותב הוא מבעל ומייסדיי מיטב דש בית השקעות ויו"ר איגוד החברות הציבוריות. 

עקבו אחרינו ברשתות
רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
לכתבה הקודמתבלי גרעין שליטה: מה בדיוק כל-כך טוב בזה?