השופט שטיין מביא אלמנטיים עבריים

השופט העליון שחזר ארצה מארה"ב מחזיק בעמדות שקרובות לדין העברי המקורי

פרופ' אלכס שטיין, שופט בית המשפט העליון / צילום: רפי קוץ
פרופ' אלכס שטיין, שופט בית המשפט העליון / צילום: רפי קוץ

ונתחיל בחיקויים. בעוד הסינים ידועים בתרבות החיקויים שלהם בשדה הטכנולוגי, לישראלים יש לעתים תרבות חיקוי בשדה המוסרי. מאז קום המדינה הועמד החיקוי כאידאל לעם היהודי המתחדש. הצורך להפוך ל"עם ככל העמים" דרש התערות אידיאולוגית מוחלטת. אך ההחלטה להתנתק מהיצירה העברית המקורית לא הספיקה, שהרי לאומות העולם יש אידאולוגיות מוסריות שונות ומשונות. וכך, עמד הישראלי נבוך מול שלל האידאולוגיות הסותרות. וכך קרה שחלק בחרו בשמרנות האמריקאית כמודל לחיקוי, חלק בסוציאליזם הקומוניסטי ובצאצאיו הפרוגרסיביים, וחלק בחרו לשלב ביניהן.

מעניין לראות כיצד באחד המקרים הבודדים שבהם משפטן ישראלי מעז לחרוג מתוך העדר וליצור יצירה מוסרית מקורית, עולה בידו להגיע למסקנות יותר קרובות לתורה ולהלכה היהודית. ממש חשים צביטה בלב כשרואים כיצד במקום לפנות למקור של כל אותם ערכי שוויון, צדק וחירות, ששאלו אומות העולם מהתורה היהודית, בוחרים המשפטנים היהודים בארץ, שבידם המקור, לחקות את החקיינים.

לפני כשבועיים הושבע המשפטן פרופ' אלכס שטיין לשופט העליון ונכנס לכהונתו בבית המשפט העליון בישראל. 

באחד מהמאמרים המפורסמים שלו מגן שטיין על זכות השתיקה. לטענתו, עצם מתן האפשרות לפושעים לא לדבר, ובכך להתחמק מהודאה בפשע במישרין או בעקיפין, גורם לאמון בדבריהם של אלה שכן בוחרים להציג את גרסתם, לרוב, אנשים חפים מפשע. במקרה שכולם ייאלצו למסור גרסה, פושעים וחפים מפשע כאחד יהיו כולם בחזקת שקרנים. 

מבחינה זאת, שטיין הוא משב רוח מרענן בנוף המשפטי שלנו. עמדותיו של שטיין פעמים רבות יותר קרובות להלכה היהודית ולעקרונות המשפט העברי, למרות שבמקרה הזה הוא הגיע למסקנה הזאת מתוך הדין העברי. במשפט העברי הפלילי, בית דין לעולם איננו מרשיע אדם על סמך הודאה עצמית. העיקרון ההלכתי "אין אדם משים עצמו רשע" לא רק שמגן על זכות השתיקה של הנתבע, אלא גם מונע ניסיון להוציא מהנאשם הודאה באמצעים פסיכולוגיים פיזיים ואחרים. כך מונעת ההלכה היהודית את המקרים הרבים שבהם חפים מפשע נמקים בבתי הכלא על סמך הודאה שנסחטה מהם בעינויים, במרמה ובלחץ נפשי.

שטיין גם פיתח מודל אכיפה מקל בהרבה מזה המקובל. מערכת שבה רק על עבירות חמורות מאוד יינתן עונש כבד, ואילו על עבירות בינוניות וקלות יינתן עונש קל יחסית. הפושעים יבחרו "להוריד" את רף הפשיעה שלהם, כדי להימנע מן הענישה החמורה של העבירות הקשות. גם כאן העיקרון המנחה קרוב לעקרונות המשפט העברי. על-פי התורה, על עבירות קלות נענש האדם באופן נקודתי וחד-פעמי. אין פושע נכנס לכלא על פשע ממון, אלא מחויב רק בתשלום ובקנס חד-פעמי. וכדי לבצע עונש מוות על עבירות חמורות נדרש תהליך בירור והוכחה רציני, שמונע כמעט את האפשרות לביצועו.

במאמר אחר, שטיין מבקר את האפשרות שבית המשפט יסתמך על עדות שלא ניתנה בפני בית המשפט. גם כאן כיוון שטיין להלכה היהודית, שלפיה עדות של עדים יכולה להתקבל בבית הדין רק "מפיהם (של העדים) ולא מפי כתבם", ורק בנוכחות בעל דין.

מערכת המשפט הישראלית דומה לאדם שברשותו ציור מקורי של רמברנדט, והאיש בוחר להחליף את היצירה בחיקוי זול. מעט מקוריות, מעט מעוף, קמצוץ יכולת להתרומם מעל לדחייה כלפי כל מה שריח יהדות נודף ממנו, היה מוביל לגילוי היופי, האמת, היושר, הצדק, החירות והשוויון שבתורה.

■ הכותב הוא פובליציסט חרדי. 

צרו איתנו קשר *5988