הבימאית רוני ברודצקי: רק 13% מהעוסקים בבימוי הן בימאיות

רוני ברודצקי, המנהלת האמנותית של צעירי תיאטרון חיפה, עומדת בראש אחד הניסויים המעניינים והחשובים ביותר שמתרחשים כיום בזירה התרבותית: "האתגר שלנו הוא להראות שהאמנות לא קפאה והיא מתפתחת" • ראיון

רוני ברודצקי / צילום: שלומי יוסף
רוני ברודצקי / צילום: שלומי יוסף

את הכתיבה גילתה רוני ברודצקי בכיתה ב', בחוג לכתיבה יוצרת. עד אז החלום שלה היה סטנדרטי למדי - להיות מיכל ינאי, זאת אומרת, לשחק, לשיר ולהיות מפורסמת. אבל עם הכתיבה שנגלתה משהו בה השתנה. ברודצקי כתבה שירים על סיפורים, לקחה יצירות ונתנה להן את הפרשנויות שלה ובאופן כללי אתגרה מאוד את המורים שלה. בכיתה ט', ההרגל המוזר הזה קיבל לגיטימציה. בכיתה נלמד ספרו של אלי עמיר "תרנגול כפרות", אבל ברודצקי, במקום להגיש עבודה על הספר "כמו כולם", החליטה לכתוב יומן אישי של אחת הדמויות בסיפור. כשהמורה החזירה את העבודות אחרי בדיקה חל לו אחד הרגעים המכוננים בחייה של ברודצקי, כאשר המורה הכריזה לפני הכיתה כולה ש"יושבת פה סופרת" - והצביעה עליה. לימים, היומן שהוריה הגאים הדפיסו וחילקו למכרים בכפר ורדים, הפך לטקסט הכרוך הראשון שלה.

הרגע הזה מעברה מבהיר כי לפני שהיא בימאית מעוררת עניין והמנהלת האמנותית של "החיפאית", קבוצת הצעירים של תיאטרון חיפה, ברודצקי היא קודם כל כותבת. בעולם התיאטרון, שמהלך על הקו הדק שבין עשייה אמנותית מהודקת וגבוהה להתחנפות לקהל המנויים, ברודצקי מביימת הצגות פורצות דרך כמו "אקווריום" ו"איך לקום מכיסא", בדרכה המיוחדת, מנפצת המוסכמות; וכך גם כתוב הספר שפרסמה, "בריכה כמעט אולימפית".

יכול להיות שזאת פשוט היא, עם סך הגנטיקה והפילטרים שדרכם היא רואה את העולם, אבל אפשר שגם החיים בצפון הארץ, רחוק מהרעב והתחרות התל אביביים, אפשרו לה להתפתח לכיוון שמאפשר לה עכשיו להנהיג קבוצת שחקנים שעברו לחיפה, כדי לקחת חלק במין קומונה אמנותית שאמורה להפרות את תיאטרון חיפה, הקהל המקומי ואת התרבות הישראלית.

"אני מאוד צפונית", היא אומרת בביישנות כשאנחנו יושבות בבית קפה ברנז'אי בכיכר הבימה, שהיא מכירה מצוין מהשנים שגרה לא רחוק ממנו, לפני שלקחה את המשפחה לחיפה. "גדלתי והתחנכתי בכפר ורדים, כשהיה יישוב קהילתי קטן, עם מנטליות קיבוצניקית, פשטות, תהליכים ועומק. למגמת התיאטרון שבה למדתי בתיכון מנור-כברי, בית ספר לאמנויות, אנשים הגיעו כדי לצבור ביטחון עצמי ולא כדי להיות כוכבים בהוליווד. הישגיות לא הייתה חלק מהשפה. עד היום אני בעד תוצאות ואני חושבת שגם הקצב שלי, שהוא איטי יחסית, מתאים לזה.

"הרבה חומר תיאורטי לא למדנו, אבל למדנו תשוקה לתיאטרון, יכולת לעשות דברים אחרת, חיפוש אחרי צורה ומשמעות. קיבלתי שם רישיון לעוף. האווירה הייתה אחרת, עוטפת, מעצימה, מפגש עם אנשים כל-כך מוכשרים וכל-כך יצירתיים, נותנת כלים אחרים".

"אני באה בלי מחברת"

עם הכלים האלה, ובקצב שלה, פילסה את הדרך להפוך לקול משמעותי, אחרי לא מעט שנים בתחום. כשסיימה את לימודי הבימוי בסמינר הקיבוצים, העלתה הצגות בפסטיבל עכו, בפסטיבל הילדים בחיפה ובתמונע, ביימה במסלול לתיאטרון מחול. לתפקיד בחיפה הגיעה לאחר שמשה נאור, המנהל האמנותי של התיאטרון, הזמין אותה לביים הפקה עם קבוצת הצעירים הקודמת. הזמנה שגדלה להצגה בלתי שגרתית בנוף הרפרטוארי הישראלי: "אקווריום", שבמסגרתה מגלמים הצעירים קבוצה של שחייה אמנותית, אלא שבמקום טקסטים רגילים שיבקעו מפיהם, הקולות הם של קשישים שהוקלטו מבעוד מועד. הללו מדברים על משפחה, סקס, גורל, מחלות ומה לא - והשילוב הזה בין גוף צעיר ונפש לפעמים צעירה לא פחות הוא שמרתק.

"אני באה בלי מחברת, רק עם רעיון", אומרת ברודצקי. "השחקנים יצאו להקליט קשישים, חזרו עם קטעים דוקומנטריים, שבהם השתמשנו בלי מניפולציות. אם שומעים כוס משקשקת ברקע, ואני ממקמת את ההקלטה בשיחה בתוך המלתחות, אמצא פתרון לשקשוק ולקולות שנשמעים ברקע".

מאיפה נולד הרעיון?
"גיליתי שנולה צ'לטון, שניהלה את קבוצת הצעירים של חיפה לפני שנים, עשתה מחזה עם תיעוד של קשישים, רק שאצלי השחקנים עושים ליפסינק. לשחק הרבה זמן קול של מישהו אחר דורש הקשבה עמוקה, שעוזרת לך להכיר את האדם, כי הקול הוא מפתח לנפש. כשפגשתי חלק מהקשישים אחרי עבודת העריכה והחזרות, ממש התרגשתי, כי הרגשתי שאני מכירה אותם".

נולה צ'לטון העמידה דור של אייקונים כמו מוני מושונוב, שלמה בראבא, דליק ווליניץ ואיציק ויינגרטן. לקחת על עצמך אחריות גדולה.
"ואני מודעת לה. אחרי התהליך המוצלח של 'אקווריום', העליתי את 'קרקס היהודים' של נתן אנגלנדר ואז משה נאור ביקש ממני לנהל אמנותית את הקבוצה. החלטתי ללכת על זה, בגלל שזו הזדמנות מדהימה להגשים רעיון".

החלטת לשנות את הרכב השחקנים ועשיתם 200 אודישנים. מה חיפשתם?
"שחקנים שהם גם יוצרים במהותם והתנאי של התיאטרון הוא שהם שיגורו בחיפה, כדי ליצור קהילה יוצרת. בעיר כמו חיפה, שיש בה אוכלוסייה מגוונת כל-כך, היה בעבר מרכז תרבותי תוסס - ואנחנו מאמינים שהוא יכול לחזור לימיו היפים. יש שפע עצום של תיאטרון בתל אביב - וחיפה, שהיא בירת הצפון, יכולה להביא הנה קהל ולא לצאת החוצה ולהציג".

את באמת רואה קהל תל אביבי נוסע לחיפה בשביל לצפות בהצגה? נאיבית משהו.
"אני מאוד רומנטית בדבר הזה, וגם מודעת למציאות. אבל קודם כל צריך מחויבות של השחקנים לעיר ועוד לפני האודישנים, העמדנו את התנאי של מגורים בעיר. המועמדים עברו אודישן של מונולוג ושיר, סדנאות תנועה, בדיקה מוזיקלית וקואורדינאציה ובסוף עבודה על טקסטים איתי. זה היה מאוד עוצמתי. בסוף בחרנו שמונה שחקנים חדשים ואחד שנשאר מההרכב הקודם. המפגש האנושי כל-כך חיובי, הם איכותיים, חכמים, מצחיקים ומאוד נדיבים".

התיאטרון משתתף גם בשכר הדירה?
"כן - ובנוסף הם עוברים סדנאות יוגה, פיתוח קול, כתיבה, והם מחויבים לעבודה בקהילה, ככל הנראה נעבוד עם נוער. מתוך מחשבה מוקדמת, כדי שלא יהיה צפוף מדי, הם לא גרים יחד. הם חייבים אוויר לנשימה".

ומה עם רווח? התיאטרון הרי לא יממן אתכם בלי להראות הכנסות.
"אני לא כל-כך מכירה את טבלאות האיזון, אבל השאיפה היא שהתיאטרון לא יפסיד עלינו. אני רוצה לעשות תיאטרון אחר, אלטרנטיבה לרפרטוארי הרגיל. אני מעריכה את אלה שיכולים להשתלב בו, אבל אני עצמי לא יכולה. אני רוצה צורה חדשה, לפנות לקהל שלא בא בדרך כלל, שמחפש משהו חדש. 'אקווריום' הוא ההוכחה שזה יכול לעבוד".

יש לך ביקורת על התיאטראות הממוסדים.
"התיאטרון הרפרטוארי לא פתוח לקלוט במאים צעירים ובעיקר במאיות. רק 13% מסך הבמאים הם במאיות".

למה זה קורה?
"זה כמו נהגות אוטובוס. אנחנו רגילים לחשוב על נהגי אוטובוס ובכל פעם שאנחנו רואים נהגת, אנחנו בשוק. קיבעון כזה. קהל צריך לקבל גם פרספקטיבה אחרת. פעם שאלו אותי אם היצירה שלי נשית ואני מתנגדת לתיוג הזה, כי אני יוצרת לפי מה שרלוונטי, חשוב ומתאים לנטיית הלב שלי בלי קשר לג'נדר. אבל אני לא מתכחשת לכך שיש משמעות לזה שאני אישה במאית".

עכשיו אתם מעלים את "איך לקום מכיסא", עוד מחזה מחוץ לקופסה. ספרי עליו.
"יש היום ב'יוטיוב' סרטי How To Do בכל נושא. לסרט 'איך קושרים עניבה', למשל, יש 32 מיליארד צפיות. יש לאנשים רצון ללמד, משהו אבולוציוני, צורך לשתף, מאיך לשטוף רצפה ועד לקוונטים, יש ציפייה שיאהבו אותנו. צפינו בכמות גדולה של סרטים, ראינו איפה האנשים חיים, איך הם מדברים והתאהבנו בהם. מישהו נותן הסבר איך להתנשק ואנחנו מבינים שהוא מאוד בודד. אספנו טקסטים כאלה, יצרנו סיפורים לזוגות שמבצעים אותם על הבמה".

יש לאנשים סבלנות להצגה כזאת?
"אני יודעת שיש, כי כבר העלינו אותה כמה פעמים והאולם היה מלא, נהיה באזז בעיר. האתגר שלנו הוא להראות שהאמנות לא קפאה והיא מתפתחת. הרי מה שמעניין זה הסיפור האוניברסלי, האנושי".

מה אתם מתכננים להמשך?
"אנחנו מתלבטים. עיבוד לסיפורי חלם למבוגרים שאנחנו כבר כותבים, הלילה ה-12 לילדים".

בין לבין את מנסה להתאקלם עם ילד קטן ובן זוג שלקחת איתך לחיפה.
"יש משהו מאוד עוצמתי לגור במקום כל-כך יפה ויופי עושה לי את זה".

אישי: נשואה 1, גרה בחיפה

אקטואלי: בימים אלה עולה בבימויה ההצגה "איך לקום מכיסא", של "החיפאית", קבוצת צעירי תיאטרון חיפה

צרו איתנו קשר *5988