העליון: המשטרה רשאית להחזיק כל חומר סלולרי של חשוד

האם המשטרה זכאית להחזיק בידיה חומרים שהוציאה מהטלפון הנייד של חשוד גם לאחר שהוחלט לסגור את תיק החקירה נגדו? האם היא זכאית להחזיק את כל החומרים שנתפסו, או רק את החומרים שהיו רלבנטיים לחקירה ולמשפט?

ביהמ"ש העליון השיב לאחרונה על השאלות הללו במסגרת החלטה קצרה - וטכנית לכאורה - שניתנה על-ידי השופט עופר גרוסקפוף שקבע כי המדינה זכאית להחזיק בכל הקבצים שהוצאו ממחשב או מטלפון נייד של חשוד, גם אם החקירה נגדו נסגרה וגם מבלי להפריד בין חומר הרלבנטי לחקירה ולמשפט לבין החומרים האישיים של החשוד שהוצאו מהטלפון הנייד שלו, אגב הורדת כל הקבצים.

השאלות בנוגע להיקפו של החיפוש המשטרתי והיקפן של הראיות בעידן האינטרנט, הרשתות החברתיות, הסמארטפונים והאפליקציות מעסיקות את בתי המשפט בשנים האחרונות יותר ויותר. בין היתר, נדונו בבתי המשפט השאלות מה ראוי שהמשטרה תיחשף לו כאשר היא תופסת סמארטפונים וחומרי מחשב של עדים; והאם זכאים נאשמים במשפט פלילי לקבל את כל החומר שתפסה המשטרה.

הדיון בתיק האחרון שהגיע להכרעת ביהמ"ש, החל כדיון בבקשת המדינה להארכת תוקף החזקתם של מוצגים שנתפסו במסגרת חקירה של חשוד, וביניהם מכשיר הטלפון הנייד שלו. מנגד טען החשוד כי
על-מנת להמשיך להחזיק בטלפון, על המדינה להעביר לידיו רשימה של החומר שהוצא מהטלפון ושרלבנטי לחקירה.

במרוצת הזמן הייתה התפתחות בתשתית העובדתית בתיק, כך שהחקירה נגד החשוד נסגרה ומכשיר הטלפון הנייד הושב לו - אך המחלוקת המשיכה להעסיק את בתי המשפט, לאחר שהחשוד ביקש לקבל את החומרים שהוצאו מהטלפון הנייד שלו ושלא היו רלבנטיים מלכתחילה לחקירה. החשוד טען, כי המשך החזקת כל החומרים שהוצאו מהנייד שלו, ולא רק אלה שהיו רלבנטיים לחקירה, מהווה פגיעה בפרטיותו, וכי היה צריך להתיר למשטרה להחזיק אצלה רק קבצים העונים לדרישות החוק בנוגע לחומר הנדרש לחקירה ולמשפט, ובכפוף להכנת רשימה המפרטת את שמות הקבצים.

ביהמ"ש העליון קבע בסופה של הסאגה, כי לא תסופק רשימת שמות הקבצים לחשוד והחומר שהוצא ממכשירו הנייד יוותר בידי המשטרה. המשמעות בפועל היא, כי גם התכתבויות אישיות בווסטאפ, תמונות וקבצים אישיים אחרים של החשוד שהוצאו מהמכשיר הנייד במסגרת החקירה ייוותרו בידי המדינה, הגם שהם אינם מהווים בהכרח חומרי חקירה.

חומרים הרלוונטיים לחקירה

המחלוקת עסקה בעניינו של אברהם מאור, שנחקר בחשד לעבירות שוחד במסגרת חקירה מורכבת הכוללת מעורבים וחשודים רבים, ובתוך כך נתפס מכשיר הטלפון הנייד שלו מכוח צו חיפוש לפי פקודת סדר הדין הפלילי. במארס השנה ביקשה המשטרה להאריך את תוקף החזקת כלל המוצגים התפוסים, ובכללם מכשיר הטלפון הנייד, ואילו מאור התנגד לבקשה. בעקבות זאת, הוסכם להחזיר למאור את מכשיר הטלפון הנייד שלו, לאחר העתקת קבציו.

אולם מאור התנגד לכך שהמשטרה תחזיק בכל התוכן של מכשיר הטלפון הנייד שלו, והסכים רק להחזקת החומר הנחשב בעיניה כנוגע לחקירה ולמשפט. לשם בירור השאלה אם יש חומר כזה ומה היקפו, ביקש כי תומצא לו רשימה של החומרים שנתפסו מהטלפון ונחשבים כנוגעים לעניין.

המחלוקת התנהלה בבתי המשפט השלום והמחוזי, שקבען כי לשון החוק ותכליתו מובילים למסקנה כי על המשטרה להעביר למאור רשימה של כל קבצי המחשב שנתפסו אגב החיפוש במכשיר הטלפון הנייד, בכפוף לויתורו על "כלל הראיה הטובה ביותר" (כלומר - שמאור לא יטען כי הקבצים אינם מספיקים כראיה); אולם המשטרה הגישה בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה ובקשה לעיון מחדש בה, כיוון שהיא אינה ניתנת לביצוע באופן אוטומטי באמצעות הכלים המצויים ברשותה. לדברי המשטרה, הפקת הרשימה דורשת חוקר מחשב מיומן וצפויה להימשך זמן רב, ומכאן שלא סביר להטיל עליה נטל אדיר זה.

זמן קצר לאחר מכן, ביוני השנה, ובטרם התקיים דיון בבקשה לעיון מחדש, הודיעה המדינה לביהמ"ש כי הוחלט לסגור את התיק נגד מאור מחוסר ראיות, ולהחזיר לו את מכשיר הטלפון הנייד שלו. זאת, מבלי שיידרש לחתום על ויתור על "כלל הראייה הטובה ביותר".

בהתאם, סברה המשטרה כי מתבקש ביטול ההחלטה הראשונה בדבר הכנת רשימת הקבצים, מאחר שהדיון בענייננו של מאור הפך תיאורטי והתייתר. עם זאת, הודיעה המשטרה כי עותקי הקבצים ממכשיר הטלפון הנייד יישאר בידיה לצורך המשך החקירה, שכן הם כוללים חומרים רלוונטיים בנוגע למעורבים אחרים. בתגובה, התנגד מאור להודעת המשטרה ולבקשתה לביטול ההחלטה הראשונה. לטענתו, ככל שהמשטרה מחזיקה העתק של הקבצים, היא חייבת לערוך רשימה של קבצים אלה ולהעביר למאור לשם בקרה.

הפעם דחה המחוזי את עמדתו של מאור, וקבע כי אין מקום לחייב את המשטרה בהעברת הרשימה המבוקשת למאור, וכן כי אין מקום לאסור על המשטרה להמשיך ולהחזיק את עותק הקבצים ממכשיר הטלפון הנייד שברשותה. זאת, מן הטעם שחיוב שלא להחזיק את העותק האמור או חלקו עלול להוביל בהמשך לתקלות בהליך העיקרי ולטענות מצד המעורבים האחרים למחדלי חקירה ולכך שהמשטרה השמידה ראיה שעשויה הייתה לסייע להגנה.

נטילת החפץ מבעליו

אולם הסאגה לא הסתיימה שם. מאור הגיש בקשה לערער על החלטה זו לעליון, שבמסגרתה טען כי המחוזי טעה בקביעתו שלמשטרה מותר להמשיך ולהחזיק בהעתק מכל תוכנו של מכשיר הטלפון הנייד שלו, רק בכדי להבטיח אפשרות תיאורטית שמעורבים אחרים בפרשה ידרשו לחפש בו חומר שיסייע בהגנתם. לגישתו, מניעת קיפוח הגנתם של אחרים אינה מצדיקה את תפיסת מלוא תוכן מכשיר הטלפון הנייד שלו.

עוד טען, כי גם הקביעה שעם החזרת מכשיר הטלפון הנייד על תוכנו, המדינה פטורה מהכנת רשימת התפוסים ביחס להעתק התוכן של מכשיר הטלפון הנייד שהותירה ברשותה - שגויה. לגישתו, מרגע שהמדינה ממשיכה להחזיק ברשותה העתק של הקבצים ממכשיר הטלפון הנייד שלו היא חייבת בהכנת רשימה של מה שנותר תפוס אצלה; עוד לטענתו, בימ"ש השלום והמחוזי היו צריכים להתיר למדינה להחזיק אצלה אך ורק חומרים הנוגעים לחקירת העבירה שבה הוא נחשד (קבלת דבר במרמה); לבסוף, טען כי ההשלכות של החלטות המחוזי סותרות את חוק הגנת הפרטיות.

השופט גרוסקופף קבע תחילה כי אין כלל מקום לאשר את בקשת רשות הערעור, ודינה להידחות על הסף; עם זאת, בחר גרוסקופף לדון גם בשאלות העקרוניות לגופן, והוציא תחת ידו החלטה קצרה שבמסגרתה הבהיר את המעמד המשפטי של קבצים שהוצאו ממחשבים ומטלפונים ניידים של חשודים.

ראשית קבע השופט, כי סעיף 28 לפקודת סדר הדין הפלילי מורה כי ל"תופס הבית או המקום שמחפשים בו, או אדם מטעמו" יימסר, על-פי דרישתו "העתק של רשימת החפצים שנתפסו, חתום בידי העדים או בחותמתם" - לא נועד על-מנת לאפשר לנחקר לדעת מהם חומרי החקירה המצויים בידי רשויות אכיפת החוק בשלב הקודם למועד שבו קמה לו הזכות לקבל לידיו את חומרי החקירה לפי החוק (דהיינו, במקרה הרגיל, במועד הגשת כתב האישום). על הרקע הזה קבע השופט, כי "אין זה סביר לפרש את החוק כמחייב את המשטרה בהכנת רשימה של הקבצים הדיגיטליים המצויים במחשב (לרבות טלפון נייד) הנתפס אגב חיפוש".

אולם, אחת הקביעות המשמעותיות היא קביעתו של גרוסקפוף, שלפיה קבצים דיגיטליים המועתקים מתוך מחשב (ובכלל זה טלפון נייד), אגב חיפוש, אינם מהווים "חפצים שנתפסו אגב חיפוש" לעניין סעיפים 28-27 לפקודת סדר הדין הפלילי. השופט ציין בהחלטתו, כי "אכן, סעיף 1 לפקודה כולל 'חומר מחשב' בהגדרת 'חפץ', ואולם 'תפיסת חפץ' משמעה נטילתו מבעליו. לפיכך, כשם שצילום תעודה אינה מהווה 'תפיסת חפץ', כל עוד המשטרה אינה נוטלת את העותק המקורי, כך גם העתקת קובץ דיגיטלי (Copy), להבדיל מהעברת קובץ דיגיטלי (Transfer), אינה מהווה "תפיסת חפץ". 

לפיכך, קבע גרוסקפוף, אין בסיס לחייב את המשטרה למסור את רשימת הקבצים שהעתיקה לידיעת בעלי המחשב, כשם שאין לדרוש ממנה למסור רשימה של צילומים שערכה במהלך החיפוש". לסיכום, קבע העליון: "קבצים המועתקים ממכשיר טלפון של פלוני שנתפס אגב חקירתו, הם לפיכך חלק מחומר החקירה שברשות המשטרה, וגם כאשר מסתיימת החקירה בעניינו של פלוני, דינם אינו שונה מכל חומר חקירה אחר שנאסף במסגרת אותה חקירה (כדוגמת צילומים והעתקי תעודות). לפיכך, אין מניעה כי הקבצים המועתקים ישמשו לצורך המשך החקירה נגד חשודים אחרים".