הנקראות ביותר

גן עדן: המקומות הכי מפתיעים לחופשה בלי דקל קוקוס אחד

גן עדן הוא הדימוי הכי שחוק בתיירות: חוף טרופי עם חולות לבנים, דקלי קוקוס וערסל ● ביקשנו משישה כותבים לתאר את מקומות הנופש שהפכו לגן העדן הפרטי שלהם, והם הצליחו לעשות זאת בלי להזכיר אפילו עץ דקל אחד

אירלנד / צילום: שאטרסטוק
אירלנד / צילום: שאטרסטוק

דימוי גן העדן ותיירות הולכים יד ביד. לא סתם יש כל-כך הרבה "חוף פרדיסו", "מלון עדן", "מעגן עדן", "גן העדן של תאילנד/ של הקריביים/ של המלדיביים", "גן העדן הצ'כי" ויעדים שמוכתרים במילים כמו אותנטי, אקזוטי, פסטורלי, רומנטי, בתולי, חושני, ראשוני , בראשיתי, טהור, זך.

אם התיירות המודרנית הפכה מעין דת או חלופה של הדת, כפי שטען האנתרופולוג דין מקאנל, הרי שאתרי התיירות הם התגלמותו של גן העדן עלי אדמות. כל מה שאין כאן - יש שם: פנאי, טבע, יופי, שמש וכל מה שאינו החיים המודרניים, העירוניים, הצפופים, המתועשים; שיש בהם היררכיות, סדר יום, משרדים סגורים ואור פלורסנט.

לכאורה, כולם יודעים איך אמורים להיראות "מרחבי העדן" הללו, כפי שקוראים להם אנתרופולוגים: חוף טרופי ובו חולות לבנים, דקלים ו/או עצי קוקוס, לצד ערסל ו/או כיסאות נוח. עד כדי כך התקבע הדימוי הזה, שבכמה איים טרופיים, שאומנם מבחינה טכנית נמצאים בים הקריבי; אבל מה לעשות, לא גדלים בהם דקלים, טרחו והביאו כאלה מאיים אחרים כדי להיות דומים יותר לתמונות בפרסומות.

בפועל - כל אחד וגן העדן שלו. פנינו לכמה כותבים וביקשנו מהם לתאר מקום שהיה להם כגן עדן אישי. מקום או חוויה שיש להם איכויות מיוחדות. מקום שחזרו אליו שוב ושוב, או שהיו רוצים. איש מהם לא תיאר את חופי הקוקוס הלבנים. אף לא אחד התרפק על ריזורט מפואר או על מלון של חמישה כוכבים. להיפך. גן העדן, מתברר, הוא מקום פשוט. הולכים בו יחפים או בסנדלים, לובשים בגדים נוחים. קרובים לטבע, לבסיס.

כמה מעט צריך כדי להיות מאושר. אם לעשות פרפראזה על נתן זך, מה מעט דרוש לו לאדם כדי להיות מאושר, למען תרד עליו שלווה. כמעט נדמה שאתה גאול, שאפשר לחיות כאן, בגן עדן עלי אדמות, בלי חבורת בראשית כולה: אלוהים, העץ, התפוח, חוה, הנחש.

אירלנד | וירוס הים הצפוני / יאיר לוינשטיין
יותר מאשר אתם מוצאים את גן העדן שלכם, הוא זה שמוצא אתכם

כשמדברים על גן עדן עלי אדמות, משהו שקיים ממש כאן, על הכדור הזה, עולות בדמיונם של רבים תמונות של חופים לבנים נושקים למי טורקיז וכדור אדום של שמש יורד בין שני דקלים באופק. אחרים, הרפתקנים יותר, ישמיעו ודאי נחירת בוז למראה נופי הברושורים הללו, וינהו אחר הפראי - פסגות נישאות ומעורפלות, יערות עד וערבות מושלגות. אבל אם נבחן לרגע את השורה המצוטטת עד לזרא שלפיה הגיהינום הוא הזולת, נוכל אולי להמשיך ולומר על אותו משקל שגן העדן הוא אנחנו, או לכל הפחות מצוי בנו.

רבים ודאי מכירים את התחושה של חזרה למקום ששבה את ליבנו בעבר, רק כדי לגלות שהועם זוהרו ושקסמו דהה. המקום, כמובן, לא השתנה - זה אנחנו ששוב איננו באותו מקום שבו היינו אז. לכן בחרתי לספר על חוף, שלאו דווקא ניחן בכל אותם מרכיבי המועמדות לגן עדן. חוף אפרורי למדי, כולו חצץ וחלוקי אבנים והרבה מאוד אצות חומות.

זה היה באחד הימים הראשונים שלי בטיול באירלנד. יום לפני כן עוד התרוצצתי בין פאביה של דבלין המעטירה, ואילו הבוקר יצאתי במכונית שכורה למסע דרומה לאורך קו החוף, במטרה להקיף את האי דרך הכף הדרומי עד הצפוני, לבקר בבלפסט ובדרי ולחזור לדבלין מצפון.

תיאמר האמת, לא חשתי בטוב. עוד בליל אמש לקיתי במעיי, והבוקר הבחילה הייתה בשיאה. איני יודע אם גרמו לכך פשטידת רועים שהתיישנה יתר על המידה, סביאה מופרזת של בירה גינס שנשפכת כמים תחת כל תלתן רענן ברחבי האי או סתם וירוס. כך או כך, הייתי חלוש למדי, ולאחר עוד עצירה בצד השמאלי של הכביש, לצורך הקאה נוספת על העשב הנפלא והסבלני של הארץ המוריקה הזו, הגעתי לעיירה קטנה, אחת מאלה שבמדריכי התיירות נהוג לכנותן "ציורית".

איני זוכר מה היה שמה. זו יכלה להיות כל אחת מבין עשרות העיירות והכפרים שבהם עברתי בדרכי. בצעד רופס ניגשתי לבית קומתיים פינתי ואדום, שעל אחד מקירותיו צויר גביע ענק של גינס, ומעליו שלט "בד אנד ברקפסט". דחקתי כלפי מטה גל נוסף של בחילה, שעלה בי למראה ציור הקיר של הבירה המרה, הסדרתי את ענייני הרישום, דוחה באימה הצעה לארוחת צהריים אירית נוספת וכשלתי במעלה המדרגות לחדרי.

שעה ארוכה שכבתי על גבי ללא ניע, וכשקמתי כבר הייתה השעה שעת בין ערביים. יצאתי מדלת המלון וחציתי את הכביש במתינות. לאחר שיטוט קצר נכנסתי לדרך רחבה, שהובילה בסופו של דבר למעין נמל מקומי קטן. מעין מזח עם כמה מבנים ומגרש אספלט שעליו ניצבה ערימה של כמה ארגזים. התקרבתי והסתכלתי בארגז העליון. הוא היה מלא בסרטנים קטנים שנקשו בצבתותיהם.

המשכתי ונכנסתי לשביל צר שהגיע לחוף, אותו חוף שכולו אבנים ואצות. המנוחה במלון הועילה לי. הבחילה חלפה ובהקלה עצומה הבנתי שהמערכה הזאת כבר מאחוריי. אבל עדיין הייתי חלש מאוד וגררתי עצמי לאט-לאט, לא ממהר לשום מקום, מתענג על ההקלה. קרני השמש התארכו והלכו, רוח קלילה נשבה ואט-אט ירדה עליי שלווה. שום טרדה לא הדריכה את מנוחתי, לא היה שום מקום שצריך ללכת אליו, והגוף החלוש, שממילא לא היה יכול למהר, היה רפוי ומשוחרר לחלוטין. התיישבתי על החוף השומם וחשתי שאני מצוי בשלום עם עצמי ועם היקום בכללותו, ושכל דבר פשוט נמצא במקום - כמו שבעצם, צריך היה להיות תמיד.

איני יודע מה הוביל לאותה חוויה קוסמית. מן הסתם היה זה צירוף חד-פעמי של הזמן, הנסיבות והמקום. אין ספק שלאותו וירוס מהים הצפוני הייתה יד בדבר. אני יודע רק שזה היה גן העדן הפרטי שלי, שכמותו לא חוויתי מעודי עד אז, וספק רב אם אחווה שוב, גם אם אחזור לאותו חוף נידח.

מאז הייתי במקומות נוספים, מהם יפים יותר, אקזוטיים יותר ופראיים יותר, אבל דבר אחד הבנתי - חשוב מאוד איפה אתם מוצאים את גן העדן שלכם - אבל חשוב הרבה יותר איפה הוא מוצא אתכם.


חופים באירלנד / צילום: Shutterstock

אקוודור | עמק אריכות הימים / ירון אביטוב
חמורים בני 60, כלבים בני 30, תרנגולות בנות 20 וכל התושבים טוענים שהם בני 100

אישה בת כ-90, שהילוכה זקוף כמו של רקדנית בלט, הדריכה אותי אל הנחל של וילקבמבה (Vilcabamba), כפר קטן בדרום אקוודור, ואני צעדתי לצידה. שמעתי עוד קודם אגדות רבות על הנחל הזה, שהוא כנראה סוד אריכות החיים של תושבי הכפר, שגילם על-פי השמועה הוא כגילו של מתושלח, ובדרך סיפרה לי האישה עוד ועוד על נפלאות הנחל שהעניק שיבה טובה ובריאה לתושבי המקום. כשהגענו לנחל, סמוך לגשר, פשטה הקשישה בזריזות בלתי מצויה את בגדיה, טבלה במים וקראה לעברי: "גרינגו, אם אתה רוצה להגיע לגיל שלי, תיכנס גם אתה".

"בת כמה את?", שאלתי אותה. "בת מאה", ענתה, אבל אני כבר מורגל שבני המקום מוסיפים שנים לגילם, כפי שאנשים בעולם המערבי מצעירים את עצמם. "עכשיו כולם שם הם בני מאה פלוס, אפילו התינוקות", מתבדחים. האגדות מספרות על חמורים בני 60, כלבים בני 30 ותרנגולות בנות 20.

אבל לא רק אגדות מפליגות בשבחו של המקום. וילקבמבה זכה לפרסום עולמי כאשר הוכרז כאחד משלושת כפרי אריכות הימים החשובים בעולם (השניים האחרים הם פונזה בפקיסטן וקוקאסאס בברית המועצות לשעבר). מאז ביקרו בעמק משלחות רפואיות רבות, שניסו כל אחת בתורה לפענח את סודו, כל אחת לשיטתה. משלחת של רופאים יפנים שבדקו את מימי נחל מנדאנגו, שיובליו הרבים מפכפכים בעמק, הגיעו למסקנה שהסוד טמון באיכות המים. אלה מכילים מרכיבים מיוחדים כמו נתרן, קלציום ומגנזיום בשיעורים גבוהים, המשפיעים לטובה על הבריאות.

עמק וילקבמבה באקוודור / צילום: Shutterstock

המים היו קרים מאוד עד קפואים, אבל לא יכולתי לעמוד בפיתוי ונכנסתי גם אני לטבול. הקשישה נאחזה באחד הסלעים כדי שלא תחליק, וגם אני. "מאז שאני ילדה," סיפרה לי, "אני טובלת כאן בנחל. זה יותר טוב מללכת לרופאים ולקחת כדורים. אלה הם המים של אריכות החיים".

כשיצאתי מהשחייה הרגשתי באמת כמו מנוע שעשו לו אוברול, צעיר ב-20 שנה. מאז אני חוזר לכפר בכל הזדמנות, ובכל ביקור טובל בנחל מדי יום ביומו. באקוודור נהוג לומר שמי שלא ביקר בלוחה, עיר המרוחקת פחות משעה נסיעה מווילקבמבה, לא ביקר באקוודור; ואני אומר שמי שלא טבל בנחל וילקבמבה, כאילו לא ביקר באקוודור. קשה בעצם לשחות שם. המטרה היא בעיקר לטבול את כל הגוף במים. כל ביקור שלי שם אני מתחיל ומסיים בטבילה בנחל, שהיא תחליף עבורי לקיום מצוות הטבילה ביהדות.

וילקבמבה הוא כפר קטן ונעים להפליא. האקלים נוח ויציב מאוד, 21-20 מעלות כל השנה, ללא שינויים קיצוניים. התזונה בריאה, שלווה שורה מסביב וזוהי הזדמנות לברוח מהגיהינום הכאוטי של חיי הכרך ולהתנתק מהציוויליזציה המערבית המעיקה. לווילקבמבה אני מגיע לא פעם מיוגע להחריד מדרך ארוכה, סובל מכאב גב וחושב רק איך אניח את ראשי על המיטה ואירדם. אבל מרגע שאני נושר כמו זלזל מהאוטובוס ועושה את הצעדים הראשונים, משב האוויר שמקבל את פניי מרענן אותי כל-כך ומעניק לי את התחושה שהגב הדואב שלי מתיישר ושיש לי כוחות בלתי מוגבלים.

דבר ראשון, אני הולך לנחל, שהוא לא רק הסיבה והמסובב לסוד אריכות החיים, אלא גם גן עדן קטן ובחלקו חבוי מהעין. העצים משני צידי הנחל נראים כמו מנהרה חיה, שמעניקה לו מראה מעט מסתורי. הזמירות של ציפורי הנחל מכל הסוגים והמינים מנעימות את הדרך. אני מעמיק במנהרה הירוקה עד שאני מגלה שוב את המחבוא הסמוי מן העין, רחוק מהגשר שבו רחצתי בפעם הראשונה, מקום שבו לא אתקל במתרחצים אחרים.

המדענים טוענים כאמור, שהסוד של מי הנחל הוא בנתרן, בקלציום ובמגנזיום בשיעורים גבוהים - נחל שהוא מרשם לחיים ארוכים. לטעמי, הנחל הוא מאגי. צבעו הוא אינו כצבע הנחלים האחרים שבהם נתקלתי במסעותיי, אלא צבע נחושת שקופה-צהבהבה במקצת כצבע הזהב. לעיתים, כשמביטים מגדת הנחל על חלוקי הנחל או על האבנים שבקרקעיתו, נדמה שהם נראים כמו מטילי זהב, שרק צריך ללקט אותם. על גדות הנחל צמחייה עשירה והמים מקבלים, כמדומה, גם את צבע הצמחים והפרחים.

חלק בלתי נפרד מטקס ההיטהרות הוא לגימה ממי הנחל. בשל סגולותיהם, המקומיים מכנים אותם "מי-ברזל", וככה מרגיש גם מי ששותה אותם, כאילו הוא זוכה לחיסון טבעי או לוגם ממים קדושים. הקור של המים ממריץ מאוד את מחזור הדם ומעורר באחת את הנפש, ובשעה שאני יוצא מן המים אני מרגיש שהראש שלי נקי וצלול כמו המים, ושהייתה הצדקה מלאה לעשות את הדרך הארוכה והמייגעת עד לשם.

אלא שאליה וקוץ בה. את הכפר הזה גיליתי לראשונה לפני 14 שנים. מאז הוא התגלה בידי זרים רבים, רבים מדי, שמחפשים אף הם את סוד אריכות החיים. מרכז הכפר התמלא בזרים מכל רחבי העולם, בעיקר מצפון אמריקה, בחנויות ובמסעדות חדשות שנפתחו, וכן, איך לא, במשרדי תיווך שמציעים קרקעות לבנייה במחירים אסטרונומיים. במרכז הכפר ובסביבותיו נשמעת הלמות פטישים של בנאים. בתים בני קומה אחת ההולכים ונבנים שם עלולים לקצר את חייהם של המתיישבים החדשים בכפר אריכות הימים. עכשיו צריך כבר להעמיק יותר בסבך הנחל כדי לגלות את מה שנשאר מגן העדן.

בוליביה | היום השני לבריאה / שחר סמוחה
במדבר המלח בבוליביה חוויתי את תחושת הוורטיגו שנובעת מטשטוש קו האופק

ב-"Heaven" של ה-Talking Heads, שהוא לטעמי השיר הטוב ביותר של הלהקה המעולה הזאת, דייויד בירן מתאר את האוטופיה שלו כך: "גן עדן/ גן עדן הוא מקום/ מקום שבו שום דבר/ לעולם אינו קורה... קשה להאמין/ ששום דבר בכלל/ יכול להיות כל-כך מרגש/ להיות כל-כך כיף".

על פניו זה נשמע משונה. אנחנו גדלים וחיים בתחושה שכדי להתרגש באמת, משהו צריך להתרחש מסביבנו. בעידן שבו אנחנו חיים, הציפייה היא שהמשהו הזה יהיה בומבסטי באמת. סוג של התפרצות הר געש מטאפורית או אפילו אמיתית. אבל אני גם מרשה לעצמי להניח, או לפחות מקווה מאוד, שכל מי שהיה בסאלאר דה אויוני בבוליביה מבין שם מיד שהוא נמצא במקום שמאוד שונה מהתפיסה הזאת.

הסאלאר הוא מדבר המלח הגדול בעולם, ולא קל להגיע אליו. הוא נמצא באלטיפלאנו, הרמה הגבוהה של הרי האנדים, שמתנשאת לגובה של כ-3,600 מטרים מעל פני הים ולכודה בין פסגות אדירות ולא סלחניות למראה שמתנשאות סביבה. הוא נוצר לפני משהו כמו 40 אלף שנים, כשאגם ינצ'ין הפרהיסטורי התייבש והשאיר אחריו קרקעית מלחית שגודלה כמחצית משטחה של ישראל.

לפני שנגיע לסיבה שלשמה התכנסנו, צריך בכל זאת להודות שזה לא לגמרי נכון לומר שאין אטרקציות בטיול המאורגן שמקובל לעשות בסאלאר, הנמשך שלושה ימים ושלושה לילות. יש בו אי קטנטן שמתנשא מעל משטח המלח האדיר ושעליו גדלים קקטוסי ענק; אזור חולי שבו הרוחות כרסמו סלעים כבירים ויצרו חיזיון סוריאליסטי שזיכה אותו בכינוי "מדבר סלוואדור דאלי" ואפילו לגונה שמימיה ורודים ושאלפי פלמינגואים ורודים מתפננים בה לתקופה קצרה, לפני שהם ממשיכים לנדוד הלאה, אלוהים יודע לאן.

אבל אלו באמת היוצאים מן הכלל שמעידים על הכלל. לטעמי לפחות, האטרקציה האמיתית של הסאלאר היא הסאלאר עצמו - קרקעית המלח של האגם הקדום והמת שדבר לא קורה עליו. בעוד שעצם השהייה על משטח לבן, שטוח להפליא ועצום בגודלו, מן הסתם מייצרת תחושות משונות למדי, התמזל מזלי ואני קיבלתי את האינצ'לדה כולה. זמן קצר לפני שביקרתי בסאלאר ירד על משטח המלח גשם קל והשאיר עליו שכבה דקיקה של מים, שהפכה אותו למראה עצומה.

האפקט שמתקבל הוא זה שאלוהים טיפל בו מהר - כבר בצהרי היום השני לבריאה. הוא הבין שתחושת הוורטיגו, הנובעת מהיעדר הבדלה בין מים לשמיים, היא מתכון להתחרפנות מהירה והחליט שצריך לעשות סדר בין המילים המתחרזות האלו: מים זה מים ושמיים זה שמיים. בגדול, הוא עשה עבודה טובה, אבל את הסאלאר, לפחות בימים שאחרי גשם קל, הוא החריג או פשוט שכח.

וכך, התחושה שמתקבלת מטשטוש קו האופק - אולי הדבר הבסיסי ביותר במארג הפיזי שמקנה לנו תחושת יציבות בתוך כל הכאוס הגועש שמסביב - היא של תלישות מוחלטת ומשחררת. האדם הופך לתודעה שמרחפת באוויר ואינה נמצאת בשום מקום.

בתנאים רגילים, אדם מן היישוב צריך לפחות 100 מיקרוגרם של הנוזל השקוף שסינתז ב-1943 ד"ר אלברט הופמן, כדי להגיע לרגע השיא של החוויה הפסיכדלית - תחושת האחדות עם הטבע, שנובעת מהתמוססות האגו ושעשויה לערער אותו מן היסוד או להביא אותו לידי הארה. בסאלאר, לעומת זאת, קצת מים רגילים יעשו בשבילכם את העבודה. בגן העדן הזה לא צריך ששום דבר אחר יקרה.

אירלנד | יער של שדונים / זהרה רון
מדבר, ים, הרים או עיר. הנשמה שלי אוהבת יער. בייחוד יער אחד מסוים באירלנד

אור השמש משתבר על הענפים הירוקים. ריח רענן של יער, של עלים ושל אדמה אחרי הגשם ממלא את הריאות. גלגלי האופניים חורצים באדמה הלחה. ציפור מזמרת. ולפתע - בזזזזזז, קול מקדח מנסר באוזניי, ומחזיר אותי באחת מהיער הירוק לספת הבז' של רופא השיניים. אני עוצמת עיניים, נושמת עמוק והופ - אני שוב ביער.

יש כאלה שהנשמה שלהם מתרוננת במרחבים הפתוחים של המדבר. אחרים מול גלים של ים או בהרים. כל אחד וגן העדן הקטן שלו עלי אדמות. הנשמה שלי אוהבת יער. לשם אני לוקחת את עצמי כשצריך לדמיין מקום אחר. למשל, אצל רופא שיניים. כל מי שצריך לשגר את עצמו ליקום מקביל, יודע שהפרטים הם הדלק של הדמיון. לא יער גנרי כלשהו, אלא יער ספציפי, שיש לו שם וכתובת, צבע וריח וקול נפץ של עלים מתחת לרגליים. בלי זה הקסם לא יעבוד.

היער שלי הוא באירלנד, בפארק הלאומי קילרני (Killarney) שבמחוז קרי. פיזית הייתי שם רק פעם אחת, בטיול בלתי נשכח. אבל כבר יצא לי לחזור לשם לא מעט. היערות של קילרני לא מאיימים כמו היערות של עמי ותמי או של כיפה אדומה. אין בהם מפלצות. לכל היותר מתרוצצים בהם לפריקונים עליזים, מין גמדים שמחביאים אוצרות ביער ולובשים ירוק (להבדיל מהפיר-דאריג, הלבושים באדום ועושים תעלולים. מדהים איזה רפרטואר עשיר של יצורי קסם יש באירלנד).

מה אכפת לי, שדוקטור ברקו ימשיך לקדוח. אני כבר ממילא הרחק משם, על האופניים בדרך למפל טורק ב-Enchanted Forest. היער באמת קסום, אבל המפל הוא אתר תיירותי לגמרי, אוטובוסים של תיירים באים לשם. למזלי הגעתי לשם לקראת ערב, כשהמוני המטיילים כבר עזבו את הפארק. זה אומנם לא הדבר הכי חכם לעשות, לטייל לבד בשמורת טבע כשמתחיל להחשיך. אם את מועדת ושוברת רגל - תיאלצי לבלות את הלילה לבד עם הלפריקונים, אבל כל-כך יפה כאן, והנה תכף אני מגיעה למפל.

 היער הקסום ומפל המים טורק / צילום Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

עכשיו כל-כך שקט, שאפשר לשמוע בבירור את פכפוך המים. מדרגות בסלע מובילות למעלה, אל ראש המפל. לטפס לעת ערב על מדרגות חלקלקות מרסס מים זה אפילו פחות חכם מלרכוב על אופניים לבד ביער. לעלות? לא לעלות? אני מחליטה לבקש סימן. אות. ברגע שהמחשבה חולפת במוחי, מגיחות מאחורי סלע שתי עיזי בר, כמו משום מקום. אחת שחורה ואחת לבנה, כמו באגדות. אם העיזים יעלו במדרגות - סימן שכן, אני מחליטה. אם הן נשארות למטה וממשיכות ללחך עשב - סימן שגם אני צריכה להישאר. העיזים מביטות בי רגע ומתחילות לטפס.

הן מדלגות, כדרכן של עיזים, אני עולה לאט. אבל הפער בינינו מצטמצם והולך. הן עוצרות מדי פעם בפעם. אני יכולה להישבע שהן מחכות לי. המדרגות נגמרות, עכשיו יש שביל לפסגה. את המטרים האחרונים אנחנו עושות ביחד. עז אחת לשמאלי ואחת לימיני, וקרניהן הקטנות והחמודות מתחככות בג'ינס שלי. אני מלטפת אותן כמו שמלטפים כלב או חתול. הן מלוות אותי אחר כך, כמעט בחושך, בכל הדרך למטה, עד למקום שבו קשרתי את האופניים.

אפילו חיות הבר ידידותיות באירלנד, אמרתי למחרת לבחור שישב לידי בפאב. "מה פתאום?" ענה. "בחיים לא שמעתי על דבר כזה. עיזי בר מתרחקות מבני אדם. ברור שאלה לא היו עיזים, כן? זה היה משהו אחר, שהתחפש לעז", אמר כאילו זה היה הדבר הטבעי ביותר בעולם ולגם מהבירה שלו.

אולי היה זה סתם צירוף מקרים, ואולי מעשה ידיו של הפיר-דאריג המקומי, זה שמתחבא וממלא משאלות, אבל רק של אנשים טובים. לאנשים רעים הפיר-דאריג עושים רק צרות.

סיני | גן העדן האבוד / גליה גוטמן
נכון, ישנם המלדיביים וסיישל ועוד איים קסומים. אבל החופשות בסיני הכי יפות

כמה דקות אחרי אילת זה היה מתחיל. איך שהיינו עוברים את טאבה, את אי האלמוגים ואת בריכת השמש וממשיכים לדהור דרומה - מימין הרים אדומים, משמאל רצועה של טורקיז - בפנים הייתה מתחילה לגאות תחושה של מרחבים. בחוף המנגרובים בנאבק, הספינה הטבועה "מריה שרדר" על שרטון ברקע, זמן סיני כבר היה חודר לנשמה. לעת ערב, אחרי יום שלם של נסיעה, כשהיינו מגיעים סוף-סוף למפרץ נעמה, כבר היה משתלט עליי אושר פראי.

את סיני גילינו אי-שם בשנות ה-70. חזרנו מאירופה, מטיול קיץ מפרך עם שני ילדים. בן ה-7 לא רצה לצאת מהמכונית השכורה כדי לראות את המגדל הנטוי של פיזה, וכיכר סן מרקו בוונציה עניינה את בן השנתיים וחצי כמו שלג דאשתקד. כמה שבועות אחר כך, בראש השנה, בלי יותר מדי אשליות של חופשה על אמת, מצאנו את עצמנו בדרך לסיני. מהרגע שהגענו לבית ספר שדה של החברה להגנת הטבע בנעמה, עם כל הציוד והפקלאות, השתלטה על כולנו איזו מין שלווה.

מי שלא ראה את הילדים האלה בסיני, לא ראה ילדים מאושרים מימיו. השקט הפנימי של המקום חלחל גם אליהם. הם התרוצצו על החול, למדו לשנרקל, שוטטו בחוף, אספו זרדים למדורה של הלילה והשתכרו מהחופש. הדאגה היחידה הייתה למרוח אותם מדי פעם בפעם בקרם הגנה ולהזכיר להם לחבוש כובעים. בין לבין, כמעט שכחנו מהם, והאמת שגם מעצמנו.

מאז, נעשינו שבויים בקסמו של המקום. כמה פעמים בשנה היינו אורזים חצי בית ויורדים לסיני, שום דבר - לא ההכנות הקדחתניות לפני הנסיעה, לא הארוחות שהיה צריך להכין ולארוז מראש, לא הנסיעה במכונית צפופה ונטולת מזגן, בין סנפירים, שנורקלים ומסיכות - כלום לא הפריע לנו. גם לא המקרר ההמרעיש במטבח המשותף שבחדר האוכל, שהיוגורטים מהתא למעלה היו נמעכים בו ונוזלים על השניצלים בתא שלנו.

זה היה הרבה לפני ששארם א-שייח' הפכה למרכז תיירות צפוף, גדול ודוחה כפי שהיא כיום. שנות אור לפני שהאיטלקים והגרמנים גילו את סיני והציפו אותו לזרא. חצי האי החלומי הזה היה אז כולו שלנו. הסתובבנו לנו כל היום בבגדי ים. רק בערב, בחדר האוכל, מול הסלט והחביתה, היינו עושים טובה ולובשים טי שירט. אקט הלבוש הכי מסובך היה להיכנס ולצאת מחליפת הצלילה.

איש לא זירז אותנו. לא היינו צריכים להספיק לטיסת המשך, לא לכתת רגליים במוזיאונים נחשבים, גם לא לחפש מלון ללילה. ההחלטות הכי גורליות שנדרשנו להן היו לאיזה מפרץ נקפוץ מחר - ראס-אום-סיד ובו חורשות האלמוגים הפסיכדליות, ראס מוחמד ובו הריף הכי מטריף בעולם, או סתם נרבוץ על החוף מול השונית היפהפייה של מרס אל עיט (מפרץ נעמה).

ככה, משנרקלת לי במים שעה, שעתיים, מרחפת חסרת משקל בין אלמוגי מוח ענקיים, עוקבת אחרי דג נקאי זעיר הפולה טפילים ושיירי מזון מבין שיניו המפחידות של דג טורף, מזהה ריה (דג מעמקים שטוח) כחולה מנומרת המרחפת על הקרקעית כמו רוח רפאים מצוירת, מתחככת בדגי תוכינון עם עיניים מהפנטות, עושה שלום לדגי שושנית, נשאבת לתוך צבעוניות בלתי אפשרית, מרגישה כמו עליסה בארץ פלאות תת-מימית. אחר כך צפה סתם במים ולא חושבת על כלום, שוכבת על החול ובוהה בהרי סיני הכהים היפהפיים, לא מוטרדת משום דבר. בכל כמה דקות מישהו מרים את הראש מהמים וצועק - "הי, יש פה זהרון מקרין (דג ארסי מיוחד ומרהיב), בואו לראות ברקודות".

כך במשך שבוע, עד שהציוויליזציה הייתה קוראת לנו בחזרה. כדי לרכך את השיבה הביתה היינו עושים עוד לילה בדהב, בסוכות של ביורן השוודי ואנט הצרפתייה, עם שלושת ילדיהם הבלונדינים ושחומי העור, שהתרוצצו יחפים בגלביות.

נכון, ישנם האיים המלדיביים, איי סיישל ועוד איים קסומים על חופי האוקיינוס ההודי, שחופשה בהם מרוקנת את הכיס מאלפי דולרים. אבל החופשות האלה בסיני, כל-כך פשוטות וזולות וכל-כך קרובות לבית, היו הכי יפות, הכי נפלאות, הכי לזיכוך הנשמה. זה היה גן עדן במקום הכי יפה בעולם.
גליה גוטמן

חופשי על הבר | כיסא בגן עדן / דרור פויר
בכל מקום שאליו תגיע, המקום היחיד שתוכל להרגיש בו בבית זה הבר המקומי

פעם שתיתי בבר בברצלונה, ולא יודע למה, פתאום שמעתי את עצמי אומר לברמן: סיבוב לכל הבר, עליי. צעד דבילי לחלוטין, שעלה לי כמו כל החופשה. אבל היה שווה את זה. אני לא זוכר את המקום, אני לא זוכר את האירוע, אני לא זוכר את האנשים, אני אפילו לא זוכר מתי זה היה - אבל הזיכרון של הרגע הזה עדיין חי אצלי.

יש אנשים שיושבים בברים בשביל לשתות, אני שותה בשביל לשבת בברים. הבר, על שמותיו וגלגוליו השונים, הוא מהעתיקים והמוצקים שבמבנים ובממסדים שבנה האדם. כי אנשים אוהבים לשתות ואנשים אוהבים לעשות את זה ביחד מאז ומתמיד. דתות באו והלכו, אימפריות קמו ונפלו, העולם השתנה שוב, ואז שוב, ואז עוד כמה פעמים, אבל בכל מקום שאליו תגיע, ובכל זמן בהיסטוריה, הדבר הראשון שתכיר והמקום היחיד שתוכל להרגיש בו בבית זה הבר המקומי.

אני עומד מאחורי האמירה הזו גם כנוסע מתמיד בזמן (אם כי רק קדימה, ובקצב איטי למדי) וגם כמי ששתה במי יודע כמה ברים ברוב היבשות, בערים ובכפרים, במערות ובנחלים, במדבריות ובפסגות ההר. חלקם היו לא יותר מקופסאות פלסטיק הפוכות, תבחר אתה מה הכיסא ומה השולחן, חלקם היו מוסדות עתיקים ואקסקלוסיביים - אבל בכולם ישבו אנשים, ורובם היו קצת יותר נחמדים מאשר בכל מקום אחר.

הכי טוב אם יש חלון שמשקיף אל הרחוב, ככה שאנשים לא רואים אותך מסתכל עליהם. צריך לתפוס מקום על הבר, רק על הבר - כיסאות בר נוחים לי יותר מכל כורסה. המינימליזם של כיסא הבר גורם לרובנו להיראות יפים יותר; צריך לשבת זקוף יחסית, אין להימרח, וכל אחד נראה הרבה יותר דמות מסרט כשהוא מניח את המרפקים על הבר.

כדאי שזה לא יהיה מקום מרכזי מדי, אתה לא רוצה להיתקע לכולם בפרצוף, אבל גם לא שולי מדי, שלא לשלול אפשרות לשיחה. אתה רוצה לשתות לאט, לקחת את הזמן, להשתלב בתנועה הפנימית הזו בחוכמה, כמו שאמר פעם השלט ליד רכבת ארלוזורוב.

אם זה לא בר קוקטיילים ואתה שותה יותר מאחד, ובוא נודה בזה - אתה שותה יותר מאחד - אתה רוצה לשתות את אותו משקה. אנשים שקופצים בין משקאות זה חשוד. אי- אפשר לסמוך עליהם. אחרי שכל התנאים הנ"ל מולאו, שב. אולי משהו יקרה, אולי לא. אל תתבלט. פעם אחת בחיים אתה יכול לעשות מה שעשיתי בברצלונה, אבל לא יותר.

יש שאומרים שאדם צריך להיות השינוי שהוא רוצה לראות בעולם. אולי. אבל אני אומר שאדם צריך להיות האיש הזר והמסתורי שהוא היה רוצה לראות כשהוא נכנס לבר במקום לא מוכר בעולם. אני לא יודע אם כיסא בר יכול להיחשב כגן עדן ואיפה זה ממצב אותי בתודעה שלכם, אבל מה לעשות, זה מה שאני אוהב לעשות בחו"ל. טוב, נו, גם בארץ.

גן עדן בארץ הקודש

מערת המכפלה, חברון

לפי ספר הזוהר, הבסיס לחוכמת הקבלה, מערת המכפלה שבחברון היא-היא "פתח גן עדן". על-פי האגדה, אדם הראשון הרגיש ריח גן עדן בוקע מהמקום, והוא ניסה לחפור מערה ולחזור דרכה אל גן עדן, אך הדבר נאסר עליו. לאחר פטירת חוה הוא הטמין אותה במערה, וגם הוא בבוא יומו נקבר בה. עוד מספרת האגדה שגם אברהם אבינו ראה אור מבהיק ומיוחד בוקע מהמערה, וכשנכנס אליה הריח ריח גן עדן, ואף ראה בה את אדם וחוה. לכן התיישב בחברון וביקש לקנותה.

העיתונאי והסופר יוסי קליין-הלוי, מספר בספרו "בפתח גן העדן: חיפוש אחר אלוהים עם נוצרים ומוסלמים בארץ הקודש" (יצא בעברית בהוצאת כתר ב-2007) על מסע שערך במקום עם שיח' סופי. בראיון למגזין "חיים אחרים" תיאר: "יצאתי עם השיח' איצחק להתפלל ביחד במערת המכפלה, המקום היחיד בעולם שבו יהודים ומוסלמים מתפללים ביחד בפני אותן נשמות. מעניין שלפי הקבלה, לפי הזוהר, הפתח לגן עדן נמצא במערת המכפלה. ומה זה גן עדן? המקום שבו אין תחושה של בדידות. זה מקום של איחוד. הפרידה מגן עדן, הנפילה, מתבטאת בבדידות הכאוטית של הפרט. "בעבר הרגשתי שמערת המכפלה היא מקום שניתן לחוות בו התחברות עם התודעה של גן עדן. במציאות העכשווית, אחרי הטבח של גולדשטיין, כניסה משותפת ליהודים ולמוסלמים אסורה. כך שהתכנון הראשון שלנו לשיתוף דתי, הרצון הפשוט להתפלל ביחד במערת המכפלה, נכשל. כשהגענו למערה ביחד נאלצנו להיפרד בפתח. הוא נכנס לחדר של יצחק ואני לחדר של אברהם".

התגלות בבית שאן

כבר בתלמוד בבלי נקבע: "אם גן עדן בארץ ישראל הוא - בית שאן פתחו", האמורא ריש לקיש פסק מה שפסק בהשראת המעיינות הרבים שבסביבה והצמחייה הירוקה שסביבם, אבל בשנת 1979 התגלה חיזוק נוסף לטענה. יעיש אוחנה, עובד ניקיון במועצת בית שאן, חווה הארה: הוא גילה את פתחו של גן עדן בחצר ביתו שבשיכון ד' בעיירה.

במשך שלושה שבועות בחודש הסליחות חווה חלומות חוזרים על מקום קדוש בחצר הבית: "ראיתי בריכת מים חמים והמון ירק מסביב לה. המשכתי ללכת וראיתי גן נפלא וכל טוב בו, ומסביבו רבנים מטיילים ונהנים מזיו המקום". בהמשך ראה אור של ממש, וגם חנה אשתו זכתה לראות בחלומה את אליהו הנביא, שהזדהה כפטרונו של המקום.

עם פרסום דבר ההתגלות, התקבצה סביבו קהילה שלמה, בעיקר מבני השכונה, שגם אותם פקדו חלומות על האתר החדש ועל פטרונו. ליד האתר נבנה בית כנסת זעיר וחבורת המאמינים החלה להתפלל בו. בהתחלה רק בסופי שבוע, ואחר כך מדי יום.

בהמשך הפך המקום גם לאתר ריפוי ועלייה לרגל. אנשים קטפו משיח ההדס שצמח במקום ונטלו מן השמן המיוחד שהניח שם אוחנה, למריחה על אברים דואבים, והנוטב להם. במקום הוקם גם תלמוד תורה לילדים שנפלטו ממערכת החינוך, והם חזרו לתלם.

אף שלא זכה להכרה מהממסד הרבני והעירוני, היה האתר פעיל ותוסס במשך שני עשורים. אלא שגם סופו של סיפור גן העדן הזה היה עצוב. אוחנה לא הצליח להשיג הכרה רשמית באתר, וסופו שעזב בתסכול את בית שאן.

מי שליווה אותו במחקר צמוד היה האנתרופולוג פרופ' יורם בילו. את המחקר עיבד גם למאמר שנכלל בספר "גן בעדן מקדם - מסורות גן עדן בישראל ובעמים" בעריכת רחל אליאור (הוצאת מאגנס).

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות
לכתבה הקודמתטיול | ברכב או באופניים, בעיר או ביער: טיולים מומלצים לחג