הפגנת השרירים של רוסיה וסין מול ארה"ב

מזרח-18 הוא שמו של "התמרון הצבאי הגדול ביותר בתולדות רוסיה" • הסינים מוזמנים להשתתף • הם באים • פוטין ושי מתלוננים על ה"חד-צדדיות" של טראמפ • אבל כשייגמרו משחקי המלחמה, שי יצטרך לנסות ולחדש את המשחק הגדול באמת: עסקים עם אמריקה • שם אין מקום לפוטין • פרשנות

הנשיאים פוטין ושי מכינים פנקייקים / צילום: רויטרס
הנשיאים פוטין ושי מכינים פנקייקים / צילום: רויטרס

בוב וודוורד, מנפיק הסנסציות הנצחי על נשיאי ארה"ב, כותב בספרו החדש ("פחד", אשר נפלט השבוע לחנויות), כי ההתמקדות בסכנה הרוסית עוררה את חמתם של נאמני טראמפ, לא רק מפני שהיא "ציד מכשפות" נגד הנשיא ואנשיו, אלא מפני שהיא טיפשית.

"סין היא האויבת האמיתית. רוסיה אינה הבעיה. כלכלת רוסיה משתווה בגודלה לזו של מדינת ניו-יורק - בערך טריליון וחצי דולר - בעוד שכלכלת סין עשויה לחלוף על פני זו של ארה"ב, אולי בתוך עשר שנים" (למען האמת, בדירוג העולמי על פי שווי כוח הקנייה [PPP], סין כבר מקדימה את ארה"ב, בהרבה).

כוח המיקוח של רוסיה אינו נובע מהשפעתה על השוק האמריקאי. הסחר איתה בטל בששים לעומת הסחר עם סין, או מערב אירופה, או יפן או מזרח אסיה. הארץ המטיסה אסטרונאוטים אמריקאיים לתחנת החלל (סידור המתקרב אל קצו), ומפתחת מערכות נשק אולטרה-מתוחכמות, עדיין אינה מייצרת כמעט שום דבר המעניין צרכן מערבי ממוצע.

כוח המיקוח של רוסיה נובע מגודלה, ממיקומה, מנכונותה לתקוף שכנות חלשות ממנה (גיאורגיה, אוקראינה), ובמידת מה מהפגנות השרירים שלה. השבוע רוסיה עושה ניסיון מעניין להעניק תוקף סיני להפגנות השרירים.

לביבות משותפות

בפעם הראשונה מאז ומעולם, כוח סיני משתתף בתמרונים מסיביים של רוסיה לאורך החוף המזרחי שלה, בצפון האוקיאנוס השקט. הרוסים מתרברבים זה זמן מה, ש"מזרח-18" הוא "התמרון הגדול ביותר בתולדות רוסיה", גדול אפילו מ"מערב-81" (1981), שהיה הגדול ביותר בתולדות ברית המועצות, והתרחש בזמן קודר במיוחד של המלחמה הקרה בין מזרח למערב.

חלקם של הסינים בתמרון אינו עולה על אחוז אחד של סך כל המשתתפים, אבל הכוונה היא הנותנת.

במקביל לתמרונים, משהו המכונה "הפורום הכלכלי המזרחי" התכנס אתמול בוולדיבוסטוק בהשתתפות נשיאי סין ורוסיה. הם הצטלמו כמו פוליטיקאים אמריקאיים לעת בחירות: אופים פנקייקים, חגורי סינר. לפי עיתון בשנחאי, הם הסבו אחר כך לסעוד את לבם בלביבות החמות והטריות מעשה ידיהם להתפאר, והוסיפו וודקה וקוויאר, בשביל הטעם.

הם גם הטעימו את תפקידם המשותף ב"הגנה על המטרות של מגילת האו"ם ועל עקרונותיה, אגב התנגדות משותפת ל"חד-צדדיות ולפרוטקציוניזם מסחרי". חד-צדדיות ופרוטקציוניזם מתארות במידה ניכרת של דיוק את הדיפלומטיה האמריקאית בימי טראמפ.

הקטר מושך, ומושך

איש בארה"ב כמובן אינו מתעניין בדעותיו של פוטין על פרוטקציוניזם. שי הוא עניין אחר. מלוא הכובד של הסחר העולמי מוטל עכשיו על כתפי שי. ההערכות על מצב העניינים חוזרות ומשתנות לפחות אחת לשבוע.

ביום ד׳ שעבר הודיע משרד המסחר בוושינגטון, שגירעון הסחר של ארה"ב עמד כמעט על 338 מיליארד דולר בשבעת החודשים הראשונים של השנה, הרמה הגבוהה ביותר מאז המשבר הפיננסי הגדול של 2008, עלייה של 22 מיליארד לעומת השנה שעברה. זה כשלעצמו אינו מפתיע: כאשר ארה"ב עומדת בעיצומה של גאות, העולם החיצון נהנה ממנה. בלשון המטאפורה הקלאסית, ארה"ב היא "הקטר המושך את הקרונות". אבל התובנה ההיסטורית הזו אינה מתקרבת להניח את דעת הנשיא. היא רק מגבירה את שכנועו שהעולם החיצון "מסדר" את אמריקה.

הגיון הדיפלומטיה החד-צדדית שלו הוא הצורך לרמוז לשותפים וליריבים על נחת זרועה של ארה"ב. ברור למדי שטראמפ התכונן לקראת סירובים סיניים. אבל נראה שהוא קיווה כי נחת הזרוע תגבה מחיר מיידי. הוא הביע שביעות רצון פומבית מן הנזק המיידי שסנקציות ומכסי עונשין גרמו לאיראן ולטורקיה; והוא זוקף את התגמשות צפון קוריאה לזכות החמרת המצור הכלכלי עליה. משהו מעין זה היה צריך לקרות גם לסין.

כמה מטוסים ב-20 שנה?

לפי שעה סין לא שילמה את המחיר הצפוי. אף כי ארה"ב הטילה מכסים על חצי היצוא הסיני לאמריקה, היתרון הסיני במאזן המסחרי הוסיף לגדול באוגוסט, והגיע אל שיא חדש, 31 מיליארד דולר. המספרים האלה, הנוטים להקפיץ את הנשיא ממושבו, באים בשעה שהבית הלבן מתכונן להחיל את המכסים למעשה על כל היבוא מסין, שעמד ב-2017 על יותר מחצי טריליון (505 מיליארד) דולר.

מעניינת התגובה הסינית. בחודשים הראשונים של השנה, הסינים הגיבו בחריפות. הם הבטיחו עין-תחת-עין, דולר-תחת-דולר. והנה ראו זה פלא, ה"וול סטריט ג׳ורנל" כותב הבוקר, כי נציגים של חברות אמריקאיות שמעו זה לא כבר דברי הרגעה מפי האיש המופקד על המשא ומתן עם ארה"ב, ליו הא, יועצו הכלכלי הראשי של הנשיא שי. ליו אמר להם, שסין אינה מתכוונת להצר את צעדיהן של חברות אמריקאיות בסין.

בשבוע שעבר הוזמן מנכ"ל אקסון-מוביל אל ראש ממשלת סין, ופגישתם אפילו הוקרנה בטלוויזיה הסינית. ענק האנרגיה, שבסיסו בטקסס, מתכנן להשקיע עשרה מיליארד דולר בתשלובת פטרוכימית בדרום סין, אשר תתחרה במישרים בבתי הזיקוק של חברת הנפט הלאומית. היא תהיה בבעלותה המלאה של אקסון-מוביל.

אתמול אמרה בואינג, כי חברות תעופה סיניות עומדות לרכוש 7,690 מטוסים ממנה ב-20 השנה הבאות, בסכום כולל של 1.2 טריליון דולר (1,200 מיליארד). לשם השוואה, גודלה של כלכלת רוסיה השנה עומד להיות 1.7 טריליון דולר.

המחוז היהודי הסיני

לשון אחר, במונחים של אנשים פרגמטיים, רק משחק אחד מתנהל כיום על בכורה בזירה הבינלאומית, בין ארה"ב לסין. כל השאר הוא לא בלתי חשוב כשלעצמו, אבל מחוויר לעומת העיקר. ולדימיר פוטין יכול לצפות בכמה תמרונים שהוא רוצה, אבל אין לו מקום של ממש בשולחן החשוב.

אפשר גם לתהות על עצם ניסיונו של נשיא רוסיה לכונן שותפות צבאית עם סין. גם אם הוא מתעב את הדמוקרטיה הליברלית של המערב, וגם אם חברתם של עריצים נעימה לו יותר, לא ברור מה הוא מקווה להשיג, חוץ מאשר להקניט את ארה"ב.

סוף סוף, אם חברות נאט"ו קטנות וחלושות מטרידות אותו בגבולו המערבי במידה כזאת שהוא מוכן לסבול חרמות, נידויים וסנקציות מכאיבות כדי לפגוע בהן, האומנם הוא שווה נפש לחלוטין לנוכח עלייתה המטאורית של סין, לאורך 4,200 ק"מ של גבול משותף עם רוסיה?

לפי דמוגרפיית רוסיה באקדמיה למדעים במוסקבה, הסינים הם כבר הקבוצה האתנית השנייה בגודלה ברוסיה, תוצאה של הגירה מעבר לגבול. מושל "המחוז היהודי" בירובידז׳אן, על גבול סין, אמר לפני שנתיים כי 80% מן הקרקעות במחוזו נמצאים בבעלות סינית.

איבתו העמוקה של פוטין למערב, לצד הפנטזיות האנטי-מערביות של אינטלקטואלים רוסיים (המאמינים במה שהם קוראים "חזון אירו-אסיה" בהנהגה רוסית), דוחפות את רוסיה אל חיקה של סין, אולי כפי שדחפו את סטאלין אל זרועות היטלר.

אגב, השבוע שמענו הערכה, שמיליון מוסלמים מוחזקים במחנות ריכוז בצפון סין, כדי להופכם לפטריוטים סיניים. זה בהחלט רעיון שרודני סין ורוסיה יכולים להחליף עליו דעות ולשתף פעולה בשיפורו. 

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/karny-globes ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny