שהרה בלאו נוגעת בטאבו האחרון: נשים שלא רוצות ילדים

הספר החדש של בלאו, "האחרות", הוא ספר ליליתי-פתייני עם שפתון אדום, מחשוף גדול והרבה אירוניה • גם עצמית

ספרה החדש של שהרה בלאו, "האחרות" (זמורה ביתן), הוא ספר נועז. ראשית, מבחינת הנושא, אחד הטאבואים האחרונים בחברה הישראלית - נשים שלא רוצות ילדים. אפילו להט"בים, שלא ממש עומדים במרכז הקונצנזוס בימים כתיקונם, זכו לחיבוק חם מהחברה ומהממסד ברגע שיצאו להפגין על זכותם להיות הורים - אז נשים שהטבע חנן אותן במתת ההולדה והן מתכחשות לה? אין מקבילה טובה מזו למכשפות של ימים עברו, נשים שחרגו מהסדר הנכון, מהתפקיד שייעדו להן הטבע והאל, להיות רעיות ואימהות. בין שעסקו בכישוף או לא, עצם קיומן חתר תחת אושיות החברה, וככאלה היו כה מפחידות ומסוכנות, שמצווה הייתה לרדוף אותן, לשרוף, להטביע, להשמיד, להרוג ולאבד.

וזה בדיוק הגורל שפוקד את גיבורות הספר - נשים חזקות, מבריקות, עצמאיות, פמיניסטיות, שמרשות לעצמן להתמסר לקריירה, להיראות טוב, ואפילו לצאת עם גברים צעירים מהן - שנרצחות בדרכים מזוויעות. הראשונה, דוקטור למגדר ופעילה פמיניסטית, נמצאת עקודה לכיסא בסלון ביתה, על מצחה חרותה המילה "אמא" ולידיה המתות מודבקת בובת תינוק.

כששחקנית ידועה נרצחת באופן דומה, מתחילה המשטרה לחפש רוצח סדרתי והתקשורת מתמלאת בכתבות של "דאגה מזויפת (עם קורטוב של שמחה לאיד) לשלומן של רווקות העיר, שמתחלפות במהרה בכתבות מטיפניות על הנזק שגורמות לעצמן נשים שדוחות את ההחלטה ללדת עד אין קץ, בלה-בלה-בלה". בסוף הכתבות האלה ממתינים הטוקבקיסטים, עם קצף בזוויות הפה והמקלדת, מתיזים שנאה ועלבונות כלפי הנרצחת, מקביליהם המודרניים של הכפריים עם הלפידים והקלשונות. משפטים כמו "מכוערות כמוך לא צריכות בכלל להביא ילדים לעולם", או "מי רוצה בכלל ילדים של אגואיסטית עקומה ומגעילה וקפוצת תחת שמן כמוך", הם העדינים יחסית.

הציטוטים הללו מזכירים מאוד את התגובות שעוררה לפני שנים אחדות ד"ר אורנה דונת - גם היא דוקטור למגדר, פעילה חברתית ופמיניסטית, ואף היא צעירה ונאה וחסרת ילדים - שפרסמה ספרים שעסקו בבחירה בחיים בלי ילדים בישראל ("אל הורות"), ובאימהות שהתחרטו על הבאת ילדים לעולם. דונת לא נרצחה, השבח לאל, אבל גלי הזעם והאיבה שעוררה לא היו רחוקים מהמתואר בספר, ונראה שבמידה מסוימת סיפקה את ההשראה לדמותה של ד"ר דינה קמינר ב"האחרות".

עצם השימוש שעושה בלאו בספר במונח "אל-הורות" - שמדגיש את הבחירה בחיים נטולי ילדים בניגוד לעקרות (המקבילה באנגלית היא (Childfree מזוהה מאוד עם דונת, ואולי אין זה מקרה שהאקדמיה ללשון העברית סירבה להכיר במונח, אבל האקדמיה וחוגים פמיניסטיים דווקא אימצו אותו בחום.

נביאה תנכ"ית חוצבת להבות

העלילה הבלשית מספקת לבלאו הזדמנויות לרוב לתיאור שנון של החברה הישראלית מזווית מבטה של רווקה מבריקה, משכילה ונאה ללא ילדים. אף כי ברור שהמספרת (בגוף ראשון) אינה שהרה בלאו עצמה, ניתן לשער שהיא יצקה בבת דמותה לא מעט התבוננויות, חוויות ותובנות שרכשה לה במהלך החיים בישראל כרווקה משכילה ונאה ללא ילדים.

הבחירה במספרת חדת לשון מאפשרת לבלאו להשתעשע ולשחק, גם בקורא, גם בבובות וגם במשחקי לשון ובמקצבים. מזמורים חזרתיים פועמים לאורך הספר כולו כמו בתיפוף פנימי. מילים קצביות, כמו לחשים של כישוף: ט-טם, ט-ט-טם! הרס ודם! ידיים קטנות לא יתופפו עוד לעולם! כולנו פצצות זמן מתקתקות - תיק-תוק, תיק-תוק, שום תי-נוק, שום תי-נוק!

תינוק אין, אבל בובות יש - המון. חלקן מזוויעות (כאלה שמוצמדות לנרצחות), אחרות מפחידות ועגומות (כמו בובות השעווה של אימהות האומה במוזיאון התנ"ך), אחת שהיא בדיחה מכאיבה, וגם "שתיים בובותיים" משיר הילדים הידוע. אך אלה אינן צילי וגילי של ביאליק, אלא גרסת אפלה וקודרת יותר, ספק נבואה, ספק שיר ילדים מעוות: "ארבע ילדות שיחקו בבובות, אחת נשברה - נותרו רק שלוש / שלוש ילדות שיחקו בבובות. אחת נשברה - נפלה על הראש / שתיים בובותיים, אחת אבדה - נותרה לה בובונת אחת בודדה".

אבל הנועזות האמיתית שבספר לטעמי אינה רק בנושא ובחשיפה האישית, אלא בתיאוריה המעניינת המובאת בו, שלפיה, לכמה מהנשים הממומשות והפעילות ביותר במקרא כמו מרים הנביאה או חולדה הנביאה לא היו ילדים, כנראה מבחירה. על הדרך, מספקת בלאו התבוננויות מרתקות לא רק במרים הנביאה, שהוקטנה במסורת ל"אחות של", ובמיכל בת שאול, שמדרשים מספרים כי נהגה להניח תפילין וכי "שורש נשמתה היה גברי", אלא גם בכמה מכשפות תנכ"יות פראקסלנס, כמו לילית ובעלת האוב. אך מכל האזכורים הללו אין להסיק שזהו ספר למדני של נביאה תנכ"ית חוצבת להבות. אם כבר, אז להיפך - זהו ספר ליליתי-פתיינית, מתריס, מבריק, אמיץ, יצרי, עם שפתון אדום, מחשוף גדול, עשן מתעתע והרבה אירוניה, גם עצמית.