הנקראות ביותר

ליגה משלהם: כך הפכה ליגת ה-NBA להשקעה משתלמת פי 3 מהנאסד"ק

איך הפכה ה-NBA לליגה שמשלמת את השכר הממוצע הגבוה ביותר בעולם הספורט ● מתי הפכה בעלות על מועדון כדורסל מכאב ראש כלכלי לנכס שמניב פי 3 מהנאסד"ק ● והאם הרגולציה היא זאת שתכניע את גולדן סטייט ווריירס, הקבוצה המלהיבה ביותר שהורכבה אי פעם, ותיאלץ אותה לרקוד ריקוד אחרון בהחלט ● דוח מיוחד לפתיחת העונה

loading

אתחיל בשאלה: לו הייתם צריכים לבחור היכן להשקיע את כספכם, היכן הייתם משקיעים: בשוק הנדל"ן, במניות טכנולוגיה, בתאגידים הגדולים בעולם, או אולי במועדון ספורט? רוב הסיכויים שהאופציה האחרונה שהוצעה היא גם האחרונה שתיבחר, וההפסד כולו שלכם. או ליתר דיוק, הרווח כולו שלהם, של בעלי מועדוני הספורט המקצועניים בארצות הברית, וה-NBA בפרט ובפער אדיר אל מול כל היתר. עוד רגע נסביר גם למה, אבל ראשית, הנתונים: כדי לבחון את כדאיות ההשקעה, לקחנו סכום של חצי מיליארד דולר - פחות או יותר הסכום שנדרש כדי לרכוש קבוצת NBA ממוצעת לפני חמש שנים, והעמדנו את ההשקעה מול השקעות אחרות באותן השנים. הווה אומר, מה עשה שוק המניות בחמש השנים האחרונות (מדדי הנאסד"ק וה-S&P 500), מה עשה שוק הנדל"ן האמריקאי (לפי מדד קייס שילר שסוקר את מחירי הדירות בעשרים ערים בארצות הברית) וגם מול ענף הספורט הפופולרי ביותר בארצות הברית - החזקה בקבוצת פוטבול מליגת ה-NFL. את התשואה על קבוצת NBA מדדנו על-פי בחינת השווי הממוצע של קבוצה בליגה, שמבצע מדי שנה "פורבס".

התוצאות אינן משאירות מקום לספק: מועדון NBA היה מעניק למשקיע בתוך חמש שנים תשואה ממוצעת של 224%, לעומת 85% שהיו מעניקים החזקה במועדון פוטבול. על השקעה בשוק המניות לא הייתם מפסידים אומנם, אבל היא הייתה שווה באותן חמש שנים הרבה פחות: 77% אם הייתם משקיעים במדד נאסד"ק, 69% לפי מדד ה-S&P. השקעה בנדל"ן האמריקאי הייתה מניבה 29% תשואה בלבד.

ולא מדובר רק במועדונים שהם הצלחה ספורטיבית מזהירה, כמו האלופה גולדן סטייט ווריירס. ממש לא. מועדון כמו ניו יורק ניקס, שם נרדף לכישלון ספורטיבי וכאוס ניהולי של שנים, שווה כיום 3.6 מיליארד דולר, לעומת 1.1 מיליארד לפני חמש שנים, וייצר לבעלים, חברת מדיסון גארדן, רווח תפעולי מצטבר של 390 מיליון דולר בשלוש השנים האחרונות.

עכשיו תאמרו, ניו יורק הוא השוק הגדול באמריקה ובעולם, אז מה החוכמה להרוויח שם, אבל גם מעט העסקאות למכירת מועדוני NBA שנעשו בשנים האחרונות שיקפו את הזינוק העצום בשווי המועדונים, ואף לא אחד מהם באזור החיוג של מנהטן. ברוס לווינסון, למשל, שרכש את אטלנטה הוקס ב-2004 עבור 208 מיליון דולר, ונאלץ למכור אותו בגלל הסתבכות על רקע גזעני ב-2015, הכפיל את ההשקעה פי 4 לאחר שהמועדון נמכר ב-850 מיליון דולר. סטיב באלמר, לשעבר מנכ"ל מייקרוסופט, רכש את הלוס אנג'לס קליפרס ב-2014 תמורת 2 מיליארד דולר מדונלד סטרלינג, שקנה אותו ב-1981 עבור 12 מיליון דולר. לסלי אלכסנדר, שרכש את יוסטון רוקטס ב-1993 עבור 85 מיליון דולר, מכר אותו בשנה שעברה לטילמן פרטיטה עבור 2.2 מיליארד דולר - עסקת המכירה הגדולה אי פעם של מועדון ספורט בעולם, יחד עם העסקה לרכישת קבוצת הפוטבול קרוליינה פנת'רס במאי השנה.

החוזה שטרף את הקלפים

איך הפכה בעלות על קבוצת NBA מכאב ראש כלכלי לנכס מניב, רווחי, שלא לדבר על תשואה של מאות ואלפי אחוזים במקרה של מכירה? כדי להבין עד כמה השתפר המצב בליגת ה-NBA צריך לחזור אחורה שבע שנים בלבד - "שבע השנים הטובות", אם תרצו. בקיץ 2011, אחרי אינספור איומים ודיונים שנמשכו חודשים עם ארגון השחקנים, החליטו 30 בעלי הקבוצות בליגה לממש את האיום וסירבו לחתום על הסכם קיבוצי חדש, אלא אם ישונה באופן מהותי. ההסכם הקיבוצי אז, נאמר, קבע חלוקת הכנסות שהיטיבה מאוד עם השחקנים - 57% מההכנסות הלכו אליהם, לעומת 43% לבעלים.

ג'ו לאקוב עם קווין דוראנט / צילום: kyla terada USA TODAY

הליגה הושבתה ל-161 ימים, כאשר הטענה המרכזית של הבעלים הייתה שלא ייתכן שבחסות ההסכם הקיבוצי שחקנים מתעשרים, חותמים על חוזים מובטחים (כלומר כאלה שהבעלים לא יכולים לסגת מהם, והם משולמים עד הדולר האחרון) בסכומים של 25-20 מיליון דולר לעונה לשחקן, בעוד הבעלים סופגים את ההפסדים. לפי "פורבס", בעונה האחרונה לפני השביתה, מתוך 30 הקבוצות בליגה, 14 סיימו בהפסד תפעולי, כולל קבוצות עם הפסדים שנתיים של מעל 20 מיליון דולר. בתום מאבק ממושך, נחתם בסופו של דבר הסכם חדש לעשר שנים שקבע חלוקה שווה: 50%-50%. במונחים של היום, כשהליגה מגלגלת כ-7 מיליארד דולר בעונה, מדובר בכמעט חצי מיליארד דולר בעונה שעוברים מהכיס של השחקנים לבעלים, רק בגין שינוי החלוקה.

התוצאה לא איחרה להגיע, עם הליגה שעלתה על פסים חיוביים, אבל חסר היה לה אקס פקטור משמעותי שייתן את החותמת ויקרב אותה לצדן של הליגות הגדולות הפופולריות, ה-NFL (פוטבול) וה-MLB (בייסבול). זה קרה ב-2014. בקיץ של אותה שנה נחתם אחד מההסכמים היותר מדוברים בתולדות הספורט האמריקאי, כאשר רשתות TNT (שבבעלות טיים וורנר), ESPN ו-ABC (בבעלות דיסני) הסכימו לשלם 24 מיליארד דולר עבור זכויות השידור של הליגה לתשע שנים, עד שנת 2025. הסכם ששדרג פי 3 את ההסכם הקודם והזרים לליגה סכומי עתק.

ה-NBA, שפותחת אור ליום רביעי הקרוב את העונה ה-73 שלה, נמצאת במצב כלכלי יוצא דופן: מאחר שההסכם הקיבוצי קובע ש-50% מההכנסות חייבות להיות משולמות כשכר שחקנים, המשמעות הייתה שבין-לילה זכו כולם - הבעלים והשחקנים - באפשרות ליהנות מעשרות ומאות מיליונים שהם לא הכירו קודם לכן. רק בשביל לסבר את האוזן, העונה יש בליגה 135 שחקנים - כרבע מכוח העבודה בליגה - שירוויחו מעל 10 מיליון דולר. מתוך אותם מולטי מיליונרים, 11 שחקנים ירוויחו שכר של מעל 30 מיליון דולר, ובעונה הבאה כבר מובטח לשחקן ראשון בהיסטוריה (סטף קרי, הכוכב של האלופה גולדן סטייט) שכר שנתי של מעל 40 מיליון דולר. לפני עשור בלבד עמד מספר השחקנים שהרוויחו 10 מיליון דולר ומעלה על 59 בלבד; לא היה ולו שחקן אחד שהרוויח 30 מיליון דולר, וגם רף של 20 מיליון דולר היה מחזה די נדיר.

סטיב באלמר / צילום:  NBA Lucy-Nicholso

הביזנס המשתלם באמריקה

אחת התופעות שנולדו בעקבות התנודתיות הגדולה במשכורות השחקנים בשנים האחרונות היא ששחקנים החלו להבין שלא משתלם להם לחתום על חוזים ארוכי טווח, אלא להסתכן ולחתום על חוזים קצרים יחסית ולהפוך ל"שחקן חופשי" (Free Agent), ובכך ליהנות מהבום הגדול שמובטח להם בכל פעם שנכנס כסף חדש לליגה. יש בכך אומנם הימור, כי עליהם להוכיח את עצמם כל שנת חוזה מחדש, שלא לדבר על פציעות שעלולות לבוא משום מקום ולחרב קריירה, אבל מתברר שרובם מוכנים לקחת את הסיכון. הכסף הגדול עד כדי כך מפתה.

לאוהדים שמחפשים לויאליות של שחקנים למועדון שלהם, תופעת ה"שחקנים החופשיים" היא כנראה לא הדבר הכי טוב שקרה, אבל היא זו שיוצרת את השינויים הטקטוניים בליגה גם במונחים ספורטיביים. היא זאת שאפשרה, למשל, את המעבר של קווין דוראנט לגולדן סטייט ווריירס ואת הרכבת אחת הקבוצות המוכשרות בהיסטוריה של המשחק, אם לא המוכשרת שבהן. היא זאת שאפשרה ללברון ג'יימס לעבור בזמנו למיאמי היט על מנת להגשים את שאיפות האליפות שלו, לחזור לקליבלנד כשהוא ללא גיבנת מסוג זה, ובקיץ האחרון לברוח ללוס אנג'לס לייקרס, המועדון הכי נוצץ בעולם.

עם הרצון להכניס עוד ועוד כסף, ועם הכניסה של קומישינר חדש (אדם סילבר במקום דייויד סטרן שהחזיק בתפקיד 30 שנה, בין 1984 ל-2014), ה-NBA התנתקה מהמוסכמות הישנות והתחילה לקבל שינויים. היא אפשרה לראשונה בהיסטוריה לקבוצות לשים חסות מסחרית על חולצת המשחק, אומנם סמלית וקטנטנה (ריבוע בגודל 2.5 על 2.5 אינץ'), שינוי שהביא כסף חדש וגדול שמעולם לא היה. הפוטנציאל המסחרי התממש מיד - גולדן סטייט ווריירס חתמה עם החברה היפנית רקוטן על הסכם תלת-שנתי של 20 מיליון דולר לעונה. השבוע הפכה פיניקס סאנס לקבוצה ה-25 מתוך 30 הקבוצות בליגה שחותמת חסות מסחרית, כשחתמה עם פייפאל עבור מיליוני דולרים לעונה.

ההשקעה הכי טובה באמריקה

התוצאה של כל שינוי כזה היא מיידית: לפי דירוג השווי השנתי של "פורבס", בעונת 2016/17 רשמו 29 מתוך 30 הקבוצות רווח תפעולי, כולל 14 קבוצות שרשמו רווח תפעולי של מעל 50 מיליון דולר בעונה. סך הרווחים התפעוליים באותה עונה של קבוצות הליגה הסתכמו ב-1.56 מיליארד דולר, ושווי ממוצע של קבוצת NBA עומד נכון לתחילת 2018 לפי "פורבס" על 1.65 מיליארד דולר - עלייה של 22% בתוך שנה אחת ובסך הכול זינוק של 224% בתוך חמש שנים, כאמור בראשית הכתבה.

אגב כך, הכדאיות הכלכלית בהחזקת קבוצת NBA ומצד שני השווי שהרקיע, הקטינו את כמות הקבוצות שהחליפו ידיים. בעשור הקודם נרשמו אינספור בעלים שרצו להיפטר מהצרה הזאת - בין 2005 ל-2011 נמכרו כמעט שליש מהקבוצות בליגה (שמונה קבוצות), חלקן במחירים נמוכים בעיקר כדי להימנע מעוד הפסדים כספיים. חלק מהבעלים נכנסו בדיוק בזמן - למשל ג'ו לאקוב שרכש ב-2010 קבוצה חלשה ואומללה, גולדן סטייט ווריירס, עבור 450 מיליון דולר. בשנה שבה רכש את הקבוצה היא הצליחה להכניס 113 מיליון דולר בעונה - היום, שמונה שנים אחרי, לאקוב מחזיק בנכס בשווי 3.1 מיליארד דולר (590% תשואה), עם הכנסה שנתית של 359 מיליון דולר (מקום שלישי בליגה), ולקראת עוד זינוק כלכלי גדול החל מהשנה הבאה בזכות כניסה לאולם חדש ומרהיב. בשלוש השנים האחרונות רשמו הווריירס ללאקוב רווח תפעולי מצטבר של רבע מיליארד דולר. מה רע?

הכסף לא משחק משחק

תגידו שלום לתחרותיות

האמת, ששום דבר לא רע, פרט לדבר אחד קטן: התחרותיות. מה כל הכסף הזה שווה אם הליגה לא מצליחה למנוע מקבוצה כמו גולדן סטייט לבנות מפלצת ספורטיבית שאין לה תחרות? הווריירס לועגים כרגע לכל הרגולציות עד כדי כך שאפילו תזוזה של השחקן הטוב בעולם, לברון ג'יימס, לשוק ענק כמו לוס אנג'לס, נראית כמו מהלך חסר משמעות.

המצב בגולדן סטייט של העונה שנפתחת השבוע, מזכיר באנלוגיה קבוצת כדורגל שבה משחקים יחד מסי, רונאלדו, ניימאר, מוחמד סלאח והארי קיין. בווריירס אלו סטף קרי, קליי תומפסון, אנדרה איגואדלה, דריימונד גרין, קווין דוראנט והקיץ הצטרף גם דימרקוס קאזינס - עוד כוכב על. זו הקבוצה הראשונה בהיסטוריה שיש לה בחמישייה שלושה שחקנים שקולעים 25 נקודות ומעלה בממוצע למשחק (בעונה שעברה). הם הקבוצה הראשונה בהיסטוריה שיש לה ארבעה שחקני חמישייה שקולעים בממוצע יותר מ-20 נקודות. והשחקן החמישי שלהם, זה שכביכול לא קולע, הוא לשעבר שחקן ההגנה של הליגה. השחקן השישי (איגודאלה) זכה לא מאוד מזמן בתואר ה-MVP של סדרת גמר ה-NBA. עכשיו הצטרף קאזינס, אומנם אחרי פציעה קשה - השחקן הראשון בהיסטוריה של הליגה שמעמיד ממוצעים של 25 נקודות למשחק, 12 ריבאונדים, חמישה אסיסטים ו-2 שלשות למשחק.

במצב "נורמלי", כלומר כזה שאליו התכוונה הליגה, לאקוב, הבעלים של הווריירס, לא אמור היה להיות מסוגל לעמוד בתשלומי השכר כדי להרכיב קבוצה כזו. הרגולציה של תקרת השכר, מערכת של חוקים מורכבים מאוד, אמורה מאוד להקשות על קבוצות להרכיב סגל של כוכבים - מאחר שאם קבוצה כבר הצליחה לרכז אוסף של כוכבים, היא אמורה להיתקל בעונשים הכבדים הכספיים המושתים על מעבר של תקרת השכר.

אז איך זה בכלל מסתדר עם הרגולציה? נתחיל מזה שתקרת השכר ב-NBA שהייתה אמורה להפחיד את הבעלים מקנסות, ושהותקנה החל מעונת 1984/5, הפכה עם השנים להמלצה לא מחייבת. מאז 2002 שילמו קבוצות הליגה קנס בסכום מצטבר של כ-1.3 מיליארד דולר בגין חריגה מהתקרה. העובדה שמדובר בתקרה רכה (soft cap) מאפשרת לבעלי קבוצות עשירים או כאלו שרוצים לטעום את טעמה של האליפות באופן מעשי להתעלם מהרגולציה ולשלם שכר הרבה מעבר לתקרה. העונשים על חצייה של התקרה, שאומנם הוקשחו מאוד מאז חתימת ההסכם הקיבוצי החדש ב-2011, גם הם לא הצליחו להרתיע את הבעלים, מאחר שקצב הגידול בהכנסות ואיתו העלייה ברווחים השיגו גם את שיעור העלייה בקנסות.

את העונה שעברה סיימו גולדן סטייט עם אליפות ועם רווח של 91.2 מיליון דולר (הכי הרבה בליגה אחרי הלייקרס), וזה אחרי שהעבירו לליגה 42 מיליון דולר קנסות בגין חצייה של תקרת השכר. עם פתיחת העונה כבר עומדת גולדן סטייט על סעיף שכר של כ-150 מיליון דולר - כ-48 מיליון דולר מעל תקרת השכר שנקבעה לעונה. המשמעות: בסוף העונה צפוי הבעלים של הווריירס לשלם קנס של 90 מיליון דולר נוספים עבור חצייה של התקרה. בעייתי? לא ממש, גם ככה הם צפויים לסיים עונה ברווח של עשרות מיליוני דולרים, בהנחה שלא תהיה תקלה בדרך ויצליחו להגיע לפחות עד לגמר ה-NBA.

אז למה הדיבור כיום טרום העונה הוא על פירוק השושלת ועל "הריקוד האחרון"? התשובה היא בבעיה שתיווצר לגולדן סטייט בעונה הבאה. שני מגה-סטארים, קווין דוראנט וקליי תומפסון, מסיימים חוזה ויבקשו את מה שמגיע להם: חוזה מקסימום נוסף. כדי להשאיר את הסגל עונה נוספת, יצטרכו לשלם שכר שמתקרב ל-175 מיליון דולר, ובנוסף אליו קנס של "מס לוקסוס" בגין חצייה של התקרה בסך של כמעט 200 מיליון דולר - ובקיצור, סעיף שכר שמתקרב ל-375 מיליון דולר לעונה, שיאכל את הרווחים.

האם זה אפשרי? אנליסטים שמסקרים את הליגה מספקים תשובה מפתיעה - אפשרי לגמרי. הווריירס עומדים בפני כניסה לארינה החדשה שצפויה להזניק את ההכנסות בעשרות מיליוני דולרים בעונה. בנוסף, הם עומדים בפני חידוש הסכם השידורים המקומי, שכולו הולך לקבוצה ועומד כעת על 20 מיליון דולר בעונה וצפוי להיות לפחות פי 4-3 יותר גדול (הלייקרס למשל נהנים מהסכם טלוויזיה מקומי של 150 מיליון דולר בעונה). השאלה היחידה היא האם הבעלים של הווריירס ירצה לשרוף את כל העלייה בהכנסות והרווח הענק שצפוי לו על עוד עונה של הקבוצה ההיסטורית שבנה.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות
לכתבה הקודמתטריאתלטית בת 13: הילדים ובני הנוער מסתערים על הריצות הארוכות - ולא רק