מה ג'ורג' קונסטנזה יכול ללמד את בנימין נתניהו

באחד הפרקים של סדרת הנצח "סיינפלד", מעסיקו של ג׳ורג׳ קוסטנזה, מיסטר קרוגר, מתלהב מכישורי התקשורת (בעיקר בדיחות) של ג׳ורג׳ ומרוב התלהבות מפטר את כל הקולגות של ג׳ורג׳ ומשאיר אותו לעבוד לבד על פרויקט. ״איפה כולם?", שואל ג׳ורג׳ את קרוגר. ״העפתי אותם, הם שיעממו. ג׳ורג׳, אתה האיש שלי… איני מצליח להגדיר זאת בדיוק, אך בזמן האחרון אתה ממש ׳על זה׳ ואתה גורם לי לרצות עוד ממך״ וג׳ורג׳ עונה לו ״אבל זה פרויקט עצום, מלא מספרים וניירות...".

פרשן בארה"ב הזכיר את הפרק הזה השבוע בהקשר אמריקאי וגרם לי להיזכר בהקשר ישראלי לאפיזודה. ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא האיש שמתאמץ להיות נחמד ומושלם, שמצליח להקסים את סביבתו, ובסוף הכל חוזר אליו.

נתניהו מייחל ל-40 מנדטים בבחירות הבאות. הוא מחזיק אצבעות שמשה כחלון ימעד, הוא מצליף בנפתלי בנט ומגחך עליו מאחורי גבו, הוא לא ממש מרחם על ההתדרדרות של ש״ס ואריה דרעי בסקרים והוא מגלה אדישות לגורלו של אביגדור ליברמן בקרב הציבור דובר השפה הרוסית. את השרים ישראל כ"ץ וגלעד ארדן הוא בכלל לא סופר. על המחמאות של השרה מירי רגב והשר איוב קרא הוא מתענג. "הכל אמת", הוא לוחש לעצמו.

מיסטר קרוגר בוודאי היה אומר לנתניהו הפוליטיקאי (להבדיל מנתניהו החשוד) "בזמן האחרון אתה ממש 'על זה'". ראש הממשלה שופע כריזמה, ביטחון, קסם, ושביעות רצון עצמית. בכל אחת מן הפגישות שהיו לעיתונאים עמו בניו יורק הוא היה נינוח ורהוט כהרגלו. לרגעים נדמה שמכל פגישותיו, הכי כיף לו לפטפט עם עיתונאים. אף שבתוך לבי הנחתי שזו בטח הצגה. גם בהמשך השבוע ראינו מסיבת עיתונאים פתוחה ולבבית.

בצד המדיני, כל העולם מתדפק על דלתו ומבקש פגישות. בסביבתו סיפרו לאחרונה על כך שכבר זמן מה שמנהיגי העולם עומדים אצלו בתור כדי שיסדר להם עניינים עם טראמפ. החידוש של העת האחרונה היא שמנהיגים אירופאים מבקשים שיפתח להם דלתות אצל מנהיגי העולם הערבי.

בכל מקום שנתניהו מגיע אליו עומדים מאות ואלפים כדי לפגשו, לנופף לו, לחזק את ידיו וידי רעייתו. בסנטרל פארק, בליטא, בתל אביב, בבית שאן, ברמת הגולן. כולם רוצים מגע ותמונה. נתניהו גם זוכה לשבחים בעיתונות הישראלית - אינספור טקסטים נשפכים על כישוריו ונאומיו.

במקביל, מדי יום ביומו אפשר לקרוא טורים ופרשנויות שמכסחים את יאיר לפיד, יורדים על אבי גבאי, משפילים את ציפי לבני, מסבירים שהשמאל אבוד. עיתונאים אחרים מתעלמים מקיומם של תמר זנדברג ואיימן עודה ונתניהו הוא כל עולמם.

נכון שיש את העניינים האלה של "החשדות", של עדי המדינה, של ההתלבטויות של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט. אבל הדיווחים אלה נתחמו לעולמם של כתבי המשפט, שמקפידים ונזהרים בכבודו.

אז איפה הבעיה של נתניהו? היא טמונה בכך שאם המצב הזה ימשיך - עמיתיו של נתניהו בימין פשוט לא יצליחו לעבור את אחוז החסימה. כחלון, ליברמן, דרעי, אורלי לוי, משה בוגי יעלון, ואולי רשימה נוספת של בני גנץ, מיכאל ביטון מירוחם ועדינה בר-שלום. כולם קורצים לימין, והם יפצלו את כל הקולות לקבוצות קטנות ויחסלו לנתניהו את האופציה להיות מוקף במישהו או במשהו. הוא כה מוצלח, שישאר שם לבד. עם אחוז החסימה של 3.25% (מינימום ארבעה מנדטים), נתניהו מקפד לכולם את הראש ובסוף הכל יפול עליו.

הכנסת חוזרת ונערכת לבחירות

ביום שני ייפתח כנס החורף של הכנסת. רעש, צילצולים, הצהרות ריקות מתוכן, ניבולי פה, עלבונות וקשקושי רקע. זו תהיה מנת חלקנו בחודשים הקרובים. כל פוליטיקאי, כל ראש מפלגה חייב לגרוף ולחטוף מקסימום תשומת לב, כמה שיותר זמן אוויר. איך עושים זאת? באמצעות ספינים, שקרים קטנים של מאחורי הקלעים, הסטת תשומת הלב למקומות לא חשובים.

במה לא יעסוק כנס החורף? הוא לא יעסוק בחוק הגיוס. לנתניהו ושותפיו הקואליציוניים יהיה קשה לרבע את המעגל. החוק, שהתבסס על חוות דעת מקצועית של משרד הביטחון, עבר בקריאה ראשונה בתמיכת סיעת יש עתיד ותוך התנגדות הסיעות החרדיות. המועד האחרון להשלמתו הוא ראשית דצמבר.

לפיד וליברמן התחייבו שימשיכו לתמוך בחוק רק בגרסה שהוגשה על ידי משרד הביטחון. הם לא יפרו הבטחתם. ליצמן התחייב שיפרק את הממשלה אם החוק יעבור בגרסה ההיא. נראה מי ימצמץ ראשון.  ליצמן יודע שהולכים לבחירות. האם זה משנה לו אם הן יתרחשו בנובמבר 2019 או במאי 2019 או קודם לכן? זה לא משנה, העיקר הוא להתנגד לגיוס.

אם החוק החדש לא יושלם ולא ייכנס לתוקף, הרי שחוק שירות ביטחון הרגיל - הכללי (כולם מתגייסים) חוזר להיות החוק הקובע. זו "גזירת שמד" בעולמו של ליצמן, אבל הוא מעדיף את מצב "קורבנות הגיוס", אלה שצה״ל מתחנן אליהם להיות חיילים כמו כולם, על פני חקיקה אחראית, מיטיבה ומדורגת (ויש מי שיאמרו, חקיקה רפה).

הליכה למערכת בחירות על בסיס שוויון בנטל היא חלומו הרטוב של לפיד. זה מעולה, יחזק לו את הבסיס החילוני. נתניהו יצטרך לשלוף את כל השפנים מן הכובע כדי לנווט את השיח הציבורי למקומות אחרים. מבחינת נתניהו, דרך אחת לעשות זאת היא למלא את זמן האוויר בתקשורת. התלוננתם שנים שהוא אינו מתראיין? הנה, מעכשיו ועד אחרי מערכת הבחירות הוא ידבר על הכול, כל הזמן בבכל מקום. מסיבת העיתונאים שהתרחשה השבוע היתה סנונית ראשונה.

השנאה שאלקין הפיץ חזרה לרדוף אותו

בעיר תל אביב-יפו מתנהל קמפיין גזעני נגד ערבים ונגד זרים. המועמד מטעם הליכוד, ארנון גלעדי, שלח אתמול הודעת סמס שיצאה מטעם איש קשר LIKUDTLV, שבה נכתב: ״תל אביב יפו היא עיר עברית. לא עיר המסתתנים ולא מובלעת של התנועה האיסלמית ביפו. ב-30 באוקטובר בוחרים מחל הליכוד״. ערב קודם ישב נתניהו לצידו של גלעדי באירוע בחירות ואמר, ״אנחנו נלחמים ונאבקים בפרשנות משפטית הקיימת כתוצאה מעתירות של ארגוני השמאל, שמעכבות את הגירוש" ובהמשך ציין שהוא יסייע לגלעדי להיבחר.

גלעדי בתורו המשיך במתקפת המסרים האנטי-מוסלמים ואנטי-מהגרים. ״לא נחשוש לומר. זה אנחנו או הם! נעשה הכול כדי למנוע את התפשטות התנועה האיסלאמית ביפו ונמשיך לפעול ללא הרף להוצאת המסתננים מדרום ת"א. הליכוד שישמור על אופיה וצביונה של העיר העברית הראשונה".

נתניהו ישב בנוחות לצידו של גלעדי. הוא מגבה את כל מסרי השנאה הללו. המנהיג שהתנצל לכאורה על "המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי" זורם עכשיו עם קמפיין אנטי-ערבי, בהובלת הליכוד.  כך בימין מלהיבים אנשים להצביע - באמצעות שנאת האחר. עצוב.

במקביל, בירושלים התרגז השר זאב אלקין על הקמפיין של משה ליאון, שפרסם מודעות "בוגד" באתר כיפה. המודעות הוסרו מהר יחסית וממטה ליאון נמסר שזו היתה יזמה מקומית של פעיל ולא מסרים מטעם המועמד. אבל אנשי הליכוד, ובם אלקין, מטפטפים לציבור הישראלי במשך שנים מסרי שנאה נגד כל מי שלא שותף לדעותיהם. הקרן החדשה והמנכ"ל שלה מיקי גיצין; השמאל ש"לא רוצה להיות יהודי"; הערבים שלא רוצים לשיר התקווה. כולם בוגדים ומרעין בישין. והנה, מסתובב הרעל הזה, וגובה מחיר מעליב ומשפיל ממי שהוא חלק מן הליכוד, שמכפיש את כל מי שלא ניצב עמם בדעותיהם הימניות.

עכשיו, אלקין הוא ״הבוגד״, כעת אצלו ברשימה יש אנשים של הקרן החדשה. היום הוא בתפקיד השמאלן-התורן.

מי יכול היה לצפות שזה עומד לקרות? שהמסרים המשפילים יפעלו נגדו. הוא הרי "הליכוד-יפי-הבלורית-והדגל". האמת, היא שההיסטוריה האנושית מלמדת אותנו שוב ושוב שאפשר היה לצפות לכך. מספיק להיזכר בקורות חייו ומותו של מנהיג המהפכה הצרפתית מקסימיליאן רובספייר.