רומן זדורוב לא לבד: כבר היו משפטים חוזרים בישראל. לא תמיד הם הסתיימו בזיכוי

סיפורו של רומן זדורוב, שמבקש כעת משפט חוזר, מאיים להיות סיפור עמוס ברנס החדש, והעלילה בו יכולה כבר כעת לספק את התסריט למותחן משפטי רב-תפניות • אלא שלא בכל המקרים זה הסתיים כפי שציפה הנאשם. תשאלו את האנס אדריאן שוורץ

רומן זדורוב / צילום: גיל יוחנן
רומן זדורוב / צילום: גיל יוחנן

כל מי שצופה בסדרות משטרה ובסרטי פשע הוליוודיים מכיר את הסצנה הבאה: נאשם ברצח מחריד כפות למיטת ברזל, מסביבו מנהל בית הכלא, סוהרים ורופא, שממלא מזרק גדול בחומר הרדמה. מבעד לזכוכית בחדר הצמוד צופים בהתרחשות משפחות הקרבנות, משפחתו של הנאשם וסנגורים מוטרדים. ויש גם צילומי תקריב של אגלי הזיעה של הנאשם ומבטו החרד. עוד רגע חומר ההרדמה מוזרק אל תוך האינפוזיה המובילה אל ורידיו של הנידון למוות - ופתאום, בדקה ה-99 ממש, הטלפון מצלצל. ואז הכול נעצר. הבקשה למשפט חוזר שהגישו סנגוריו של הנאשם - התקבלה. ראיה חדשה הוצגה, וכעת תיבחן מחדש הרשעתו. ויש שם תמיד סנגורים חרוצים שמתרוצצים בין בתים של עדים ורצים מתנשפים במסדרונות בית המשפט העליון כדי לתפוס את השופט לפני שהוא יוצא לוויקנד.

במציאות בישראל הדברים קצת פחות דרמטיים, פחות נוצצים ובדרך-כלל לא כוללים הוצאות להורג או ריצות במסדרונות בית המשפט העליון. הדרך למשפט החוזר בישראל ארוכה, מייגעת ובדרך-כלל מסתיימת בדחיית הבקשה למשפט חוזר.

סיפורו של רומן זדורוב, שמבקש כעת משפט חוזר, מאיים להיות סיפור עמוס ברנס החדש. העלילה בו יכולה כבר כעת לספק את התסריט למותחן משפטי רב-תפניות, שהמשיך להתפתח גם לאחר ששודר הסרט התיעודי על הפרשה - "צל של אמת".

השלב הנוכחי - הוצאת ממצאי DNA משערה שעלולה להצביע על חשוד אחר ברצח - היוותה גם במקרי עבר את שער הכניסה אל המחוז הנכסף והסגור של הבקשות החוזרות, אך לא בכל המקרים זה הסתיים כפי שציפה הנאשם. באחד המקרים המפורסמים יותר - משפטו של הפדופיל המורשע אדריאן שוורץ - זה הסתיים בהרשעה חוזרת באונס של ילדה בת 10 ובתגלית מטרידה כי הוא אנס שתי ילדות נוספות, לאחר שזוכה במשפט האונס מהמקרים הללו. ה-DNA הוכיח את ההפך ממה שציפה שוורץ. 

משפטים חוזרים בישראל
 משפטים חוזרים בישראל

בפרקליטות לא מתרגשים

למרות הרטוריקה הנחרצת של סנגורו של זדורוב, עו"ד ירום הלוי, שקורא לשחרר את זדורוב לאלתר לאור הראיות החדשות, השאלה האם ראיית ה-DNA של זדורוב תהווה מפתח למשפט חוזר עדיין טעונה בירור. אין מחלוקת כי ה-DNA של השערה שנמצאה על גופתה של תאיר ראדה ז"ל אינו של זדורוב, אז למה בעצם זה לא מובן מאליו שיתקיים משפט חוזר ויהיה זיכוי? כי יש עוד צד למטבע.

גורמים בפרקליטות המדינה מסבירים כי מחוות-דעת של מומחים שנמצאות בידיהם עולה בבירור כי בעוד הממצאים שוללים לחלוטין התאמה בין זדורוב לשערה, הם עלולים להתאים לעשרות ישראלים. הבדיקות שבידי הפרקליטות, גם של מומחים מארצות-הברית, מלמדות כי הערך הראייתי לשלילת הדם (שלילת ההתאמה עם זדורוב) הוא מאוד גבוה, אך בנוגע להתאמה הוא מאוד נמוך. בנסיבות הללו, בפרקליטות לא ממהרים להכריע כי הראיה החדשה מהווה "ראיית זהב" שתוביל למשפט חוזר.

גורם בפרקליטות אמר ל"גלובס" כי הוא "לא הופתע ולא התרגש" מהממצאים שעלו מהבדיקה של השערה, כיוון שהמשמעות הראייתית שלהם לא מאוד גבוהה. ובכל זאת, מחכים בפרקליטות לדוחות המלאים שיגיעו לידיהם מידי הסנגוריה, על-מנת להחליט מהי עמדתם בנוגע לאפשרות לקיים משפט חוזר. חוות-הדעת ייבדקו, הממצאים ייבחנו - ורק אז הפרקליטות תביע עמדה. בשלב זה הם שומרים על שתיקה, אבל גורמים בפרקליטות אומרים היום ל"גלובס" כי זה שהסנגור קורא לשחרור זדורוב, וגם הקריאות של הציבור מבלי שהוא מכיר את הראיות - לא יכריעו פה ולא ישפיעו על ההחלטה.

ההחלטה של הפרקליטות עלולה לא למצוא חן בעיני חלק מהציבור שכבר נשבה קסם בסיפורו של זדורוב. הסיטואציה שבה הפרקליטות תתנגד למשפט חוזר אינה מופרכת. גם ההכרעה של בית המשפט העליון אינה ידועה, ויכול מאוד להיות שבנסיבות שבהן הראיה תיתפס כחלשה - בית המשפט ידחה את הבקשה למשפט חוזר. באווירה הציבורית הנוכחית, החלטה שכזו תספוג ביקורת חריפה. אבל גם אם נלך לתסריט "החלומי" מבחינת זדורוב - קיומו של משפט חוזר - לא בטוח שהמשפט החוזר יסתיים בזיכוי.

גורם הבקיאים בתיק הסבירו ל"גלובס" כי זדורוב הורשע פעמיים במחוזי, והעליון אישר את ההרשעה וקבע כי היא נמצאת עמוק-עמוק במרחב ההרשעה, ואפילו השופט יורם דנציגר שזיכה את זדורוב קבע שזה זיכוי "על הקשקש". כך שבפרקליטות תופסים את ההרשעה כבטוחה.

התחושות הללו בפרקליטות מובילות לטענה אחרת שנטענת כלפי הפרקליטים, והיא שהם אינם אובייקטיביים. בעבר מי שהכריע האם יתקיים משפט חוזר היה היועץ המשפטי לממשלה, ואולם בעת כהונתו של מני מזוז כיועמ"ש (כיום שופט בית המשפט העליון) הואצלה הסמכות לפרקליטות המדינה. וכך קרה שהגורם שהוביל את ההרשעה בתיק, אמור להכריע בבקשה למשפט חוזר. אמנם לא הפרקליטים המחוזיים שמנהלים את המשפטים הם אלה שמכריעים בבקשה, אלא פרקליטות המדינה, אבל זה לא מונע את הביקורת על כך שהגוף התובע הוא זה שאמור להביע עמדה האם יש לקיים משפט חוזר. בהמשך, באם בפרקליטות מביעים התנגדות, בית המשפט העליון הוא זה שמכריע האם יתקיים משפט חוזר או לא.

אז למה לא להסכים מראש לניהול משפטים חוזרים בכל מקרה של ראיה חדשה? ומה המשמעויות של אותם משפטים חוזרים? עו"ד אפרת ברזילי, לשעבר מנהלת המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה והיום שותפה במשרד גרוס-קליינהנדלר-חודק, מסבירה: "קודם כל צריך לנהל מחדש תיק, על כל המשתמע מכך. מנהלים את ההוכחות ומציגים את הראיות מחדש. הראיה הכוללת בפרקליטות ובמערכת המשפט בכלל היא מצד אחד הרצון למצות את הכול, ומהצד השני נמצאת הידיעה שאתה לא ממצה ולא רודף אחרי הרוח. זאת אומרת שצריך להיות סוף לדברים, ולא כל ראיה משנה את התמונה משמעותית".

עוד היא מוסיפה כי "יש גם משמעות כלפי אנשים שונים לזה שדברים נפתחו מחדש. לנפגע עבירה, לקורבן, יש משמעויות מבחינתו לכך שהתיק סגור. מבחינתו ההליך הסתיים. זה כבר לא פצע פתוח, והוא לא צריך לחזור ולהעיד. אם מגיעים למשפט חוזר, ההליך חוזר אחורה גם לגביו. התפיסה המשפטית היא לא לבדוק דברים עד אינסוף אלא לבדוק דברים בצורה ראויה ויסודית ולסגור אותם. הרף של המשפט הפלילי הוא מעבר לספק סביר. אבל הצד השני זה שאנשים יכולים להיפגע".

מעבר לכך, אומרת עו"ד ברזילי, "יש משאבי כוח-אדם שמוגבלים. כשחוזרים לתיקי העבר, מושקע פחות זמן בדברים אחרים, ויש גם עלויות על קופת המדינה לניהול משפטים חוזרים. העלות המערכתית בכוח-אדם וכו' לא זאת שמניעה את קבלת ההחלטות, אלא חשיבות הראיות וגם זה שיש נפגעים ועדים, שזה עלול לגרום לפגיעה לא מוצדקת ומחודשת בהם. אם הפגיעה מוצדקת, אז אין מה לעשות, אבל צריך לבחון זאת. כשזה נכון זה נכון, והשיקול הכלכלי או כל שיקול אחר אינם רלוונטיים.

"מבחינה רציונלית לא צריכים לתפוס קיומם של משפטים חוזרים כפגיעה תדמיתית בפרקליטות או באף אחד במערכת המשפט. יש פעמים שזה בכלל לא נובע מכשל שלהם. ברוב הפעמים זה כך. למשל, אם לא ידעו על ראיה מסוימת ומצאו אותה, או שלא היו כלים מדעיים לבחון את הראיות קודם. בהרבה מקרים הפרקליטות מסכימה לבחינת הראיות, כיוון שקודם לא הייתה אפשרות כזאת. אבל זה לא עובר בתקשורת, ואז התדמית עלולה להיפגע".

חוץ מהפרקליטות ובית המשפט העליון יש עוד שחקן דומיננטי בזירה של המשפטים החוזרים - הסנגוריה הציבורית. בסנגוריה הציבורית קיימת מחלקה מיוחדת למשפטים חוזרים, שתפקידה לבדוק פניות של נידונים לייצוג בבקשות למשפט חוזר ולהגיש לבית המשפט העליון - במקרים הנמצאים מתאימים - בקשות לעריכת משפט חוזר.

לדברי עו"ד קרן אבלין-הרץ, הממונה על משפטים חוזרים בסנגוריה הציבורית, "מדובר בהליך מאוד נדיר, וראוי שהוא יהיה נדיר. בכל שנה מוגשות כמה עשרות בקשות למשפטים חוזרים, אבל בית המשפט העליון נעתר לקיום משפט חוזר רק ב-29 מקרים".

לדבריה, מדובר בטיפה בים של מקרים מוצדקים לניהול משפט חוזר. "יש עוד מקרים שאפשר היה להגיש בהם משפט חוזר, אבל אנשים לא מגישים מסיבות רבות. יכול להיות שבבתי הכלא יושבים חפים מפשע שלא מגישים בקשות. לסנגוריה הציבורית יש ביקורת על כך שבית המשפט נוקט במדיניות היד הקמוצה והציב רף מאוד גבוה לקבלת בקשה למשפט חוזר".

אבל הטענות של הסנגוריה לא מופנות רק כלפי בית המשפט אלא כלפי כל שרשרת האכיפה במדינה, החל במשטרה וכלה בפרקליטות המדינה. "יש שורה של בעיות מוסדיות שהסנגוריה הציבורית מתריעה עליהם, שמונעות, או לכל הפחות מקשות, לחשוף מקרים של הרשעות-שווא. בעיה אחת היא אקוטית בנושא של שמירת מוצגים. העילה המרכזית למשפט חוזר בישראל היא ראיות חדשות שלא הוצגו במשפט. בשביל להגיש את הבקשות צריך לקחת את הראיות ולבצע בהן בדיקות - בליסטיות, DNA, תביעת אצבע וכו'. בשביל זה יש צורך בשמירה של המוצגים, כדי לבצע בהם את הבדיקות, ולמרבה הצער בישראל יש פרקטיקה מאוד נרחבת של השמדת המוצגים בסוף ההליך המשפטי, או בצורה מכוונת או שהם הולכים לאיבוד ברשלנות. שנים אנחנו מתריעים על כך, כי יש לזה אפקט הרסני על האפשרות לבטל הרשעות".

גם מבקר המדינה התריע על כך בעבר על כך שהראיות לא נשמרות באופן ראוי, ואולם לדברי עו"ד אבלין-הרץ, דבר לא השתנה. "לפעמים מגיעים אלינו תיקים ישנים שבעקבות התפתחויות מדעיות ניתן לבצע בהם בדיקות חדשות שלא בוצעו בעבר, כדי לדעת את האמת ולבחון האם הייתה הרשעת-שווא, אבל הרבה פעמים אנחנו נתקלים בתשובה שלא מוצאים את המוצגים או שהם בוערו".

אבל לדברי עו"ד אבלין-הרץ, בכך לא נגמרים המכשולים בדרך למשפט החוזר. "בעיה מוסדית נוספת היא שגם במקרים שהמשפטים נשמרו נתקלנו פעמים רבות בהתנגדות של הפרקליטות לאפשר לנו לבצע את הבדיקה של המוצגים. במקרה של עובדיה שלום ביקשנו לבצע בדיקה במוצגים שלא נעשתה בזמן אמת, והפרקליטות התנגדה במשך שנים. במענה לעתירה לבג"ץ הפרקליטות אמרה שזה יפגע בשלוות הנפש של משפחתו של הנרצח, אבל בעקבות כתבה שפורסמה - האלמנה של הנרצח בפרשה הודיעה שהיא לא מתנגדת. אבל זה לא עזר לנו כי המסכה שחבש הרוצח הלכה לאיבוד. המוצג המרכזי ביותר בתיק הלך לאיבוד, ולכן לא יכולנו לבדוק אותו. הבקשה למשפט חוזר נדחתה".

האצילו את הסמכות לפרקליטות

את מרגישה שיש התנגדות בפרקליטות למשפטים חוזרים.

עו"ד אבלין-הרץ: "יש כאן בעיה מובנית. בעבר היועמ"ש השיב לבקשות למשפט חוזר, ואז האצילו את הסמכות לפרקליטות. אותו גורם שמנהל את התיק ומשוכנע בצדקת ההרשעה הוא זה שצריך בצורה אובייקטיבית להשיב מה עמדתו בנוגע לאפשרות לניהול משפט חוזר. זה ניגוד עניינים מובנה. היועמ"ש צריך להיות זה שישיב למשפט חוזר, והפרקליטים שהיו מעורבים במשפט לא אמורים להיות מעורבים במשפט החוזר. טבע האדם זה שיש לו עמדות ודעות, ולכן מן הראוי לתת לגורם שלא מעורב בהליכים קודמים לבחון את הדברים בצורה אובייקטיבית".

עוד מוסיפה אבלין-הרץ כי "מה שמסוכן זו המחשבה שאין טעויות. כשחושבים כך, אין תמריץ לשמור מוצגים או לאפשר בדיקות שלהם ולקיים משפטים חוזרים. כך נוצר מעגל שוטה, ונוצרת תודעה כוזבת שאין טעויות, שלא יוצרת שום תמריץ לתיקון במקרים שיש הרשעות-שווא. מערכת משפט שלא חוששת להודות בטעויות תזכה לאמון הציבור. מערכת משפט שמוכנה לסכן את עצמה תפיק לקחים מטעויות ותתקן להבא כדי שזה לא יקרה שוב.

בפרקליטות דוחים את כל הטענות הללו על הסף. קודם כל, גורמים שונים הסבירו ל"גלובס" כי הפרקליטים שהיו מעורבים בהרשעה לא מעורבים בהחלטה בנוגע למשפט החוזר. "פרקליטות המדינה מתעסקת עם משפטים חוזרים, ולא המחוז שניהל את התיק", אומרים בפרקליטות. "וזו השיטה בישראל. וזה אותו דבר גם לגבי בית המשפט העליון. הרי בית המשפט העליון דחה את הערעור של זדורוב, והיום בית המשפט העליון צריך להכריע בבקשה למשפט חוזר. זה בדיוק אותו דבר".

לדברי גורם בפרקליטות, אין דבר כזה 100% אובייקטיביות, אבל בפרקליטות עושים את המקסימום כדי להיות אובייקטיביים, והעובדה היא שגם בינם לבין עצמם יש מחלוקות.

רק 29 בקשות למשפטים חוזרים מתוך מאות התקבלו 

מקום המדינה ועד היום התקבלו רק 29 בקשות למשפט חוזר מתוך מאות בקשות שהוגשו. בכל שנה מוגשות עשרות בקשות למשפט חוזר, ולא כולן עוסקות במשפטי רצח ובמאסרי עולם. רבות מהבקשות עוסקות בתיקים פחות חמורים, בהם משפטים על עבירות תעבורה. אבל משפטי הרצח והעבירות החמורות הם אלה שנקלטים ברדאר הציבורי.

חלק מהמקרים הללו, שהתקבלו, הכתימו את מערכת אכיפת החוק, ובהם המקרה של עמוס ברנס, שהורשע ב-1976 ברציחתה של החיילת רחל הלר ונידון למאסר עולם, אך לאחר שנים מאחורי הסורגים שוחרר ממאסרו בעקבות קבלת בקשתו למשפט חוזר. הפגיעה התדמיתית במערכות אכיפת החוק הייתה קשה. המשטרה ספגה ביקורת, והאמון בפרקליטות נפגע.