הם מתקרבים לגיל 60, ובכל זאת שחו מבריטניה לצרפת

שני שחיינים ישראלים, יוסי אטינגר וירון דוידי, צלחו את תעלת לה-מאנש. מה מביא שחיינים חובבים, לא צעירים, שאחד מהם גם מחלים מסרטן, להתמודד עם אתגר כזה?

שחיה
שחיה

רק ארבעה ישראלים הצליחו עד כה לצלוח את תעלת לה-מאנש שבין בריטניה לצרפת, ושניים מהם, יוסי אטינגר וירון דוידי, עשו את זה בקיץ האחרון, בהפרש של 24 שעות. השניים לא הכירו זה את זה ולא ידעו איש על רעהו, אבל באופן מפתיע יש לא מעט משותף ביניהם. מעבר לעובדה ששניהם שחייני מים פתוחים, שניהם מתקרבים לסוף העשור השישי לחייהם, ושניהם מפגינים נחישות ועוצמה פנימית יוצאות דופן. שני הישראלים האחרים הם איתן פרידמן ב-1993 ואבישג טורק בקיץ שעבר.

הראשון שצלח את תעלת לה-מאנש (או לפחות הראשון שתועד) היה קפטן מתיו ווב שעשה זאת באוגוסט 1875. הוא היה גם זה שטבע את המשפט "Nothing great is easy" שהפך להשראה. מאז צולחים את התעלה כ-200 שחיינים מדי שנה, מעט מאוד ביחס לענפי ספורט אחרים, וברזומה הישראלי נחקקו ארבעה שחיינים בלבד שעשו את זה, ובהם איתן פרידמן ב-1993 ואבישג טורק בקיץ שעבר. אליהם הצטרפו כאמור אטינגר ודוידי, שהכפילו את ההישג הישראלי עד כה בתוך 24 שעות.

לצליחת התעלה יש כללים, נהלים וחוקים משלה. ראשית, ניתן לצלוח אותה בפרק זמן קצר של שלושה חודשים בין יוני לספטמבר בלבד, כך שמדובר בעונה עמוסה. יש שתי התאחדויות נווטים שמוסמכות להוביל שחיינים בתעלה, בכל אחת כשישה נווטים שיכולים להוביל בכל שבוע ("חלון", בשפה המקצועית) ארבעה שחיינים שהסדר שלהם נקבע לפי מועד ההזמנה. לפיכך, צריך לשריין מקום מראש. אטינגר שריין כשנה מראש, דוידי כשנתיים. ואף על פי כן, אין ערובה ששחיין יצליח לצאת לדרך או לסיים אותה מפני שתנאי הים בתעלה מתעתעים. המים קרים (17-18 מעלות בקיץ), הזרמים בין צפון לדרום מתחלפים בכל שש שעות, יש גאות ושפל ולא מעט סערות מסכנות חיים.

שחיה
 שחיה

החוקים נוקשים: הצליחה מתחילה עם גוף שלם מחוץ למים ובצפירה של האונייה, ומסתיימת בדיוק באותו אופן בצד השני. שחיין יכול להיכנס למים עם בגד ים קצר, משקפת, אטמי אוזניים וכובע סיליקון אחד. במהלך הצליחה אסור לו לגעת באף אדם או בסירה, לכן את האוכל מגישים לו בעזרת חבל. אם מצטרף אליו שחיין מלווה, עליו לשחות מאחוריו. על כל אלה משגיח צופה מיוחד מטעם האיגוד שמצטרף לסירה.

אטינגר (59) מהנדס בעברו, עשה הסבה לחינוך ועסק בתחום כעשור. ביולי האחרון חזר לארץ משהות בת שלוש שנים בסן פרנסיסקו דרך אנגליה, כדי לצלוח את התעלה. במשך 30 שנה הוא שחה בבריכת גורדון בתל אביב (עם עמיתו פרידמן) והשתתף באירועים שונים, אבל צליחת לה-מאנש תמיד נראתה לו גדולה עליו בכמה מידות. הבחירה באתגר הייתה תוצאה של תהליך ארוך, שבמהלכו הצטרף למועדון שחייה במפרץ של סן פרנסיסקו והתמודד עם מים קרים וגם נחשף למספר הגדול של חברי מועדון שצלחו את המשימה.

"זה הדהים אותי, כשפגשתי 34 שחיינים מהמועדון שחצו את התעלה, ופתאום זה נראה אנושי ונגיש". גם בהמשך, כל שלב היה מלווה בהתלבטויות ובפחדים, אבל מרגע שנרשם סופית, יצא לתוכנית אימונים. אטינגר התייעץ עם חברים, חלקם בעצמם בוגרי הלה-מאנש, והכין תוכנית לשבעה חודשים, שכללה שחיות ים ובריכה וחיזוק ידיים.

מדי שבוע גמא כ-35 קילומטרים - רוחבה של התעלה בקו אווירי, ותכנן לצלוח אותה בכ-15 שעות. כשהגיע לאנגליה מלווה באשתו ובחברים, קיבל הודעה מהנווט שמבקש ממנו להקדים את הזינוק שלו ביומיים. "זו הייתה פאניקה, פתאום זה הרגיש כמו הדבר האמיתי, והיה לי קושי גדול". אבל כשהבין שתנאי הים אמורים להיות טובים ובעצם יקלו עליו, החליט לקחת את ההזדמנות. ואז, הוא מספר, שלווה גדולה ירדה עליו. בדיעבד, הייתה זו בחירה מושכלת.

"זינקתי בשעה 4:30 עם אור ראשון ושחיתי כל הזמן באור. בתשע השעות הראשונות היה ים טוב, אבל בארבע השעות האחרונות הים עלה, התחילה רוח והייתה לי מחשבה שהים לא רוצה שאני אסיים, כאילו מישהו נלחם ומתנגד, כי היו תנאים לא פשוטים".

מבחינה פיזית?
"זה ממש לא רק אתגר פיזי, כי בריצה רואים את העולם והוא זז אבל בשחייה הראש במים הקרים ואז באה עייפות ומחשבות שליליות. המחשבות הן צרה גדולה, ואלה דברים שמתרגלים באימונים - לשים אותן בצד כשהן תוקפות ולנסות להתעלם מהן. שאלות כמו 'למה צריך את זה, בשביל מה, זה לא נגמר וכל המשחה עוד לפניי'. אבל אני לוקח את זה לחיים. זו למידה גדולה כי אם יש משהו שרוצים ומאמינים בו אסור לתת מקום למחשבות כאלה להשפיע כי הן מחלישות מאוד. יש רגעים קשים והחלק המנטלי כאן דרמטי. אני בטוח שהיו שחיינים טובים ממני שלא הצליחו, כי לא היו מוכנים מנטלית".

לדוידי הדרך לקו הזינוק הייתה ארוכה, אבל מסיבות בריאותיות. הוא החל לשחות בגיל צעיר ודי שמר על רצף עם מינימום הפסקות, אולם במהלך 57 שנותיו אובחן ארבע פעמים כחולה סרטן ושרד. אחרי המלנומה הראשונה הרחיב את הפעילות לטריאתלון ולישראמן. כשהתגלו אצלו בהמשך גרורות בריאות, הסירו לו כחצי ריאה, ובהמשך נמצאו גם גרורות בעצם הירך ונאלצו להחליפה, מה שחיסל את קריירת הריצה והרכיבה.

אבל דוידי לא ויתר, ואף שנותר עם מגבלות שונות, חזר לאהבה הישנה - השחייה. הוא עבר לשחייה במים פתוחים והגדיל מרחקים בהדרגה. את זאת הוא עשה בלי חליפת שחייה גם בחורף, כך שבאופן מסוים כבר הכין את גופו לטמפרטורה של הלה-מאנש. ב-2014 יזם משחה שכינה "17 ב-17", 17 קילומטרים ב-17 מעלות שבו השתתפו תריסר שחיינים וזו הייתה נקודת מפנה ואחריו נרשם לצליחת התעלה.

הייתה התלבטות?
"לא, ברגע שהחלטתי הלכתי על זה והתחלתי להתאמן". דוידי קבע יותר עקרונות אימון מאשר תוכנית סדורה: לשחות לפחות 32 קילומטרים בשבוע, רצוי בים, פעם בשבוע לפחות 12 קילומטרים, ופעם בחודש שחייה ארוכה למרחקים שהלכו וגדלו.

זה נחשב אינטנסיבי מדי?
"'אינטנסיבי' זה אישי. אין תורה מגובשת, וכל אחד מתאמן כפי יכולתו. בסופו של דבר, צריך לעשות את המרחקים, אחרת התעלה לא סלחנית". ב-2016, ואחרי שאובחן שוב עם סרטן בבלוטת התריס, זינק בפעם הראשונה אל המים, אך עשר שעות אחר כך נאלץ לפרוש בשל תנאים מסוכנים. אבל הוא נרשם מחדש. הוא חזר אל האימונים, יצא למחנות אימון בחו"ל כדי להתאמן בקיץ במים קרים, ושוב הגיע לקו הזינוק.

דוידי זינק בשעה 3:08, מלווה באח ובשני חברים שלדבריו היו בעלי תפקיד חשוב כצוות תמיכה שמנהל את השחיין. "היה לי פחד אחד שלא אצליח, ובשחיות ארוכות מנהלים הרבה שיחות פנימיות. בלילה קודם ישנתי שעתיים, אז התחלתי עייף ובחושך. בארבע השעות הראשונות הים היה גלי ואחר כך הפך לפלטה, אבל עם מלא מדוזות".

רוב המשחה זכור לו כחדגוני והוא דאג להעביר יד אחרי יד "כמו פועל פשוט". היו לו רגעי הזיות, כנראה מהעייפות, הוא מספר, אך הים הנוח אפשר למוחו מנוחה וחסך את המאמץ. לקראת הסוף סחף אותו זרם צפוני שאילץ אותו לתקן כיוון במשך שלוש שעות נוספות.

הגראנד פינאלה של השניים מרגשת אותם אפילו ברגעים שהם נזכרים בה. "הייתי מותש ועייף", מספר אטינגר, "ורוב הזמן הקפדתי לא להסתכל קדימה על המרחק שנשאר. כשהבנתי שאני קרוב, ראיתי את החוף, אבל היה זרם חזק. איתן אמר לי שאני צריך לתת את ספרינט חיי כדי לחצות אותו, שלא ירחיק אותי. הגברתי והצלחתי והגעתי לאזור סלעי שאליו הסירה לא התקרבה, אז שחיתי לבד וכשהתקרבתי, הציפה אותי הידיעה שעשיתי את זה. זחלתי על גחוני כדי לטפס לאט על הסלעים ונעמדתי. שקט עטף אותי ולא רציתי לעזוב. תחושת הישג פרטית אדירה שלא דומה לכלום, סיפוק ואושר שמעלים בי עכשיו דמעות".

דוידי מתאר את החוויה באופן אחר: "הייתי עייף וחששתי שהעייפות תפגע בי ולא אשלים את המשימה וזה העסיק אותי חלק גדול מהזמן", מתאר דוידי, "אבל בגלל הים הנוח אמרתי לעצמי שאין מצב שלא אסיים, כי אני לא מוכן להתמודד עם ההשלכות ותחושות האכזבה הענקיות". כשהזרם התחלף, פחד שיצטרך להיאבק בו שעות, לכן החליט מראש שלא יפסיק והגביר את הקצב. לשמחתו, הוא חצה את הזרם האחרון בזמן קצר יותר, נכנס למפרץ והבין שדבר כבר לא ישתבש, ושהוא יגיע. "בעשרות המטרים האחרונים, כשראיתי קרקעית, עלו לי דמעות התרגשות מתחת למשקפת. חבורת צרפתים על החוף הריעה לי בקול, ורק אחרי שנעמדתי על קרקע יבשה יכולנו ללחוץ ידיים. הם נתנו לי שתי אבנים קטנטנות מזכרת מהחוף. העברתי אותן לשני נכדיי, שאחד מהם נולד ארבעה ימים אחר כך".

אטינגר סיים אחרי 13 שעות ו-38 דקות, דוידי כעבור 15 שעות ו-52 דקות. שניהם גמאו מרחק שנע בין 50 ל-60 קילומטרים, אף שלא שחו את כולו (בשל הדיפת הזרמים). כששאלתי אותם אם יעשו זאת שוב, התשובה הייתה שלילית. שניהם ימשיכו לשחות, אמרו, אבל ינסו את כוחם במשחים ארוכים אחרים. דוידי: "צליחת התעלה זה יום אחד של משהו מיוחד, אבל התאמנתי לו ארבע וחצי שנים, והדרך הייתה חשובה לא פחות מהצליחה. לא פשוט לעשות דרך אם אין מטרה ואני מאמין שבקרוב אמצא מטרה חדשה".

צרו איתנו קשר *5988