תמ"א 38 היא לא רק פרס כלכלי, תפקידה לשמור על חיי הדיירים

רק לאחרונה ראינו איזה הרס יכולה לגרום רקטת גראד פשוטה לבית מגורים • ההחלטה שלא לתת היתר לביצוע תמ"א 38 לבניין שנבנה ב-1976 ללא היתר בנייה היא החלטה אומללה שמשמעותה להשאיר בית בלי מיגון מסיבות ביורוקרטיות

הבניין ברמת השרון / צילום: איל יצהר
הבניין ברמת השרון / צילום: איל יצהר

בחודש שעבר קיבל בית המשפט המחוזי בתל אביב החלטה שלפיה הוא לא יאשר ביצוע של תמ"א 38 בבניין בן למעלה מ-40 שנה ברמת השרון, משום שהבניין מעולם לא קיבל היתר בנייה. הרציונל היה שתמ"א 38 - תוכנית המתאר הארצית לחיזוק מפני רעידת אדמה בתמורה לזכויות בנייה - אינה אמורה להכשיר בדיעבד עבריינות בנייה של עשרות שנים, ושאין סיבה כי מי שמתגוררים בבניין שמעולם לא קיבל היתר בנייה ייהנו מהיתרונות הגלומים בתוכנית התמ"א ובתועלות הרבות שלה.

אבל תמ"א היא לא רק השבחת הבניין, שדרוג הדירות הקיימות ותועלת כלכלית לדיירים וליזם. תוכנית התמ"א נוצרה על מנת לחזק את המבנה מסכנה של רעידות אדמה והתקפות טילים, והיא מחייבת בין השאר הקמת ממ"ד בכל יחידת דיור.

כיזם הבונה מאות דירות בפרויקטים של התחדשות עירונית, אני יודע ממקור ראשון שאחת הסיבות המרכזיות שבגינה מסכימים אזרחים לביצוע תמ"א 38 בבניין שלהם היא הרצון בממ"ד, רצון שמתגבר בגלים ככל שהמצב הביטחוני רעוע. גם מי שחידוש הדירה והעלייה בשווי הכלכלי שלה פחות מעניינים אותם, רוצים לדעת שיהיה להם מרחב דירתי מוגן במקרה הצורך.

מדובר ברצון מוצדק לחלוטין - רק לאחרונה ראינו מה יכולה לחולל רקטת גראד אחת שפוגעת באופן ישיר בבית מגורים. ביתה של משפחת תמנו בבאר שבע נהרס כליל, והאם מירי הצליחה להציל את עצמה ואת ילדיה בזכות זה שהכניסה אותם לממ"ד שהגן עליהם. אלמלא היה בבית המשפחה ממ"ד התוצאות היו ככל הנראה טרגיות והיו עולות בחיי אדם. בבניין ברמת השרון מתגוררים מן הסתם ילדים. עמם מתגוררים הוריהם שעוד לא נולדו בעת שנבנה הבניין, אלה וגם אלה ודאי שאינם אשמים בכך שנבנה ללא היתר. מדוע מוצא לנכון בית המשפט להעניש אותם ולמנוע מהם הגנה ממקרי רעידת אדמה והתקפות טילים?

איפה אחריותה של המדינה בסיפור זה? הרי הבניין עומד על תלו מאז שנת 76'. הוא לא נהרס, לא פונה ולא נאטם. הוא מחובר לכל התשתיות הנחוצות - חשמל, מים ותקשורת. דייריו משלמים ארנונה. סביר להניח שבמהלך השנים דירת נמכרו בו, נרשמו בטאבו, קיבלו משכנתא ועוד. אם הבניין לא חוקי ואסור לו להתקיים, אז יש לפעול לפינויו והריסתו.

ואם מאפשרים לו להתקיים כבר יותר מ-40 שנה, אז אי אפשר להתעלם מקיומו ויש לאפשר לתושבים למגן את עצמם ולהוסיף ממ"דים שיוכלו להציל חיים במקרה של סכנה. בפסק הדין מפורט כי במהלך השנים נעשו ניסיונות להוציא היתר בנייה בדיעבד, אך הם לא צלחו מסיבות שונות. לא מן הנמנע שגם למוסדות המדינה ולביורוקרטיה המייאשת, היקרה והארוכה בתחום היתרי הבנייה, יש חלק בכך.

מה המשמעות של החלטה כזו ושל בחירת המדינה לעמוד באמצע, לא להרוס אבל גם לא להכשיר, ולא לאפשר הוספת מערכות מגנות חיים? זוהי התוצאה הגרועה ביותר שניתן להעלות על הדעת, הרע שבכל העולמות, ממש כאילו לקוחה מבית הדין של חלם. את מי אנו מענישים פה? ילדים קטנים ותינוקות? דיירים ושוכרים בבניין ותיק שקיומו הוא עובדה? לא ייתכן שהפתרון המיטבי של המדינה ובית המשפט למחדל ישן הוא כי הדיירים לא יוכלו לחיות בביטחון. (עת"מ 44784-01-18).

■ הכותב הוא מנכ"ל חברת הייזום והבנייה "קבוצת דוד אזולאי", הבונה פרויקטים של התחדשות עירונית