בין MeToo למחאת הקוטג'

המבחן האמיתי של מחאות חברתיות שמתעוררות ברשתות החברתיות הוא במעבר לעולם האמיתי

המחאה החברתית / צילום: רויטרס
המחאה החברתית / צילום: רויטרס

קשה להתעלם מהתחושה שכאשר עלו ההאשמות נגד העיתונאי דן מרגלית, התגובה הציבורית הייתה שונה בתכלית מזו שזכורה לנו מפרשות משה קצב, עמנואל רוזן וארי שביט. דומה שתנועת ה-#METOO עשתה את שלה. אין מדובר רק בגברים שנעלמו מהסצינה הציבורית, אלא בשיח שונה מבעבר.

ייתכן שהביטוי "Me Too", תפס מפני שיש בו ממד של שותפות ואמפתיה - אף אחת לא לבד; ייתכן שיש בו ממד של רוחב - גם אני וגם אני וגם אני, והנה ראו כמה התופעה נפוצה; וייתכן שיש בו ממד של הפתעה: רגע! מי-טו!, שלוכד בצורה כל-כך מיוחדת את ההסתרה שפתאום מותר לאוורר.

מה שברור הוא שלא מדובר רק בהאשטאג, אלא בתנועה חברתית שפריסתה רחבה בהרבה מזו של הרשתות החברתיות שבהן נולדה. דרך המלך הפכה להיות כזו שבה מעניקים מרחב למי שמספרת ולא מסתירה.

במובן הזה Metoo# מזכירה את מחאת הקוטג'. ממחאה מקוונת על עניין קונקרטי היא מתחילה ליצור משקעי עומק (ובאמת שאין להשוות קוטג' לתקיפה מינית, אבל רק לשם הרעיון). היא הופכת למחאה שעוסקת ביחסי הכוח בתוך החברה ובתביעה החברתית, לפיה מי שניצלו לרעה את ההון החברתי שלהם, צריכים להיות אחראים למעשיהם. לכן, כמו במחאת הקוטג', שהתפתחה להיות המחאה החברתית, לא די בתהליך החשוב של התלונות ובעריפת ראשים, אלא מתברר הצורך בטיפול שורש, שכולל הגעה למעגלים רחבים יותר כמו מיגור פערי שכר ושאיפה לשוויון לנשים בהקשרים נוספים.

אמנם אי-אפשר להעריך אפקט של תנועה חברתית אחרי שנה, אבל ההשוואה למחאת הקוטג' יכולה ללמד אותנו כמה לקחים.

ראשית, אז וגם היום המחאה התחילה במדיה החברתית ולא בתקשורת הממוסדות. בקוטג', אולי מפני שיוקר המחיה לא היה במוקד העניין התקשורתי של התקשורת הממוסדת. כאן, בגלל ההבנה של אליסה מילאנו, שהתחילה את התנועה, שהשימוש בטוויטר יאפשר מתן קול לכל אישה. ובאמת, ב-24 השעות הראשונות שלאחר 5 באוקטובר 2017, ההאשטאג הופיע בערך 12 מיליון פעמים בטוויטר ובפייסבוק.

שנית, אז וגם היום התברר הצורך בשיתוף-פעולה בין העיתונות הממוסדת לבין המדיה החברתית. התקשורת הממוסדת שמחה להצטרף למסע שתפס תאוצה ברשתות, הן כדי לעורר תשומת-לב ציבורית, והן בכדי להביא קוראים וטראפיק. אומץ הלב של נשים מפורסמות וחזקות להיחשף בפגיעותן בתקשורת, איפשר לנשים נוספות להתוודות - שוב, במדיה החברתית. כך, ההצפה הייתה במדיה החברתית, והתהודה הציבורית - בתקשורת הממוסדת, וחוזר חלילה.

שלישית, עכשיו צריך לצאת מהפייסבוק ולעבור להשלים את התהליכים בעולם האמיתי. ועדת הריכוזיות, שמתנהלת היום בכנסת, היא דוגמה לרישום במציאות של מחאת הקוטג'. גם אם נוצר מומנטום סביב Me Too, האתגר הוא לקחת אותו מעבר למחוזות הפייסבוק.

ולבסוף, צריך להביא בחשבון תגובות נגד. כמו שראינו גם בהתנגדות ל"מחאת המפונקים, אוכלי המילקי" בזמן המחאה החברתית, כך גם כאן. בארצות-הברית לא רק שברט קאבאנאו מונה לשופט בית המשפט העליון לשארית חייו, נשיא ארצות-הברית דונלד טראמפ גם דאג לזלזל בפומבי בעדותה של המתלוננת נגדו. דוגמאות כאלה יש גם אצלנו.

המדיה החברתית היא בסופו של חשבון הכלי העוצמתי ביותר היום לעורר תשומת-לב ציבורית. אבל, היום, לעומת מה שהתרחש בזמן מחאת הקוטג', אנחנו הרבה יותר מודעים גם לחיסרון המרכזי שלה - יצירה מכוונת של קיטוב חברתי, כתוצאה מהמודל העסקי של הרשתות החברתיות. קיים החשש שבחברה הישראלית המסוכסכת תנועה כמו MeToo תהפוך לחלק ממלחמת הזהויות הכללית, על ציר השסע הזהותי שמאל-ימין-שמרנים-ליברלים.

לכן, כדי שהרשת החברתית תוכל להמשיך ולהוות מקור לשינוי מבורך, חייבים לשמור עליה ככלי שאינו נתון אך ורק למניפולציות של חברות ענק, אלא ככזה שמשרת בנאמנות את הצורך הציבורי בהתארגנויות חברתיות למטרות חיוביות.

■ הכותבת היא עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה. 

*** גילוי מלא: הכותבת היא מחברת הקוד האתי של "גלובס".