המושגים, התחזיות והאפשרויות: כל מה שצריך לדעת על בחירות האמצע שנפתחות היום בארה"ב

היום יתקיימו בארה"ב הבחירות לבית הנבחרים ולסנאט • מה עומד לבחירה? • מה אם בית הנבחרים לא יוכל לחוקק? • מה יקרה אם השליטה בקונגרס תתפצל? • ומה אומרים הסקרים? • כל הפרטים החשובים על הבחירות בפרויקט מיוחד

הנשיא טראמפ. ליגלג על אלה המייעצים לו “לדבר על כלכלה, כלכלה, כלכלה” / צילום: רויטרס, Mike Theiler
הנשיא טראמפ. ליגלג על אלה המייעצים לו “לדבר על כלכלה, כלכלה, כלכלה” / צילום: רויטרס, Mike Theiler

היום (ג') יתקיימו בארה"ב בבחירות האמצע הקדנציה בארה"ב לבית הנבחרים ולסנאט. אבל מה זה בדיוק אומר? "גלובס" מציג את כל מה שצריך לדעת לקראת הבחירות.

הפעם האמריקאים מתעניינים פחות בכלכלה
 הפעם האמריקאים מתעניינים פחות בכלכלה

לכתבות נוספות על הבחירות בארה"ב:

 ● בחירות האמצע בארה"ב כבר פה: על הפרק - פחד וחרדה, לא כלכלה

 ● הטריקים, השטיקים, הזיופים והכסף הגדול - סיפורים מעניינים מבחירות אמצע קודמות

 ● הנושא החם בבחירות בארה"ב: ביטוח הבריאות של אובמה

1. מילון בחירות האמצע השלם

Midterm - כך נקראות הבחירות של שישה בנובמבר בארה״ב, מפני שהן חלות באמצע הקדנציה של הנשיא, שנתיים לאחר בחירתו.

שיעור ההצבעה - אמריקאים אינם מצביעים נלהבים בשום בחירות. אבל בעוד שבבחירות לנשיאות שיעור ההשתתפות הממוצע ב-50 השנה האחרונות היה בערך 55% (וירד פעמיים אל מתחת ל-50%), בבחירות של אמצע הקדנציה ההשתתפות היא בסביבות 40%. בבחירות של 2014, ההשתתפות פחתה ל-36%.

״מצביעים רשומים״ - זכות ההצבעה אמנם מוקנית אוטומטית לכל אזרח שלא הורשע בדין, אבל אינה בת-מימוש כל זמן שבעל הזכות אינו ממלא טופס הרשמה אצל הרשות המקומית. שתי המפלגות הגדולות משקיעות מאמצים עצומים ברישום תומכיהן. לפי הערכה אחת, חמישית מבעלי זכות הבחירה (נתוני 2014) אינם טורחים להירשם. מן הנרשמים (80%), רק 36.5% הצביעו בבחירות האחרונות של אמצע הקדנציה.

סקרי דעת הקהל - מתמחים בעיקר באמנות הניחוש. עליהם לנחש, באופן מלומד כמובן, מי ממרואייניהם מתכוונים להצביע. על יסוד שקלול של הסתברויות, עורכי הסקרים מחליטים איזה משקל לתת לכל אחת מן התשובות. רוב הסקרים מציינים, שתחזיותיהם מיוסדות על תשובותיהם של ״מצביעים סבירים״. הגדרות הסבירות הכשילו סקרים בעבר, לא רק ב-2016 בהערכת סיכויי טראמפ, אלא גם ב-2012, בהערכת סיכויי אובמה.

״שדות המערכה״ (Battlegrounds) - ברוב המדינות וברוב מחוזות הבחירה יש לאחת המפלגות, או לאחד המועמדים, חזקה כה ברורה עד שכמעט אין טעם לעקוב אחריהם. הבחירות לסנאט יוכרעו במספר קטן של מדינות (אולי רק שבע מתוך 32), והבחירות לבית הנבחרים יוכרעו במספר קטן יחסית של מחוזות (אולי רק 36 מתוך 435). (הנתונים הם של realclearpolitics.com).

Gender Gap - פער המגדרים, המתאר את התפלגות ההצבעה של גברים ושל נשים. היסטורית, נשים מעדיפות את המפלגה הדמוקרטית וגברים מעדיפים את הרפובליקאים. אבל הפער הזה גדל והולך במידה כזאת שאפשר לאפיין כל אחת מן המפלגות באופן מגדרי.

סקר מיום א׳ בבוקר (רשת "NBC" והעיתון "וול סטריט ג׳ורנל") מראה, שרק 37% מן הנשים תומכות ברפובליקאים, ורק 43% מן הגברים תומכים בדמוקרטים.

זו הסיבה העיקרית, שהדמוקרטים מטילים את יהבם על תרעומת של ״נשים בעלות השכלה, המתגוררות בפרברים״ נגד טראמפ.

סקרים אחרים מראים, שרוב הנשים הלבנות תומכות בטראמפ, מה שמעניק משקל כבד במיוחד לנשים לא-לבנות. אין זה מקרה שהפעם יותר נשים שחורות והיספאניות מתמודדות על כהונות בכירות מטעם הדמוקרטים ממה שהתמודדו אי פעם.

2. מה עומד לבחירה?

בחירות כלשהן מתקיימות ביום ג׳ בכל אחת מ-50 המדינות ובמחוז קולומביה (עיר הבירה וושינגטון).

יש בחירות מקומיות, לכהונות בדרג של מדינה, של עיר, של מועצה מקומית.

יש בחירות פדרליות, לבתי המחוקקים בוושינגטון.

הבוחרים יצביעו על כהונות מושלים ב-39 מדינות. בחירות יהיו ל-82% מן המושבים באסיפות המחוקקות של כל אחת מן המדינות, בסך הכול 6,073.

לבחירה עומדים כל 435 מושבי בית הנבחרים ו-35 ממאה מושבי הסנאט. בבית הנבחרים, תקופת הכהונה היא שנתיים; בסנאט - שש שנים, כאשר שליש המושבים עומדים לבחירה אחת לשנתיים.

ערב הבחירות יש לרפובליקאים יתרון ברור בכל הדרגים. יש להם 33 מושלים, לעומת 16 לדמוקרטים (אחד עצמאי). יש להם שליטה מלאה על האסיפות המחוקקות של 32 מדינות (זאת אומרת, הם מחזיקים בשני הבתים בכל אחת מן האסיפות), בשעה שלדמוקרטים יש שליטה כזאת רק ב-14 מדינות.

יש להם 51 סנאטורים לעומת 49. יש להם 235 צירים בבית הנבחרים לעומת 193 לדמוקרטים.

את היתרון האלקטורלי המוחץ שלה, המפלגה הרפובליקאית חייבת לברק אובמה. כאשר הוא נכנס לכהונתו, ב-2009, לדמוקרטים היה יתרון ענקי. הם שלטו בכל הזירות. הרוב שלהם התחיל להימחק ב-2010, כאשר איבדו את השליטה בבית הנבחרים. הם הפסידו 63 מושבים, המפלה הגדולה ביותר של מפלגה כלשהי מאז 1948. ארבע שנים אחר כך, גם הסנאט עבר לידי הרפובליקאים.

מפלגות שלטון בארה״ב נוטות להפסיד מושבי קונגרס בבחירות של אמצע-קדנציה. זו הזדמנות קבועה להביע אי-נחת מן הנשיא המכהן. גם נשיאים פופולריים, כמו רונלד רייגן, לא הצליחו להיחלץ מעונשי אמצע-הקדנציה.

השאלה היא אם העונש יהיה כבד מספיק, כדי להעביר שליטה.

3. מה אומרות התחזיות?

הדמוקרטים צריכים תוספת של 23 מושבים, כדי להשתלט על בית הנבחרים. הם צריכים תוספת של שני מושבים, כדי להשתלט על הסנאט. ואף כי שני מושבים הם הרבה פחות מ-23, ההסכמה המתגבשת היא שסיכוייהם לנצח בבית הנבחרים טובים בהרבה מסיכוייהם לנצח בסנאט.

זו תוצאה של מפה אלקטורלית מסובכת. בבית הנבחרים, כל 435 המושבים עומדים לבחירה. בסנאט, רק 35 ממאה עומדים לבחירה. מן ה-35 האלה, 26 שייכים לדמוקרטים ולבעלי בריתם (שני עצמאים). עשרה מן המושבים הדמוקרטיים נמצאים במדינות שהצביעו לטובת טראמפ ב-2016 בהפרשים גדולים.

זו במידה רבה תוצאה של חלוקה פוליטית דה-פאקטו של ארה״ב בדור האחרון: הדמוקרטים הפכו למפלגה ״דו-חופית״, זאת אומרת עיקר התמיכה בהם באה ממרכזי האוכלוסייה הגדולים בשני החופים של ארה״ב: צפון מזרח (כולל ניו יורק, ניו ג׳רזי, מסצ׳וסטס, מרילנד, וירג׳יניה ופנסילבניה, אם כי זו האחרונה תמכה בטראמפ בהפרש קטנטן לפני שנתיים) וכל החוף המערבי (כולל קליפורניה). רק ארבע מדינות תמכו בדמוקרטים בין שני החופים.

זה מצב עניינים מדאיג מאוד בשביל הדמוקרטים, מפני שהחוקה מעניקה שני מושבי סנאט לכל מדינה, בלי שים לב למניין תושביה. בעוד שבבית הנבחרים כל אחד מן המושבים אמור לייצג אותו מספר של בוחרים (לא תמיד קורה בגלל התערבות מפלגתית בסרטוט גבולות של מחוזות בחירה), הרי בסנאט מדינה של חצי מיליון מקבלת שני מושבים ומדינה של 40 מיליון מקבלת שני מושבים. וכך, לדמוקרטים יש שליטה מוחצת בקליפורניה, אבל אין להם דריסת רגל בוויומינג, באיידהו, באוקלהומה או במיסיסיפי, שאוכלוסייתן הכוללת אינה מגיעה לרבע אוכלוסייתה של קליפורניה. תוצאה: 40 מיליון מעניקים שני מושבים לדמוקרטים, ותשעה מיליון מעניקים שמונה מושבים לרפובליקאים.

טראמפ הפסיד במניין הקולות הכללי בהפרש של שלושה מיליון קולות, אבל ניצח בחבר האלקטורים. הוא זכה ב-30 מ-50 המדינות. אם כל אחת מן המדינות האלה תבחר רפובליקאים לסנאט, יהיו למפלגה ששים מושבים, רוב מיוחס, והיא תוכל לפטר את הדמוקרטים בלי פיצויים.

מה קרה ל״גל הכחול״

מסע הבחירות של טראמפ לטובת מועמדי מפלגתו לא הוציא אותו אף פעם אחת מחוץ לאזור הרפובליקאי. הוא לא ניסה להרחיב את בסיס התמיכה שלו. הוא לא ערך אף עצרת אחת במדינה הגדולה ביותר, קליפורניה, או הרביעית בגודלה, ניו יורק. הוא ניסה רק להוציא את תומכיו אל הקלפיות במדינות הרפובליקאיות (״אדומות״). זה כנראה לא יספיק לבית הנבחרים, אבל כמעט כל הסימנים מעידים שזה יספיק לסנאט.

בבית הנבחרים המצב הפוך. 25 ממושבי הרפובליקאים נמצאים במחוזות בחירה שהצביעו לטובת הילארי קלינטון בהפרשים קטנים, או גדולים, או עצומים. הגיון הניצחון המשוער של הרפובליקאים בסנאט צריך אפוא להעניק ניצחון לדמוקרטים בבית הנבחרים.

בסנאט נראה עכשיו שהרפובליקאים יגדילו את ייצוגם לפחות בשני מושבים. בבית הנבחרים נראה שהדמוקרטים יגיעו אל 23 מושבים, או קצת יותר.

לפני חודשיים או שלושה רווחו הנחות על ״גל כחול״ (כחול הוא דמוקרטי) ממשמש ובא. מאז, עוצמת הגל שככה מאוד. הסיבות: השיפור הנמשך במצב הכלכלי, העלייה בפופולריות של הנשיא (עניין יחסי; כמעט כל הסקרים מוסיפים להראות שהוא סובל מגירעון ניכר כל אימת שאמריקאים נשאלים אם הם סומכים את ידיהם על התנהלותו), ופרשת מינויו של השופט העליון ברט קאוואנו.

הסקרים הראו בשבועות האחרונים כרסום נמשך, אם גם לא דרמטי, במה שמכונה ״היתרון הגנרי" של הדמוקרטים. היתרון הזה מחושב על יסוד שאלה פשוטה, ולעתים קרובות פשטנית: המרואיין מתבקש לנקוב בשם המפלגה שהוא או היא מעדיפים, אף כי הבחירות הן אישיות, ולא פעם מועמדים רפובליקאים ודמוקרטים אטרקטיביים מנצחים במחוזות בחירה שבהן יש רוב למפלגה היריבה.

אף על פי כן, היתרון הגנרי הוא בהחלט שבשבת רוח מתקבלת על הדעת. מקובל להניח שאם היתרון עומד על שבעה אחוזים לפחות, למפלגה המובילה נשקף סיכוי סביר לנצח. הסקר האחרון, ביום א׳ בבוקר (ב"וושינגטון פוסט"), אמנם העניק יתרון כזה (44-51) לדמוקרטים.

4. מה יקרה אם השליטה בקונגרס תתפצל?

אם נניח שהשליטה בקונגרס אמנם תתחלק מחודש ינואר בין בית נבחרים דמוקרטי לסנאט רפובליקאי, תגיע אל קיצה יכולתו של הנשיא טראמפ להעביר חקיקה רדיקלית. כאשר הדמוקרטים איבדו את השליטה בבית הנבחרים ב-2010, נאמר אז כי משם ואילך הנשיא אובמה יוכל לקבל את הסכמת הקונגרס רק לנוסח של ״כרטיס ברכה לחג המולד״.

וכך היה. כל חוק מחייב הסכמה של שני בתי הקונגרס וחתימה של הנשיא. כל אחד מן השלושה יכול לחשק את זולתו. לזה בדיוק התכוונו מנסחי החוקה: הם רצו להאט את תהליך החקיקה, ולהתנות אותה בהסכמה רחבה. אבל הסכמות רחבות יצאו מן האופנה באמריקה ברבע המאה האחרונה.

אחת התוצאות החמורות של היעדר היכולת להסכים הייתה אובדן השליטה על חוקי התקציב. התקציב הוארך משנה משנה מבלי לעדכן אותו. כך נוצרו פיגורים ואי התאמות, למשל בתקציב הביטחון.

אחר כך, כאשר הדמוקרטים איבדו את הסנאט, ב-2014, הנשיא לא היה מסוגל אפילו להביא את הסנאט לכלל דיון והצבעה על מועמדו לכהונת שופט עליון, מפני שהרוב הרפובליקאי בסנאט גמר אומר לגרור את בית המשפט ימינה. ואמנם, בשנתיים הראשונות של כהונתו, הנשיא טראמפ מינה שני שופטים עליונים חדשים בעלי השקפות עולם שמרניות נוקשות.

יכולתו של טראמפ למנות שופטים עליונים תעמוד בעינה, אם הרפובליקאים אמנם ישמרו על כוחם בסנאט, או יגדילו אותו במקצת. הביולוגיה רומזת שבשנתיים הבאות אמנם יתפנה מושב בבית המשפט, לרעת הליברלים.

ואז יתחילו החקירות

גם אם בית הנבחרים לא יוכל לחוקק, הוא יוכל בהחלט לדחוק את הממשל אל הקיר באמצעות חקירה נוקבת של פעולותיו בכל אחת מוועדות הבית. לוועדות הקונגרס יש הסמכות להוציא צווי הבאה, עם תוקף משפטי. כל משרד ורשות ממשלתיים חייבים לציית: להתייצב לחקירות ולהמציא מסמכים.

בשנתיים האחרונות, בשליטה רפובליקאית, בית הנבחרים היה להוט עוד פחות מן הסנאט להביך את טראמפ. ועדת הביון של בית הנבחרים הקדימה לסיים את חקירת ההתערבות הרוסית במערכת הבחירות של 2016, למשל, ופירסמה דוח שבו החשידה לא את רוסיה אלא את הבולשת הפדרלית ואת משרד המשפטים.

זה עומד להסתיים בינואר, אם אמנם בית הנבחרים יעבור לידי הדמוקרטים. ועדות בית הנבחרים יהפכו לפורומים של התנגשות ושל ניגוח, ממש כפי שהיו בזמן אובמה וביל קלינטון. הנשיא יודע, וחורק שיניים. בתחילת השבוע הוא תקף למשל את צירת הקונגרס השחורה מאקסין ווטרז (Waters) מקליפורניה, העומדת להיות יושבת ראש ועדת הכספים רבת הכוח, אם הדמוקרטים ינצחו. הוא צייץ, שזו תהיה ״התחלת הסוף!״. לא ברור של מה. בעבר הוא תיאר את ווטרז כ״אדם עם מנת מישכל נמוכה״, עוד אחד מן הרמזים הגזעניים שהנשיא מפריח מפעם לפעם.

עניין אחד שווטרז תוכל לעשות, או לפחות לנסות לעשות, הוא להוציא צו הבאה לשומות המס של דונלד טראמפ, שהנשיא מסרב בתוקף לגלות עוד מזמן שהיה מועמד. כל קודמיו במשך שנים נהגו לתת פומבי לשומותיהם. אין לאיש ספק שלנשיא יש מה להסתיר, והוא ייאבק בכל כוחו נגד צו הבאה כזה.

ספק אם זה יתפתח לממדים של משבר חוקתי, אבל זה יציק לו, ויכביד עליו, ויוציא אותו מכליו. הניסיון מלמד שהנשיא נוטה למהלכים אימפולסיביים כאשר הוא יוצא מכליו.

5. הבחירות למושלי מדינות: יעשו היסטוריה?

הבחירות למושלי מדינות, ב-39 מ-50 המדינות, מזמנות שורה של התמודדויות מסקרנות, גם מפני שלממשל המקומי בארה״ב יש כוח ניכר להשפיע על התפתחות כלכלית וחברתית; ורוב החוקים הנוגעים לחיי היומיום באמריקה הם אלה המתקבלים באסיפות המחוקקות של מדינות אינדיבידואליות - אבל גם מפני שלתוצאות הבחירות המקומיות יש השפעה ישירה או עקיפה על הזירה הארצית.

כהונות מושלים הן קרש קפיצה טבעי לנשיאות. חצי הנשיאים במאה ה-20 היו מושלי מדינות לשעבר. מושלים לשעבר זינקו לכהונת סגן הנשיא, לחברות בקבינט, לכהונות של סנאטורים ושל שגרירים בכירים. במפלגה הדמוקרטית, ברור למדי שמושלים לוטשים עין למועמדות המפלגה לנשיאות ב-2020, למשל בניו יורק.

אבל השנה, כמה מן ההתמודדויות מבורכות בפוטנציאל היסטורי עצום.

במדינת ג׳ורג׳יה, בדרום השמרני והימני-מאוד של ארה״ב, מעוז לשעבר של הפרדה גזעית ושל התנגדות לשיווי זכויות האזרח, אישה שחורה מתמודדת על כהונת המושל. הסקרים מעניקים לסטייסי אייבראמס שוויון-למעשה עם הטוען הרפובליקאי. אם תיבחר, היא תהיה האישה הראשונה והשחורה הראשונה בכהונה הזו.

יוצא בזה, שחור מתמודד בפעם הראשונה על כהונת המושל בפלורידה, אנדרו גילאם, ראש העיר של בירת המדינה, טלהאסי. הסקרים מראים שגם הוא עומד בתיקו עם יריב רפובליקאי. פלורידה היא בעלת האוכלוסייה השלישית בגודלה בארה״ב (אחרי קליפורניה וטקסס).

בחירת אחד מהם, קל וחומר שניהם, תהיה לא רק סמלית, אלא גם חשובה ביותר מבחינה פוליטית. הם מזוהים עם האגף הפרוגרסיבי, או שמאלי, של המפלגה הדמוקרטית, שברני סאנדרס היה נושא הדגל שלו במקדימות הדמוקרטיות ב-2016. ניצחון שלהם עשוי להטות את המפלגה כולה שמאלה, בייחוד אם פרוגרסיבים נוספים ינצחו בבחירות לקונגרס.

דמוקרט שחור נוסף מתמודד על כהונת המושל במדינת מרילנד, אבל הסקרים מראים שסיכוייו מינימליים. זה מעניין מפני שמרילנד הצביעה ברוב עצום לטובת הילארי קלינטון. הפעם היא מעדיפה להאריך את כהונתו של מושל רפובליקאי פופולרי, המסתייג מן הנשיא טראמפ. 

6. הרבה יותר נשים

עלייה ניכרת נרשמת השנה במספר הנשים המתמודדות על כהונות פוליטיות. זו תוצאה, לפחות חלקית, של תנועת ה-MeToo, המחאה על התנכלות מינית לנשים. היא ניכרת במיוחד במפלגה הדמוקרטית, ויש לה כמובן אופי אנטי-טראמפי מובהק.

כיום יש בארה״ב שש מושלות של מדינות, ארבע מהן רפובליקאיות. אבל בבחירות למושלים מתמודדות השבוע 12 נשים דמוקרטיות (אחת מהן היא טראנסג׳נדר) וארבע רפובליקאיות. רק באחת משבע הגדולות, טקסס, כיהנה אי פעם אשה כמושלת. זה לא ישתנה הפעם. הסיכוי הטוב ביותר להפוך למושלת במדינה גדולה נשקף לגרטצ׳ן וויטמר הדמוקרטית במישיגן (המדינה העשירית בגודלה, עם עשרה מיליון תושבים).

בסנאט מכהנות כיום 23 נשים מתוך מאה. זה כמובן אחוז נמוך בהרבה מחלקן באוכלוסייה, אבל מוטב לזכור שרק אשה אחת כיהנה בסנאט לפני 30 שנה. מן הסנאטוריות, 17 הן דמוקרטיות ורק שש רפובליקאיות. אחוז דומה של נשים מכהנות בבית הנבחרים (84 מתוך 450).

רק מדינה אחת בארה״ב מעולם לא שיגרה אשה לקונגרס (ורמונט, שהיא דווקא מן הפרוגרסיביות ביותר, וכיהנה בה המושלת היהודייה הראשונה באמריקה, מדלן קיונין, לפני שלושים שנה). מרחק גדול עדיין צריך להיגמא לשוויון ממשי. 20 מדינות מעולם לא בחרו נשים לסנאט, ורק שש מדינות בחרו נשים שלוש פעמים.

ריבוי הנשים המועמדות כמובן אינו מבטיח להן ניצחונות. ספק אם נחזה השנה במהדורה חוזרת של "שנת האשה" מ-1992, שטרפה את קלפי הפוליטיקה המגדרית בן-לילה, והתחילה עידן חדש בשביל נשים בפוליטיקה. אבל נראה שההתקדמות ההדרגתית תימשך, ויש סיכוי סביר שהכהונה החשובה ביותר בקונגרס תחזור לידי האשה הראשונה שמילאה אותה אי פעם: ננסי פלוסי בת ה-78 מקליפורניה עומדת לחזור וליטול את פטיש יושב ראש בית הנבחרים, כהונה רבת כוח לאין שיעור יותר מזו של יושב ראש הכנסת בארץ.

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988