הנקראות ביותר

הקבאב של מסעדת "זאדה" מנומס מאוד. לא מספיק עז טעם

"זאדה" במלון דריסקו החדש מעוררת ציפיות גדולות, אבל בתום כל ההתרגשות, נשארים עם אוכל טורקי-עות'מני שפוזל יותר מדי לצרפת ● ביקורת מסעדה 

מסעדת זאדה / צילום: איליה מלניקוב
מסעדת זאדה / צילום: איליה מלניקוב

אוכל טורקי לא באמת הצליח אצלנו אף פעם. נכון, היו ויש כמה שווארמיות מצוינות בסגנון הטורקי הקלאסי (מוטפאק, בינו ובאבאג'ים הבת ימית שאותה אני עוד חייב לכם, עכשיו גם עם סניף תל אביבי המציע גם תבשילים). לינט דילבה ניהלה פעם מסעדה טורקית מצוינת ברחוב שוקן בתל אביב ואחר כך באבטליון. בשוק לווינסקי פעל עד לפני כמה שנים ניסו הנהדר, ודילק המקסימה מוכרת בורקסים טורקיים אלוהיים בדרך ההגנה (עוד חוב שלי לקוראים). אבל גם אם שכחתי מישהו (ובטוח שכן), הרשימה הקצרה הזו, קצרה מאוד ומדי, מוכיחה שאוכל טורקי עוד לא קיבל את המגיע לו בסצנה הקולינרית המקומית. בטח שלא בכל הנוגע לגרסאות הגורמה שלו, אף שגם מצד הרחוב עוד יש דרך ארוכה לעבור. אונזה היפואית ניסתה אומנם (אולי עדיין מנסה) לעשות כבוד למטבח החשוב הזה גם בין ארבעה קירות "מסודרים", אבל זהו בערך.

אל החלל הענק הזה מנסה עכשיו להיכנס מסעדת "זאדה" החדשה במלון הבוטיק החדש-ישן "דריסקו".

חדש-ישן אני כותב, מכיוון שמלון דריסקו שנפתח אחרי שנים של שיפוצים ברחוב אוארבך במושבה האמריקאית-גרמנית ההיסטורית שעל דרך תל אביב-יפו בואך יפו, איפה שפעם פעלו לא מעט מסעדות רומניות; מלון דריסקו יושב בית אחד מבית העץ שבו ישבה מסעדת "קרן" ההיסטורית לא פחות של חיים כהן, והוא מתגאה בכל הפרסומים בשנת הקמה ארכיאולוגית כמעט, 1866, אף שנפתח רק לפני כמה שבועות. הוא אכן יושב במבנה אבן יפהפה מהמאה ה-19, שבו פעל מלון גראנד הוטל של האחים דריסקו, מלון שהחליף את שמו אחר כך למלון ירושלים. אפילו הקיסר וילהלם השני ישן כאן.

הכניסה אל הדריסקו מעוררת ציפיות גדולות. מדובר בבניין יפה להפליא. גם המבוא, שבסופה בר נאה בסגנון קולוניאליסטי משהו, ממשיכה את ההתרגשות הוויזואלית. אחר כך יורדים לקומת המרתף שבה שוכנת המסעדה ומגלים ציורי קיר של סצנות מהווי מבשלת בירה גרמנית טיפוסית וכמה חדרים פרטיים לסועדים החפצים בכך.

אבל אז, או אז, נכנסים לאולם האכילה המרכזי ולדאבון הלב מתגלה, ובכן, מסעדה בבית מלון. וכשבית המלון הוא מלון בוטיק יפה והיסטורי כל-כך, הלב קצת נחמץ למראה התכנון והריהוט הלא ממש מוצלחים של המסעדה. הוסיפו לכך את השירות המנומס מאוד, כמעט מנומס מדי, ותקבלו משהו שהוא, לטעמי הפרטי לפחות, קצת מפוחלץ. חבל.

אבל אנחנו, כרגיל, באנו לאכול. הארוחה נפתחת בלחם טורקי מעולה, המוגש עם גבינת טולום וגרגירי רימון, לוביה ברוטב יוגורט עם אגוזי מלך, זיתים ושמן זית ומלפפונים חצי כבושים עם בצל אדום כבוש. הכול טעים ומצוין.

עכשיו מגיע סלט דיונונים, הכולל גם הוא מעין פיתה טורקית טעימה מתחת לשפע העלים הטריים (רוקט, שמיר), פיסטוקים, בצל אדום, סומק וכמובן דיונונים חלוטים קטנים ונהדרים. מרענן ומצוין.

משולשי הבצק המכונים גוזלמה אינם דומים אומנם למה שמגישה דילק בבורקסייה המופלאה שלה בשכונת התקווה, אבל הם לא פחות טובים. שמנמנים יותר, ממולאים במנגולד ונענע, לימון וגבינת טולום. יופי של מנה.

גוזלמה מאפה במילוי תרד  וטולום/ צילום: איליה מלניקוב

גם כיסוני המנטי הממולאים בבשר טלה ונענע ומוגשים ברוטב יוגורט וכוסברה יבשה היו מעולים. עדינים שבעדינים, כמעט עדינים מדי. זה רמז על הבאות, שהיו קצת פחות מוצלחות לטעמי. העדינות השתלטה לגמרי על כל העסק, אף שכל המנות שהזמנו הבטיחו, או כך לפחות חשבתי, להיות גסות יותר. אחרי הכול, כמה עדינים יכולים להיות קבאב, תבשיל טלה או קונפי אווז? ובכן, מתברר שמאוד.

מנטי טלה ומנטה, קציפת יוגורט כוסברה וירקות ירוקים1/ צילום: איליה מלניקוב

הקבאב והטלה הוגשו שניהם בקערות ברזל יצוק מכוסות. זה קצת ייבש את הקבאב (בקטנה), אבל לא יותר מדי. לא זה מה שהציק לי. זה היה כאמור קבאב מנומס מאוד. לא מספיק עז טעם. אפילו הרוטב הסמיך והעשיר, עשיר מדי, רוטב בשמל חצילים עם עגבניות צלויות, לא הציל אותו מנימוסיו הטובים. גבינת החלומי שנמסה מעל כל זה הפכה סופית את המנה לכזו שאפשר לאכול אולי רק בפברואר, בתנאי שזו לא שנת בצורת נוספת.

קדרת קבב טלה, בשמל חצילים,קציפת ראטה כוסברה וחלומי / צילום: איליה מלניקוב

גם קדירת הטלה שהוגשה עם ניוקי רכים מאוד (ושוב, נחמדים מדי לטעמי), עלי מנגולד וחמציץ ובהרט, הייתה לא רק כבדה מאוד, וכאן זה כבר מתבקש, אלא, שוב, אירופאית מדי. מי מזמין קונפי שוק אווז במסעדה טורקית? הבן שלי. לא הציל את המנה הצרפתית הקלאסית הזו ריזוטו הפריקי שלצידה, גם לא החמוציות והצימוקים. זה היה נורא צרפתי. שזה סבבה, אבל זו הרי מסעדה טורקית. סליחה, עות'מנית. קינחנו בקרם אוורירי של קפה עם הל (מצוין) ועוגת שוקולד סטנדרטית משהו למרות שלל הקישוטים המצויצים.

פתאום נזכרתי באוכל של חיים כהן, שבישל מעבר לקיר בזמנים אחרים. גם כשהוא לא קורא לו "טורקי" או אפילו "אורפאלי", זה יוצא לו הרבה יותר טורקי ממה שטעמנו כאן. לא שזה פייר להשוות בין מי שהוא בעיניי גדול טבחי ישראל לשף, מוכשר ככל שיהיה, של זאדה החדשה. ובכל זאת, נדמה לי שגם השף שחר ביטון יכול, אם מתחשק לו, לוותר קצת על האיפוק והנימוס באוכל שלו וקצת יותר לבעוט. גם התיירים, הרבים, יסלחו לו. חוץ מזה, הם הולכים, ואנחנו נשארים.

ראגו עגבניות וביצה עלומה / צילום: איליה מלניקוב

כדאי להכיר | גוזלמה. הגוזלמה של דילק מהמאפייה הטורקית המופלאה הנושאת את שמה בדרך ההגנה 33 בתל אביב, זו שהפכה מסוד שמור לתור בלתי גמור (של מכורים), היא כאמור דקה הרבה יותר, מתפוצצת מתרד ולא פחות טובה מזו של מסעדת זאדה היקרה. ואם אתם כבר כאן, אל תחמיצו כמובן את הסו-בורק, בורקס המים (דפי בצק כמו של לזניה מבושלים במים ואז אפויים עם שכבות של גבינה או תרד או שניהם).

זאדה | פרטים: אוארבך 6, תל אביב, טל' 03-7269309. ב'-ש' 23:00-19:00. ארוחות בוקר א'-ה' 11:00-07:30, ו' - שבת 13:00-07:30.

מחירים: סלט דיונון - 62 שקל, גוזלמה - 56, מנטי - 52, קבאב - 115, קדירה טלה - 110, קונפי אווז - 109, עוגת שוקולד (טוב, פאדג') - 48, קציפת קפה טורקי - 48 שקל (למה כל-כך יקרים הקינוחים אצלנו, למה?)

השורה התחתונה: טוב

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות
לכתבה הקודמתהתרסקות בהילוך איטי: כך קרסה החברה היחידה בישראל שמפעילה את טייסת הכיבוי הלאומית