אסטרונאוטים אמיתיים: מה בין גיבורי-על מופנמים ויום הזיכרון הטרנסג'נדרי

השבוע, ב-20 בנובמבר, חל יום הזיכרון הטרנסג'נדרי לזכר כל הטרנסים שנרצחו כתוצאה משנאה, אלימות ודעות קדומות. זה לא בחדשות, זה אף פעם לא בחדשות • הטור של דרור פויר

איור : תמיר שפר
איור : תמיר שפר

א."אם לא נפוצץ אחד את השני, העתיד יהיה נהדר", אמר פעם סטן לי, שמת השבוע והוא בן 95. לא יודע מה אתכם, לי זו נשמעת עצה לא רעה. סטן לי יצר כמה מדמויות הקומיקס הגדולות, ובראשן ספיידרמן. פתאום, ואני נשבע לכם שזה קורה בזמן אמת תוך כדי כתיבה, אני רואה כמו בפעם הראשונה שעל לוח השעם שתלוי בחדר העבודה שלי ומול העיניים שלי כבר שנים, יש איור של ספיידרמן ממש מתחת לצילום של גלית ושלי מהחתונה. אני מסתכל על הצילום הזה כל הזמן, ואף פעם לא שמתי לב לאיור של ספיידרמן שצמוד אליו. הוא היה שקוף לי. בבדיקה קפדנית נראה שלפי כמות האבק והתאמת חורי הנעצים הוא היה שם כל הזמן. נראה כאילו ספיידרמן ממש מנסה לזנק מהאיור שלו לתוך תמונת החתונה שלנו.

אני אוהב את כל גיבורי העל, אבל את ספיידרמן אני אוהב במיוחד. סופרמן הוא חייזר, באטמן אוליגרך, אבל ספיידרמן הוא בחור כמוני וכמוכם פחות או יותר, קצת פגום, קצת שרוט, שעכביש רדיואקטיבי עקץ אותו והעניק לו כוחות על. זה הייתי יכול להיות אני, אם רק הייתי דמות קומיקס מורכבת ולא אדם פשוט שאפילו פרשנות צבאית מבריקה או תובנה פוליטית מבריקה לתת על המצב בעוטף עזה ובעזה אין לו, בטח שלא תוכנית אסטרטגית למזרח התיכון.

כל פעם שעקצו אותי בחיים חשבתי וקיוויתי: אולי הפעם זה חרק רדיואקטיבי. לא אכפת לי מה, אני אהיה איש היתוש, איש זבוב החול, איש פשפש המיטה, משהו, הכול, רק תנו לעוף ולהילחם בחוסר הצדק, או סתם לעוף. אבל כלום לא קרה אף פעם, וחבל. בסוף תמיד נשארתי מתגרד. עוד לא אמרתי נואש: להערכתי, נותר לי משהו כמו עשור וחצי כדי להפוך לגיבור על אפקטיבי. אחר כך אפשר גם, אבל זה כבר תלוי בחברה הישראלית: האם היא מוכנה לקבל גיבור על בגיל העמידה?

אני יודע שאני כותב על דברים שלא קשורים לשמאל וימין ואין מה להתעצבן מהם. תהא זו תרומתי השבועית לשיח הציבורי בישראל.

ב.השבוע לפני 235 שנה - יש לי חיבה משונה לימי זיכרון לא עגולים למאורעות רבע-היסטוריים - התרחשה הטיסה המאוישת הראשונה של כדור פורח שלא מחובר לקרקע. אני חושב על ז'אן פרנסואה דה רוזייה ופרנסואה לורן, שני הבחורים שעלו לבלון, טסו כ-25 דקות בגובה של 100 מטר מעל פריז וגמאו מרחק של 9 ק"מ. היצורים היחידים שנשלחו לשמיים בכדור פורח עד אז היו תרנגול, ברווז וכבשה. המלך לואי ה-16, שנכח בהמראה באופן אישי ועשר שנים אחר כך הוצא להורג במהפכה, הציע שהטייסים הראשונים יהיו אסירים, כאלה שמותם לא ייחשב. אבל צמד הבחורים שלנו התנדב לניסוי ועלה השמיימה. כשחושבים על זה, הם היו האסטרונאוטים הראשונים - הראשונים לפתוח את הראש ולשחרר. לשחרר את הפחד, את הקשר לאדמה, ופשוט לעוף. נכון שלא שמרו להם מקום של כבוד בפנתיאון החלוצים הגדולים של האנושות, ובכל זאת - הם היו שם קודם, למעלה.

אחד מהשניים, ז'אן פרנסואה דה רוזייה, נכנס להיסטוריה פעמיים: לא רק שהיה הראשון לטוס באוויר בכדור פורח, שנתיים אחר כך התרסק עם כדור פורח אחר כשניסה לחצות את תעלת למאנש - פעם זה היה אתגר - והפך להיות הראשון בהיסטוריה שנהרג בהתרסקות אווירית. האמת, מכל הדרכים שאפשר למות בהן, התרסקות אווירית היא בהחלט לא הכי גרועה. כמעט חבל שזה כל-כך נדיר.

מי ייגול עפר מעיניך, ז'אן פרנסואה דה רוזייה, חלוץ תעופה של ממש. בלעדיך לא היו חוצים את האטלנטי ולא מגיעים לירח. אני כל הזמן אומר לעצמי שאם תינתן לי ההזדמנות להיות הראשון שעולה על כלי טיס שממריא בפעם הראשונה, אני קופץ עליה. אבל אולי אני סתם אומר. ובכל מקרה, זה לא עובד ככה: אף אחד לא בא ושואל אותך אם אתה רוצה להיות ראשון במשהו, בטח לא לשאול אם אתה רוצה להיות הראשון למות באותו משהו. אף אחד לא רוצה למות, לא משנה ממה, לא משנה איפה ולא משנה איך - אבל מישהו צריך להיות הראשון שעולה לכדור הפורח הראשון, לא?

ג.פוליטיקת הזהויות היא נושא עדין ורגיש מאין כמותו, בטח לגבר פריבילגי לבן, שזה מה שאני לפי החלוקה המקובלת. בשביל אנשים כמוני, להתייחס לאוכלוסיות אחרות, ודאי לאוכלוסיות קצה, זה דבר שאף פעם לא מתקבל יפה ונידון מראש לכישלון, קצת כמו להיכנס עם חסקה למעלית.

ובכל זאת. השבוע, ב-20 בנובמבר, חל יום הזיכרון הטרנסג'נדרי לזכר כל הטרנסים שנרצחו כתוצאה משנאה, אלימות ודעות קדומות. לא משנה איפה בעולם ובאיזו תקופה בהיסטוריה, לא תמצאו אוכלוסייה כל-כך מוחלשת ומותקפת ומודרת ונאבקת כמו הטרנסג'נדרים. זה לא בחדשות, זה אף פעם לא בחדשות. אבל יש מספיק חדשות, כאמור.

אני מנסה לדחוק את החסקה למעלית וזה לא פשוט. ברור לי שמדובר בהגדרה פשטנית של קשת רחבה של הגדרות עצמיות וזהויות וחוסר התאמות, אבל עיקרן הוא קונפליקט עצום בין איך שנולדת לבין מי שאתה, האומץ לעשות משהו בעניין והכוח לעמוד במכשולים הלא נגמרים בדרך. זה אולי המסע הכי קשה שאני יכול לחשוב עליו, פיזי ונפשי וחברתי ומה שתרצו. מסע נגד הכול. נגד מה שאתה, נגד כל הפחדים והכאבים והסטיגמות והתלאות. אסטרונאוט בחלל הפנימי.

אני לא עושה גלוריפיקציה לכלום. אלה חיים קשים. ובכל זאת: כמה עוצמה, כמה נחישות, כמה כוח עמידה ואיזו יכולת ספיגה צריך לגלות אדם רק כדי להתמודד עם ההבנה הזו - וכל זה רק כדי לעשות את הצעד הראשון מתוך מי יודע כמה. כשלעצמי, לא חוויתי חוסר הלימה בין המין הביולוגי שלי לזהותי או לייעודי המגדרי. אני מתקשה אפילו להבין מה המשפט הזה אומר באמת; אין לי שום יכולת לעשות את ההפרדה בין איך שנולדתי למי שאני או לדמיין את עומק השבר הטקטוני הפנימי. זו ככל הנראה אחת הסיבות העיקריות ליחס כלפי הטרנסג'נדרים - זה כל-כך אחר. הרבה יותר קל לשנוא את זה מלקבל את זה.

צריך לחשוב ולזכור את אלו שאתגרו בחייהם ובמותם את המובן מאליו. בלעדיהם, בלי אלה שקופצים לבלון פורח בלי לדעת אם הוא נוחת או לא, אולי היינו ממשיכים ללכת על האדמה כמו פרות, ובלי אלה שלהבדיל אלף הבדלות מסרבים לקבל עליהם את העול של הטבע ושל הציפיות, מי יודע איפה היינו נתקעים. כבר הבנו שאין מה לחכות לשום עכביש רדיואקטיבי שיעזור לנו להילחם בפחד ובחוסר הצדק - אנחנו צריכים לעשות את זה לבד. ואם לא נפוצץ אחד את השני, העתיד יהיה נהדר.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988