שלומי פוגל רוצה שתיתנו לו צ'אנס "להרים את הפרויקטים הכלכליים בעזה"

"אתה חייב לתת לעם העזתי גם איזושהי תקווה. התקווה היא לתת להם את האפשרות, בראש ובראשונה, ללכת לעבוד, לעזור להם לייצר מקומות עבודה": כך אמר פוגל שעות לאחר התפטרותו של ליברמן • "אם היו נותנים לי את התפקיד לנהל את התהליך הכלכלי הזה - הייתי מצליח, אני בטוח שהייתי מצליח"

שלומי פוגל / צילום: זיו יהואש
שלומי פוגל / צילום: זיו יהואש

"כשניתחתי והפרדתי את כלכלת עזה מכלכלת הגדה התבררו לי העובדות הבאות: התוצר המקומי השנתי לאדם בשטחי הגדרה הוא 6,500 דולר. בירדן הוא 4,500 דולר, במצרים 1,800 דולר ובאחרונה 3,600 דולר. ועזה? בעזה זה 800 דולר לאדם. אז עכשיו תתחילו לקלוט את הכלכלה האמיתית ותבינו שהבעיה העיקרית שתבוא עלינו היא דווקא מעזה. עם בקושי 800 דולר עלובים לשנה, אין שום ספק ש-2 מיליון העזתים ינסו שוב ושוב לנענע את העץ ולהפריע לישראל, שהתוצר שלה הוא 37,000 דולר... העזתים נמצאים במצב שבו אין להם מה להפסיד. בן אדם שאין לו כלום, אין לו מה לעשות, שאין לו עבודה, לא בית, לא פרנסה ולא בית קולנוע, יהיה רק יותר רע ויותר אלים כי אין לו מה להפסיד".

(איש העסקים שלומי פוגל בראיון ל"גלובס", ספטמבר 2016)

התחזית המדויקת של שלומי פוגל לפני יותר משנתיים מוכיחה יותר מכול את צדקת המסר שהוא מנסה להעביר זה שנים רבות, בלוויית תוכניות מפורטות: הפתרון יבוא אך ורק מהכלכלה, משלום כלכלי, משיתוף פעולה של אנשי עסקים משני הצדדים. הפתרון יבוא אך ורק מחשיבה מחוץ לקופסה, לדוגמה יצירת אזורי סחר חופשיים שיאפשרו לאנשים מעזה לעבוד. הדברים של פוגל, שעסקיו בישראל ובחו"ל (גם מדינות המפרץ) הם בתחומים מגוונים - נדל"ן, ספנות, אנרגיה, חקלאות ועוד - מקבלים משנה תוקף דווקא משום שהוא בצד הימני של המפה ויותר מכך - הוא מקורב לראש הממשלה בנימין נתניהו. שוחחתי עם פוגל כמה שעות אחרי התפטרותו של אביגדור ליברמן מתפקידו כשר הביטחון. פוגל רואה בכך מעין הזדמנות - ייתכן שההכרזה על הפסקת אש היא איתות לכך שהחלה לחלחל ההבנה שעוד סבב ועוד סבב לא יביאו אותנו לשום מקום. הוא גם מבקש להעביר מסר למערכת הביטחונית והממשלתית שבראשה עומד נתניהו: אני לרשותכם, תנו לי לעבוד על הפרויקטים הכלכליים.

"דווקא עכשיו, אחרי שליברמן התפטר", אומר פוגל, "צריך לתת צ'אנס לאנשי עסקים, לאנשים אחרים שמסוגלים לעשות את השינוי הזה. אם היו נותנים לי את התפקיד לנהל את התהליך הכלכלי הזה - הייתי מצליח, אני בטוח שהייתי מצליח. רק שייתנו. אני מוכן לקחת את זה על עצמי, תנו לי רק את הצ'אנס. אני יודע להרים דברים כאלה - הפתרון יגיע רק דרך הכלכלה". לכל אורך השיחה פוגל שב ומדגיש: "אני מוכן לקחת את הפרויקט הכלכלי כי זה חשוב למדינה. ונניח שלא אצליח? מה כבר יכול לקרות, לישראל זה לא יעלה כסף. אם ייתנו לי את הצ'אנס, אני יודע איך לגייס את הכסף לאזורי הסחר החופשי ממדינות ערביות ידידותיות".

ודאי אומרים לך שזה בזבוז זמן. שמדובר בקיצוניים, שזה האינטרס שלהם להנציח את העוני שגורם לתסיסה.

"זה נכון שיש לנו בעיה עם כל הקיצוניים - ברור גם שתמיד יהיו קיצוניים שינסו להפריע ולטרפד, אבל אם אנחנו לא נייצר להם את החזון, נראה להם ונתווה להם מה ניתן לעשות, זה רק ילך ויחמיר. כל כמה שנים או אפילו חודשים יהיה סבב כזה. לכן, היום יותר מאי פעם, צריך לחשוב מחוץ לקופסה. אני לא רוצה לבקר את אנשי מערכת הביטחון, אבל אין שום ספק שאנחנו חייבים ללכת לכיוון אחר ושונה. צריך לתת צ'אנס לאנשי העסקים כי אין לנו מה להפסיד. אפילו אם המערכת משדרת לנו, 'כן, לכו תעשו', משרד הביטחון לא מאפשר לנו לבצע את כל הפיתוחים שאנחנו רוצים כמו אזור תעשייה וגם לא מאפשרים לך להקים תחנת כוח פוטו-וולטאית ולמכור לעזתים חשמל. צריך להגיד בפה מלא: גם הצד הישראלי לא ידידותי לסביבה מהבחינה הזאת".

אתה מציע בעצם לעקוף את המערכת הביטחונית והממשלתית.

"לא הכל זה ביטחון. לפעמים צריך לחפש רבדים אחרים, במקרה הזה עסקים שיכולים לעזור ולהרגיע. הרי ממשלת ישראל לא יכולה לקיים את השיח הזה עם חמאס, אלא מקיימת שיח רק עם אבו-מאזן והרשות הפלסטינית. לכן אני מציע את לצרף גורם אחר לשיח הזה - אנשי עסקים שיכולים לעשות הרבה מאוד כדי לקדם כלכלית את עזה. ממשלת ישראל לא תישא ותיתן עם חמאס, אלא אנחנו כאנשי עסקים ישראלים נדבר עם אנשי עסקים מהצד השני, כאשר החמאס יודע בדיוק מה אנחנו עושים ואיך עושים.

"אתה חייב לתת לעם העזתי גם איזושהי תקווה. התקווה היא לתת להם את האפשרות, בראש ובראשונה, ללכת לעבוד, לעזור להם לייצר מקומות עבודה - ומקומות עבודה אפשר לייצר באמצעות אזורי תעשייה. זה טוב לשני הצדדים. יש מאות אלפי אנשים שזמינים לעבודה במחירים זולים יחסית, שיכולים לייצר טקסטיל, יכולים לעסוק בעבודות פלדה ודברים נוספים. גם בצד העזתי ובצד של החמאס בסך הכול רוצים שיהיו מקומות עבודה לאנשים, אבל אנחנו מייצרים להם חוסר תקווה כזה שמביא אותם כל שני וחמישי לגדר. מה ציפינו שיקרה? שהם יישבו בשקט בבית? אני ממש לא מבין זאת: אין להם מה להפסיד, אפילו משלמים להם פרוטות בשביל לזרוק אבנים או בקבוקי תבערה. השנאה אלינו רק מתחזקת ככל שמתקדם הזמן ואנחנו לא נותנים להם שום תקווה. ופה בישראל - רק יושבים ומקטרים.

"נכון שעל עזה השתלטו 20 אלף אנשי חמאס, אבל יש שם אנשים מוכשרים. ברגע שהכלכלה תתחיל לפרוח, ברגע שלאנשים יהיה פרנסה ואוכל, יהיה להם מה להפסיד. היום אין להם מה להפסיד. ודווקא אנחנו לא רואים את הפתרון הכלכלי? אומרים לי ש'הערבים מבינים רק כוח', אז השבתי שגם 'היהודים מבינים רק כוח', כי אולי רק אחרי ענייני הכוח, תתחיל לחלחל ההבנה שהפתרון יבוא מהכלכלה. אם זה טוב לנו שהכלכלה בעזה תתפתח, שהאזרחים שם יוכלו להרים את הראש מעל המים, אז למה לא? תנו להם את האפשרות. זה לא הולך? אין בעיה, תעניש אותם".

תן לי דוגמה ליוזמות שלך שנתקעו.

"רציתי לעשות אזור תעשייה 400 מטר מהגדר, מעבר פתוח, להקים שם מפעלי תעשייה, שאנשים מעזה יעברו את הבידוק, ייכנסו פנימה לעבוד ויחזרו לעזה. אתה יודע מה אמרו לי? תעשה את זה בתוך עזה! השבתי להם: 'תגידו, אתם לא מבינים בעסקים? נראה לכם שבנק לאומי ייתן לי הלוואות למכונות בתוך עזה?' רציתי להקים תחנת כוח פוטו-וולטאית, לקחתי 2,000 דונם מהמושבים ליד כרם שלום. משרד האנרגיה התנגד. דווקא אנשי הצבא מבינים שהפתרון יבוא רק מהכלכלה והם מבקשים ממני: 'שלומי, תלחץ, תלחץ, תלחץ'.

"קח דוגמה הפוכה: אני עוזר לאיש העסקים העזתי נביל בואב, יש לו מפעל טקסטיל בקרני המעסיק מאות עובדים. אני יכול להבטיח לך שמאות העובדים שלו לא הולכים לזרוק אבנים. אם היו עוד אלפי אנשים כאלה הכול היה נראה אחרת".

אתה מקורב לנתניהו, יש לך אפשרות ללחוץ עליו.

"אז מה? אנחנו לא מסכימים על כל דבר. הוא מסכים עם חלק מהרעיונות שלי וחלק אחר הוא לא מקבל. בכל מקרה, בנושא העזתי זאת האמת שלי, וכאמור, אני מוכן לקבל על עצמי את הפרויקט הזה ויש לי היכולת לגייס את הכסף ממדינות ערביות, לבקש מהן להיות שותפות באזורי התעשייה ולהיות בפרונט. כשאני מדבר עם אנשי חמאס, אני אומר להם: אני מוכן לעשות זאת לא בגלל שאני אוהב אתכם, אני יודע שאתם רוצים להרוג אותנו. אני עושה זאת רק בשביל שיהיה שקט. לא יהיה שקט - זו בעיה שלכם. אני לא רוצה אתכם על הגדר כל שני וחמישי".

פוגל נותן דוגמה חיובית בדמות הפיתוח ההתחלתי של צפון סיני על ידי המצרים, שאימצו חלק מתוכניותיו. "בהתחלה חשבו בישראל שאני הוזה. המצרים חשבו שאני רוצה לחבר את עזה אליהם. אבל העובדות מדברות בעד עצמן: לפני שבוע הם פתחו את נמל אל-עריש, זה אמנם נמל קטן וצריך עוד לבצע בו השקעות רבות כדי להרחיב אותו, אבל הוא נפתח. אחר כך צריך לבנות שדה תעופה באל עריש, צריך לפתח את התיירות וכמובן את החקלאות - יש לי מצגת שלמה בנושא הזה. ברגע שיש פיתוח מצרי בצפון סיני, אתה מנתק את הקיצונים המוסלמים מעזה - ואז גם האנשים שגרים בעזה מבינים שאין להם התמיכה של האחים המוסלמים שנמצאים בצפון סיני. בשבועות האחרונים אף התפרסמו ידיעות שהמצרים רוצים ליישב את צפון סיני ב-8 מיליון תושבים. זה רק ממחיש שהם רוצים לפתח את האזור. זו התחלה נהדרת בשבילנו, כי כאשר הכלכלה תתחיל לפרוח בצפון סיני, אין לי שום ספק שגם עזה תיהנה מהדבר הזה. חייבים למכור להם תקווה, כדי שהם יבינו ששווה להם להתנהג בצורה לגמרי שונה".

לפני שהציניקנים ירימו גבה וייחסו לפוגל אינטרסים כספיים וקשר "פסול" לנתניהו, אני מציע להם להשאיר את הציניות והפקפוק בתוך המחסניות. קל מאוד לקטר, להגיד מה "לא" ולייחס לאנשי עסקים אינטרסים זרים. אבל קשה מאוד להגיד מה "כן" ולהצביע על הפתרונות. פוגל מציע פתרון נכון ומוכח עם יכולת ביצוע ונכונות להציב את עצמו לטובת העניין. יציבות כלכלית, שלום כלכלי ויצירת ערך כלכלית יכולים לנצח גם את הקיצוניים ולהניח את התשתית ליציבות ביטחונית. עובדה היא שיש הבדל כלכלי עצום בין הגדה לעזה.

במקום לעסוק במאבקי אגו, המערכת הממשלתית והביטחונית צריכה לתת לפוגל ולאנשי עסקים צ'אנס, כפי שהוא מבקש. בסופו של דבר, ישראל תלך לבחירות ותחזור, פחות או יותר, לאותו סטטוס ולאותה חלוקה פוליטית, ולו בשינויים מינוריים. אכן, הגיע הזמן לחשוב מחוץ לקופסה.