שאלתי ב"גלובס" אותה שאלה בספטמבר 2000. כיום, במלאות שנה לפעילות בית-החולים אסותא וגירעון של כ-150 מיליון שקל, אשאל שוב. מי צריך בית-חולים באשדוד?
תושבי אשדוד והסביבה לא נזקקו לתוספת מיטות אשפוז. בהתחשב בעומסי התנועה, תושב ממוצע באשדוד עשוי להגיע בכ-30 דקות, לבית-חולים (ברזילי, קפלן, אסף הרופא, וולפסון) מהר יותר מתושב ממוצע בתל-אביב ובירושלים. האתגר הוא להגיע לבית-חולים איכותי, כ"איכילוב", שבו מחלקות מתמחות ומומחים. בכיר מאוד בבית החולים "ברזילי" באשקלון אמר בזמנו שעם תוספת 100 מיטות, היה מקים מחלקה נוירולוגית. בי"ח באשדוד פירושו שאין היום מחלקה כזו, לא באשקלון ולא באשדוד. תושביה החמיצו אפשרות לשיפור האשפוז באזור על-ידי שיפור ההתמחות בבתי-החולים הסמוכים. פרנסיה היו צריכים להילחם על עיבוי בתי-החולים הסמוכים, במקום על גניבת כוח-אדם שפגעה באיכותם.
בנוסף, בי"ח כללי, עם מבנה יקר וכ-300 מיטות, נוטה להיות בלתי יעיל כלכלית שמתקשה להקים מחלקות מתמחות. כך שהגירעון היה צפוי. לצערי, איני רואה מוצא כלכלי לבית-החולים, שנמצא במלכוד: הרחבתו לשם ניצולת תשתיות יעילה, תעלה את ההשקעה ותחמיר את התחרות עם בתי-החולים האחרים. פירושו, דילול נוסף בהתמחות והתייקרות כוח-אדם. כך שאת 300 המיטות הבאות אין להוסיף באשדוד.
"אסותא" מבטא כשלים מערכתיים. קבלת ההחלטות היא יותר פוליטית מאסטרטגית שצריכה להביא בחשבון גם צורכי הוראה, מחקר ומצוינות. בית-החולים באשדוד נולד בחטא: בחקיקה במקום בהחלטה עניינית של הממשלה. יד ימין של האוצר התנגדה לחוק, אך יד שמאל של המשרד עודדה את האמונה שאפשר לממן אותו מכספי הביטוחים המשלימים. המתנגדים לביה"ח הפסידו נוכח לחץ פוליטי מלווה בשלטי חוצות נוסח "סבתא שלי תמות כי אין בית-חולים באשדוד". בנוסף, היו הערכות שגורמים פוליטיים התערבו לטובת האוכלוסייה שאותה ייצגו.
לא ברור לי כיצד בית-חולים שהוקם מכספי ציבור, הפך לפרטי.
המצדדים יאמרו: מספר מיטות האשפוז בישראל לאלף נפש (2.2) נמוך מממוצע מדינות ה- OECD (5.0). למרות הפער, אפשר להתווכח על מספר המיטות שיש להוסיף, אך לא על מיקומן. החלטת ממשלה להקים בית-חולים אחר בדרום נגנזה למרות חוסר מיטות לאוכלוסייה באזור. ההחלטה לצאת להרפתקה הכלכלית תמוהה.
בתחילת שנות ה-80, כשעבדתי כיועץ למנכ"ל קופת החולים מכבי דאז, רפי רוטר ז"ל, עלה נושא רכישת בית-חולים לצורך שיפור שירות ולא לעשיית רווחים. הרעיון נגנז במהירות. אי-הכדאיות הכלכלית מובנת גם מדברי בכירים בשירותי בריאות כללי בתגובה להצעה להקמת בית-החולים בצומת להבים כקמפוס ל"סורוקה": "אם אתה רוצה בית-חולים בדרום, תן שקל, וקח את סורוקה".
בתי-החולים הם מעמסה כלכלית על שירותי בריאות כללית, ומהווים סיכון פיננסי כבד לבעליהם. בעבר יעצתי למשקיע שהתעניין בהקמת בית-חולים בישראל: "תשכח מהעניין. לעולם לא תוכל להתחרות עם בתי-החולים שבמימון ציבורי, בפרט אם ייתנו להם מימון ראוי ולהתנהל נכון, ואותך יחייבו להשקיע בתשתיות חירום וכו'...".
סיכון זה הוא אחד ההסברים למספר המיטות הנמוך יחסית בארה"ב, השווה לישראל, למרות הביקושים בשוק הפרטי. ובארה"ב, שבה מעורבות נמוכה של המדינה במערכת, על הממשלה להעניק רישיון להקמת כל בית-חולים כנגד "תעודת הוכחת צורך" (Certificate of Need. רישיון, שלא היה מוענק ל"אסותא" רמת-החייל ואשדוד נוכח צפיפות המיטות באזורים האלה.
מכבי נמצאת במלכוד ענייני ושיווקי. כוחה התחרותי היה בחופש שהעניקה למבוטחיה בבחירת רופאים ומוסדות אשפוז. כעת, לצורך מימון מפעלי אסותא עליה להצטמצם ולהפנות חולים למוסדותיה, אפילו אם עדיף להפנותם למוסדות אחרים, ואפילו לטיפול רגיל בקהילה. יותר מכך, הקופה תצטרך לשאת בהוצאות נוכח צמצום האפשרויות לחסוך בהוצאות אשפוז על-ידי הסכמים גלובליים עם בתי-חולים אחרים שעולים באפשרויות טיפול (קרי, איכות) על אסותא.
כל ניסיון להשית על הציבור את הגירעון של אסותא יהיה כהוספת חטא על פשע. אני תוהה מי היה נהנה אילו סיים בית-החולים את השנה ברווח. על בעלי המניות לשאת בתוצאות המיזם שבהיבט הציבורי דורש התייחסות של מבקר המדינה לפחות, ובהיבט העסקי-כלכלי הוא "אירוע כשל" ללמידה בבתי-ספר לכלכלה ולמינהל-עסקים.
■ הכותב הוא פרופסור לכלכלת בריאות באוניברסיטת בן-גוריון ויו"ר תוכנית מדיניות הבריאות במרכז "טאוב"
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.