הנקראות ביותר

למה הרטוריקה שלנו היא תוצאה של שימוש מופרז בסימן פיסוק אחד: סימן הקריאה, ואיך זה קשור לדונלד טראמפ

מברנר וברדיצ'בסקי ועד דונלד טראמפ, הצעקה הייתה הרבה יותר מדי רמה

טראמפ במהלך קמפיין הבחירות לנשיאות ב־2016 / צילום: רויטרס - Mike Segar
טראמפ במהלך קמפיין הבחירות לנשיאות ב־2016 / צילום: רויטרס - Mike Segar

הודעה לא שגרתית יצאה מהבית הלבן בערב חג ההודיה בשבוע שעבר: הנשיא התכחש בה כמעט במפורש לממצאי הביון של ממשלתו בעניין רצח העיתונאי הסעודי ג'מאל חאשוקג'י. ההודעה הייתה לא שגרתית הן מצד תוכנה והן מצד סגנונה. יושב הראש הרפובליקאי היוצא של ועדת החוץ של הסנאט, לא ממעריצי הנשיא, אמר עליה כי היא הייתה "תשדיר שירות של הבית הלבן ליורש העצר הסעודי".

אבל עניינו של הטור הזו אינו חאשוקג'י. אנחנו מתעניינים כאן בסימני הפיסוק של הודעת הנשיא, שהקורא יוכל למצוא באתר הבית הלבן. סיפרו נא את סימני הקריאה: שמונה, כולל המוטו ("אמריקה תחילה!") והכותרת ("העולם הוא מקום מסוכן מאוד!").

בעלי זיכרון אומרים שמעולם לא נראתה הודעה מפוסקת כזאת; שהודעות רשמיות בארצות הברית, או בעצם כמעט בכל ארץ שהיא, אינן כוללות סימני קריאה. כאשר נשיא ארה"ב פותח את פיו, אפילו בלחישה חרישית, רמקול ענקי משמש אותו. ברור למדי שאת ההודעה הזו, או לפחות את הטיוטה שלה, הנשיא הכתיב בעצמו. היא הייתה וריאציה ארכנית על ציוציו, שסימני קריאה משמשים בהם לרוב.

היה הייתה רמינגטון

סימני קריאה לא תמיד היו מובנים מאליהם. חסרונם היה לפעמים טראומטי. את מכונת הכתיבה הראשונה שלי שאל בשבילי אבי מן האפסנאי בחברה מסחרית אחת כאשר הייתי בן 12. הייתי זקוק לה כדי להדפיס את עיתון הכיתה. זו הייתה מכונה קלאסית, יצירת-כפיה של חברת רמינגטון האמריקאית, שעברה מייצור אקדחים לייצור מכונות כתיבה, מה ההבדל. היו נחוצות לי לא יותר מעשר דקות כדי לגלות מה אין במכונה ההיא: סימן קריאה. זה היה לפני כמעט 50 שנה, אבל רק השבוע נודע לי שלא היו סימני קריאה במכונות כתיבה תקניות לפני 1970.

אין זאת אומרת שלא היו סימני קריאה בדפוס. היו גם היו, למכביר. אבל הם היו מכלל החירויות שאנחנו קוראים "אמנותיות".

הסופר האמריקאי המהולל פ. סקוט פיצג'רלד כתב שהשימוש בסימני קריאה שקול למישהו "הצוחק מבדיחותיו שלו". אלמור לנארד, שספרי המתח שלו הזינו קו ייצור פורה במיוחד בהוליווד, השיא את העצה הבאה לסופרים מפסקים: "מותר לכם להשתמש בשניים או שלושה סימני קריאה לכל 100,000 מילה של פרוזה".

הנמכת הקול

היה משהו לא אלגנטי, כמעט לא מנומס, בוודאי לא מתורבת, בסימני הקריאה. נבעו מהם תחנונים לתשומת לב. בקעה מהם הודאה בתוקף המוגבל של החיוויים שהם עיטרו. ממה נפשך, אם יש לך מה להגיד, האין זה מוטב להניח למילים להעניק תוקף לעצמן, מבלי להוסיף הוראות שימוש?

היה קשה מאוד להסתדר עם הרמינגטון ההיא בלי סימני קריאה. למען האמת, היה קשה להסתדר איתה בכל מובן שהוא. בגללה אני עדיין חובט על לוח המקשים במקום לפרוט עליו. אבל על כל חסרונותיה יכסה השיעור בפיסוק שהיא הואילה להעניק לדורות של משתמשים, בוודאי בעולם דובר האנגלית. השתמעה ממנה ההכרה בערכה של לשון המעטה, או לפחות בערך הנמכת הקול.

הרמינגטון לא התיישבה עם תרבות הדיבור הישראלית. בעצם הימים שבהם התחבטתי במגבלות הרמינגטון, העיתונים ציינו את יום השנה ה-50 לוועידת היסוד של הסתדרות העובדים הכללית (1920), והעניקו הבלטה של התפעלות להתרסתו המפורסמת של יוסף חיים ברנר, "יש לי זכות הצעקה", כאשר נשללה ממנו זכות הדיבור מפני שלא היה ציר מן המניין. אפשר להגיד על ברנר שהוא המציא את קריאת הביניים הפרלמנטרית והניח את היסודות האסתטיים והלא אסתטיים של תרבותנו הפוליטית.

ברנר היה אולי הארסי והשנון מכל פולמוסאי זמנו, אבל הוא לא היה היחיד שטבע חותם. מעטים השתוו לפוריותו של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי. אגב, הוא וברנר מתו ב-1921, בהפרש של חצי שנה זה מזה. עיון מהיר בטקסטים של ברדיצ'בסקי מגלה שימוש עצום ממדים בסימני קריאה. אלמור לנארד הנ"ל, זה שהציע "עד שלושה סימני קריאה" לכל 100,000 מילה, היה מזדעזע מן האינפלציה של ברדיצ'בסקי. ברומן שלו "מרים", ברדיצ'בסקי השתמש בסימן קריאה 79 פעמים, בערך אחד לכל 500 מילה, או פי 100 מן ההגבלה מרצון שהציע לנארד.

אינטרובאנג

חיבתו של דונלד טראמפ לסימני הקריאה משקפת את חיבתו הכללית לרעש. נוכחותו הפוליטית התאפשרה בזכות רעש. רעש הוא מוזיקת הרקע הבלתי פוסקת שלו. עצם הרעש חשוב פחות מן התוכן. זה אולי האיום החמור ביותר הנשקף מנשיאותו: התמכרות של התרבות הפוליטית כולה לרעש. יש כבר סימנים בארה"ב שרדיקלים מהשמאל מתחילים להטביע את המפלגה הדמוקרטית ברעש, ערב עלייתה למעמד של מפלגת הרוב בבית הנבחרים.

פרננדו פסואה, המשורר והפילוסוף הפורטוגלי הגדול של תחילת המאה ה-20, כתב על המציאו*ת שכרוך בה דקדוק קומי. "החיים הם ההיסוס בין סימן הקריאה לסימן השאלה. למהססים ניתנת הנקודה בסוף המשפט". אגב, לפני 50 שנה, פרסומאי יהודי-אמריקאי הציע להוסיף סימן פיסוק חדש ללשון האנגלית. הוא קרא לו interrobang, צירוף של סימן קריאה ושל סימן שאלה. רעיון לא רע שאולי עוד יגיע יומו.

למרבה המזל, איננו תלויים עוד בגחמותיהם של יצרני מכונות כתיבה, או בהעדפותיהם האסתטיות. אבל אולי יש טעם לשקול רמינגטון מרצון. אולי אפשר להציע התנזרות וולונט רית, לפחות מפעם לפעם, מסימן הקריאה. זו אולי תהיה הזמנה להיסוס.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות
לכתבה הקודמתעלייתה ונפילתה של שושלת בוש - כמו שינוי הערכים באמריקה