אמנות מיניאטורית: “אני חווה את תהליך היצירה פעמיים”

במשך שלוש שנים הסתובב האמן צדוק בן דוד ב-20 מדינות, וצילם מעל 5,000 אנשים שהוא לא מכיר, וכנראה גם לא יכיר לעולם. "הסתכלתי על אנשים, צילמתי אותם בלי שהם יהיו מודעים לזה, ואז קיבלתי את הנינוחות והתחושה הספונטנית האמיתית, עם מבע הפנים הטבעי. מהצילומים הכנתי רישומים, ואז יצרתי פסלים קטנים".

3,000 מהמיניאטורות העשויות אלומיניום הוצבו על משטח חול אחד, והפכו למיצב 'אנשים שראיתי ולא פגשתי', שהוצג עד כה בלוס אנג’לס, בסידני ובסיאול. "בארה"ב הייתה לזה קונוטציה עכשווית, בגלל שזה הוצג כמה חודשים אחרי שטראמפ נבחר לנשיא. היו שם דמויות של זרים ומהגרים, אנשים מכל העמים, הסוגים והתרבויות, כולם שווים אחד לשני, וזה עשה לאנשים משהו. זה מיצב שמתאים לתקופה שאנחנו חיים בה".

בן דוד יצר עוד כ-2,000 דמויות שאותן הוא מחלק לתוך ‘קופסאות’. "זה הצד המסחרי, שמאפשר לי לקבל תמורה כספית כדי ליצור. יש קופסאות שמיוחדות למקום ספציפי - למשל דמויות רק מהאי באלי שבאינדונזיה, או קופסה שהדמויות בה הן רק מיפן".

ב-20 בינואר יתקיים האירוע השנתי של ארגון מפעלות חינוך וחברה, שהופך את האהבה לספורט למנוף חברתי ומחבר בין שכבות החברה הישראלית - יהודים וערבים, מרכז ופריפריה, דתיים וחילונים. בן דוד תרם למכירה הפומבית באירוע ‘קופסה’ של שני מדפים, ועליהם כ-30 דמויות ממדינות שונות (כולל ישראל). "הקופסה הזו מעורבת כדי לתת ייצוג גלובלי. כשעשיתי עם 'מפעלות' סיור בצפון, וראיתי קבוצות כדורגל בכפרים ערביים ויהודיים, זה מאוד נגע לי וגרם לי להבין שאפשר ליצור דו קיום, ובטח עם ילדים בגיל צעיר, זה מראה שיש תקווה. אחר כך עשיתי סיורים גם ברמלה ובתל אביב, וזה מאוד ריגש אותי".

 המיצב 'אנשים שראיתי ולא פגשתי'. הוצג עד כה בלוס אנג’לס, בסידני ובסיאול / Soupdemots

מעגל החיים והמוות

בן דוד נולד ב-1949 בתימן. בתחילת שנות ה-70 למד באקדמיה בצלאל עד שנבעט משם החוצה (אחר כך קראו לו לחזור, כמרצה), ובסנט מרטין סקול אוף ארט בלונדון, שבה הוא מתגורר עד היום.
הוא החל להתפרסם בתחילת שנות ה-80 כחלק מתנועת הפיסול הבריטי החדש. ב-1988 ייצג את ישראל בביאנלה בוונציה, מה שנחשב אז בארץ ליוצא דופן, כיוון שלא התגורר כאן. בארץ הציג בשנים האחרונות שתי תערוכות איקוניות: ‘טבע האדם’ במוזיאון תל אביב, שרשמה מספר שיא של 150 אלף מבקרים, ו’אבולוציה ותיאוריה’ במוזיאון ישראל.

"העבודות שלי עוסקות באדם, דרך שימוש מטאפורי בדימויים מהטבע, כמו פרפרים ופרחים, מעגל החיים והמוות, הבחירות שאנחנו יכולים לעשות - דברים מופשטים שנוגעים לחיי היומיום. כשמישהו מסתכל על עבודה שלי, אני מקווה שהוא מבחין מעבר לרישום הקווי, גם בצד האנושי.

"אני חווה את תהליך היצירה פעמיים - פעם אחת כשאני מסתובב ברחוב ורואה דרך העדשה את האנשים שחולפים ולא יודע עליהם כלום, והפעם השנייה היא כשאני יושב בסטודיו, עושה את הרישומים ונכנס לפרטי פרטים - הלבוש, התנועה של הגוף, הבעת הפנים. אני יוצר סיפור חיים שהוא בראש שלי, ולא בטוח שהוא קרוב למציאות, אבל זו הדרך שבה אני מרגיש את הבן אדם.

"התחלתי לעבוד על המיצב לפני שלוש שנים, כשהייתה לי תערוכה במוזיאון הלאומי של קזחסטן. הסתובבתי שם בשוק, וצילמתי אנשים. אבל אחרי היום הראשון רציתי יותר פעולה מאשר אנשים שסוחבים סלים או בוחרים פירות, אז יצאתי להסתובב ברחוב. ואז שמתי לב שמרבית האנשים מחזיקים טלפון, ואף אחד כמעט לא מסתכל על אף אחד. אותו דבר קורה גם בבתי קפה, וזה גורם לך לחשוב שככל שאמצעי התקשורת מתקדמים, הקשר האנושי הולך ומתמעט".

אתה מרגיש שזה קורה גם לך?

"כן, ולכן אני כופה על עצמי להתנתק ומנסה לסגל כל מיני הרגלים - לתת לעצמי יותר זמן לקרוא ספרים, לראות חברים, משעה מסוימת בערב פשוט לא להתעסק עם הטלפון, בטח לא להכניס לחדר השינה".
וכשאתה עובד בסטודיו, אלה רגעי השקט והניתוק?

"אני לא יכול להתנתק מהטלפון. יש לי עוזרת ושלושה אסיסטנטים, וכשהם רוצים משהו, במקום לרדת במדרגות, הם שולחים לי הודעה. אני מתחנן לפניהם שיעשו הפסקות, שילכו, אבל הם בתוך המחשב.

"היום, עם כל האנשים שיש מסביב לנו, תחושת הבדידות היא הרבה יותר גדולה. וככל שהעיסוק בפייסבוק יותר גדול, יש פחות זמן לדבר עם אנשים. זו התמכרות שצריך להיזהר ממנה".