לתקן את החוק: "פיצויי הסבל" כבר אינם פיצויי חובה

בית המשפט העליון קבע כי פיצויים על הפקעה חלקית של שטח הם בגדר רשות? יש לתקן את החוק ולהוסיף פיצוי על עוגמת נפש

הפקעות, חילופי קרקע / איור: לירון בר עקיבא
הפקעות, חילופי קרקע / איור: לירון בר עקיבא

לפני חודשים אחדים, בפסק דין של בית המשפט העליון בעניין מסרי, נקבעה הלכה חדשה שלפיה הפיצויים המגיעים לבעל קרקע אשר שטחו הופקע ממנו מטעם הסבל שהוא סופג מכך, כבר אינם פיצויי חובה.

נושא ההפקעות בכלל ושאלת האפשרות להפקיע שטחים ללא פיצוי מכלל השטח בפרט, רלוונטיים וחיוניים ביותר לכל בעל זכויות החש על בשרו את חרב ההפקעה לטובת הציבור.

בשנת 1997 פורסמה למתן תוקף תוכנית בניין עיר באזור התעשייה בכרמיאל, למטרת סלילת כביש גישה, הכביש תוכנן לעבור בשטח הקרקע של אחמד מסרי. חודשים מספר לאחר התוכנית פורסמו הודעות להפקעת השטח. מהקרקע של מסרי הופקעו קרוב ל-40% משטח הקרקע. תביעות לפיצוי נתקלו בטענות שונות ובין היתר בטענה כי ההפקעה פחותה משיעור של 40% מהשטח, ועל כן אין חובה לשלם בגין ההפקעה.

כידוע, הפקעה היא אקט פוגעני, אשר ככלל המחוקק קבע בעניינה כי יש להעמיד את הנפקע "באותו מקום בו היה אלמלא ההפקעה". וגם במקרה של פיצוי מלא יחוש הפרט פגיעה, קל וחומר שיחוש מופקר במקום בו לא יפוצה פיצוי מלא.

בפסקי דין קודמים דן בית המשפט העליון בשאלת האפשרות להפחית את הפיצוי גם במקום שבו הופקעה כל החלקה, לאור העובדה שהרעיון העומד מאחורי האפשרות להפקעה ללא תמורה הינו שההפקעה משביחה את יתרת המקרקעין, למשל אם נוטלים שטח על מנת ליצור דרך גישה נוחה יותר לחלקה.

יצוין כי בשנת 2010 תוקנו הפקודות ובוטלה האפשרות להפקיע ללא תמורה, וזאת לגבי הפקעות חדשות, אולם תיקון החוק האמור לא התייחס להפקעות על פי חוק התכנון והבנייה שמתייחסות כאמור להפקעות מקומיות בעיקרן כדוגמת כבישים עירוניים, שטחי ציבור פתוחים ומבני ציבור, ועל כן הגיעה השאלה לפתחו של בית המשפט העליון.

על פי הוראות הסעיף, לשר יש סמכות לקבוע "פיצויי סבל" למרות הוראת הסעיף שמאפשרת להפחית מהפיצוי עד 40% מהשטח ולא לשלם בעדו, ולקבוע שיפצו על כלל ההפקעה ללא הפחתה.

בפסק דין מסרי האמור, קבע בית המשפט העליון, כי יש לפרש את סמכות השר הנ"ל כסמכות של רשות ולא של חובה. אולם, הרשות תלויה קודם כל בשאלה אם יתרת הקרקע הושבחה, ולכן נקבעו קריטריונים נוספים לבחינת שיקול הדעת של השר במקרה זה.

מאידך, דעת המיעוט שהובאה בפס"ד על ידי השופט דנציגר סברה כי רק פגיעה זניחה אמורה להותיר הפקעה ללא תמורה. את החלטת השר ניתן לתקוף בבית המשפט המחוזי הדן בהפקעות, עוד נקבע על ידי בית המשפט כי ההלכה תחול מעתה ואילך ולא תחול רטרואקטיבית על הפקעות שקדמו לה.

אנו סבורים כי אי תחולה רטרואקטיבית וכן חיובו של הפרט הנפקע לפנות לשר בכל מקרה, ולעבור מערכת ייסורים שכל מטרתה הינה קבלת פיצוי בגין ההפקעה אינה סבירה ואינה מידתית.

יש לתקן את החוק ולקבוע כי נפקע יהא זכאי להשבת הפגיעה כולה וכן לתגבר פיצוי על עוגמת הנפש ועל הטרחה שעל הפרט לספוג לטובת הציבור, ואף לחייב בחוק פיצוי מלא על כל ההוצאות שיוצאו על ידי הפרט בשל מכר זה, כולל מיסוי ועוד.

רק בדרך זו, שנהוגה במדינות אחרות, תקטן הפגיעה והעוול שנפגע הפרט. אחרת, ורק לשם הדוגמא, עניין מסרי הנ"ל עניינו כאמור בתכנית לדרך שאושרה ב-1997 ואילו פסק הדין בעליון ניתן יותר מ-20 שנה לאחר מכן ואחר אינספור הליכים, ברי הוא כי תקופה ארוכה מעין זו אינה סבירה וגורמת לאי אמון מצד הפרט ברשות המפקיעה.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא נדל"ן ותשתיות?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988