הנקראות ביותר

"הקיצוניות משתלטת על הכול, כבר לא מוסרי לשתוק": פרופ' אברהם הרשקו חתן פרס נובל לכימיה מרים דגל אדום

בגיל 80 חתן פרס נובל לכימיה פרופ' אברהם הרשקו החליט להתפקד למפלגת העבודה ● בראיון גלוי לב הוא מביע דאגה מהאיום של שר החינוך על האוניברסיטאות, חושש לשלומה של הדמוקרטיה הישראלית, וגם מספר על תחושת הריקנות שמתלווה לפרס היוקרתי ביותר ("יש משבר, איך להמשיך את החיים"), ומסביר למה הוא לא כועס שלא הרוויח שקל מהתרופה שפותחה על בסיס מחקריו ● ראיון בלעדי

פרופ' אברהם הרשקו / צילום:  Vincent Ma
פרופ' אברהם הרשקו / צילום: Vincent Ma

באמצע השיחה בינינו, פרופ’ אברהם הרשקו, זוכה פרס נובל בכימיה, מתנצל: עלינו לעשות הפסקה קלה בראיון כי השעון מורה שנגמר שלב בניסוי שאותו הוא עושה במעבדה הסמוכה לחדרו, וצריך לגשת לשם להעביר את החלבונים לשלב הבא. הוא מזמין אותי להתלוות אליו למעבדה הפשוטה למראה ומסביר לי מה הוא עושה - קצת קשה לכבוש את ההתרגשות מהמעמד, לנכוח בניסוי של זוכה פרס נובל. הרשקו, בתנועות מדויקות, מעביר את החלבונים שלו לשלב הבא של הניסוי, ותוך כדי כך מוסיף: “אני משתדל לעשות ניסוי כל יום. זה מרגש אותי”.

פרופ' הרשקו במעבדה / צילום:  Vincent Ma

והוא עדיין מתרגש כמו בפעם הראשונה לתאר איך גילה את התגלית שהביאה אותו ואת עמיתיו אהרן צ’חנובר ואירווין רוז לטקס בשטוקהולם ב־2004, תהליך פירוק החלבונים בתוך התא - מסע מרתק של פענוח שעליו גם דיבר בשבוע שעבר באירוע “מדע ללא גבולות” של האקדמיה הלאומית למדעים, בנוכחות זוכי פרסי נובל ישראלים וצרפתים.

בקצה מסדרון של מעבדות, בפקולטה לרפואה בטכניון, שבהן רוכנות ורוכנים חוקרות וחוקרים צעירים על מחקריהם, נמצא משרדו של הרשקו. חדר צנוע, מדפים עמוסי מחברות־תיקיות שחורות, אחידות למראה. כ־90 יומני מחקר המסודרים לפי שנים, כתובים בעיקר בכתב יד, ש”אני כבר לא יכול לקרוא, אבל הסטודנטים שלי כן”, צוחק הרשקו. הקירות מלאים צילומים של ילדים ונכדים, וגם ציורים שציירו במהלך השנים. בולט לעין ציור שצייר אחד מבניו בעת ביקור הנשיא המצרי אנואר סאדאת בישראל ב-1979, ציור של תקווה ושלום.

החזות האידילית והשלווה הזאת מטעות. פרופ’ הרשקו הוא היום אדם מאוד מודאג. שנים נמנע מלהביא את דעותיו לקדמת הבמה “כי חשבתי שזה לא פייר, שאני לא מומחה בפוליטיקה”. אבל עכשיו הוא כבר לא יכול להתעלם מהרוחות הנושבות מחוץ למגדל השן הצנוע, הכמעט ספרטני למראה שלו, ויותר מכול משר החינוך נפתלי בנט, ש”בירך” את האוניברסיטאות לקראת תחילת שנת הלימודים הנוכחית בהכרזה שהוא “שבר את הקרטל שלהן”, ומנסה להמעיט את כוחן לעומת המכללות. כאשר ברקע הדברים, הרצון של השר לקדם את אוניברסיטת אריאל וגם לסייע למרכז הבינתחומי.

“אני חושב שההתבטאות הזאת, ‘שברנו את הקרטל של האוניברסיטאות’”, אומר פרופ’ הרשקו, “היא גועל נפש. שר חינוך לא צריך להתבטא כך ולחשוב כך. הוא לא ראוי להיות שר חינוך. זה נורא שנתנו לטיפוס כזה להיות שר חינוך. אוניברסיטאות זה פאר המדע הישראלי. גם המכללות הן חשובות, אבל אין שום סיבה להציב את המכללות נגד האוניברסיטאות. אם הוא חונק את האוניברסיטאות ורואה בכך הישג שלו - זה רע מאוד.

“אסור להכניס פוליטיקה לאקדמיה. כדי שהמחקר וההוראה של האוניברסיטאות יהיו ברמה גבוהה, צריך לתמוך באוניברסיטאות ובוודאי שלא צריך לחנוק אותן. חשוב לתת חופש אקדמי. אני כאן ראש המחלקה (לביוכימיה), אבל כל אחד מהחוקרים חוקר מה שהוא רוצה. באותה מידה, משרד החינוך צריך לתמוך באקדמיה, אבל גם לתת לה חופש. כך ראוי, וכך זה היה תמיד. הכנסת הפוליטיקה לאקדמיה היא דבר נורא. גם הקוד האתי שהוא אימץ (שלפיו, המרצים מוגבלים בהשמעת דעותיהם הפוליטיות, בין השאר) פוגע בחופש האקדמי ואני מאוד כועס על כך”.

תחושותיו הקשות באשר למצב בישראל גרמו לו כאמור לחרוג ממנהגו ארוך השנים לשמור את דעותיו לעצמו, מתוך המחשבה שגם אם הוא מדען בעל שם עולמי, אין זה אומר שיש לו יתרון כלשהו בהבנה פוליטית. אבל לפני פחות מחודשיים כל זה השתנה, ופרופ’ הרשקו קם והצטרף למפלגת העבודה, כדי שהצטרפותו תהווה מעין הצהרה. מבחינתו, הגיעו מים עד נפש. “חשבתי שכבר לא מוסרי לשתוק”, הוא מסביר.

למה עכשיו?

“כי המצב החמיר. הקיצוניות משתלטת על הכול, בדמות החוקים האנטי דמוקרטיים שרוצים להעביר. אני חושב שהדמוקרטיה בסכנה, שבית המשפט העליון, שהיה חלק מחוסנה של מדינת ישראל, נמצא בסכנה. שהחינוך וההשכלה בסכנה, וגם עתידנו עם שכנינו בסכנה. אני מודאג מאוד מהעובדה שאין שום הידברות. אני לא אומר שקל לעשות שלום. אני אפילו לא אומר שזה אפשרי. אבל צריך לנסות, צריך להידבר. וההנהגה כאן מתחמקת, פועלת בלי שום אחריות. אני לא חושב עליי, אני כבר בסוף הקריירה, אבל יש לי ילדים ונכדים שחיים כאן, ועליהם אני חושב. לא שאני תמים. אני יודע שאם לא נתגונן יהרגו את כולנו. אבל הנה, עם מצרים עשינו שלום. מדאיג אותי שנחיה על חרבנו לעולם ועד”.

הוא בחר במפלגת העבודה לא מפני שהוא מזדהה איתה עד אחרון נימיו, אלא כי נראתה לו “מפלגת מרכז שפויה”. וגם הבחירה הזאת לא באה לו בקלות. “היינו באיזה חוג בית והצהרתי שאני לא מבסוט מאבי גבאי, כי הוא לא מצהיר מהן כוונותיו לגבי הידברות עם הפלסטינים. אמרו לי, טוב, אבי גבאי יבוא אליך הביתה. אז גבאי בא אליי הביתה, ואמר שהוא מתכוון לדבר עם הערבים. שאלתי אותו האם הוא מצהיר על כך, והוא ענה כן, אני מצהיר על כך. ואז אמרתי טוב, אז אני מצטרף”.

משבר פוסט-נובל

על אף שחצה השנה את גיל 80, פרופ’ הרשקו עובד כרגיל, מגיע יום-יום למקבץ המעבדות ולתלמידות ולתלמידים שהוא מנחה, ולניסויים הכמעט יומיים שהוא מבצע. יש בטכניון חמישה-שישה פרופסורים שנקראים פרופסורי מחקר, שהגיעו להישגים מיוחדים, הוא מסביר, והם לא מחויבים לפרוש. כל שנה הם צריכים לבקש הארכה לשנה, “אז אני מבקש הארכה לשנה כבר 15 שנה”, צוחק הרשקו, “ואני מתכוון להמשיך בזה”. גם אהרן צ’חנובר, שותפו של הרשקו לפרס (לצד אירווין רוז מפילדלפיה), כאמור נהנה ממעמד כזה. הרשקו, יש לציין, קיבל את המעמד הזה עוד בטרם זכו שלושתם בנובל ב־2004.

על אילו מחקרים אתה עובד עכשיו?

“זה המשך של העבודה הקודמת שלי, בכיוון חדש. אחרי פרס הנובל יש כרגיל משבר, מה אני עושה עכשיו? איך להמשיך את החיים. במיוחד מבחינת המחקר והעבודה. יש כאלה שמפסיקים לעסוק במחקר ומתחילים להופיע, ולא חסרות הזמנות. יש כאלה שפונים לאדמיניסטרציה אקדמית ונעשים ראשי מכונים וכדומה. יש כאלה שממשיכים במחקר, אבל בכיוון לגמרי חדש, כמו פרנסיס קריק, ביולוג מולקולרי (שזכה יחד עם ג’יימס ווטסון בפרס נובל על גילוי מבנה הדנ”א בשנות ה־50) שרצה לחקור את המוח, אבל לא הצליח. הקפיצה הייתה גדולה מדי. יש כאלה שממשיכים בעבודה שעשו, שזה קצת משעמם. וישנם כאלה כמוני, שממשיכים לעבוד ועושים מחקר בכיוון חדש, אבל מבוסס על מה שאני יודע”.

כדי להבין את הכיוון החדש, יש להבין מהו הגילוי שעליו קיבלו הרשקו ועמיתיו את פרס הנובל, ועוד מעט יוציא הרשקו את אחת המחברות השחורות ההיסטוריות שלו ויראה לי את פעמי ההיסטוריה בהתהוות. אבל קודם נשאל איך משפיעה קבלת פרס נובל לא רק על החיים המחקריים, אלא גם על האישיים. “בחיים האישיים? בשנה הראשונה קיבלתי המון הזמנות להתארח ולפתוח כנסים. בהתחלה נעניתי להן, ואחר כך ראיתי שבעצם מזמינים אותי להיות קישוט, ונמאס לי להיות קישוט. אני מגיע לכנס, פותח את הכנס ומברך אותו. ואיזה כנס זה? כנס לרופאי נשים. מה אני מבין ברפואת נשים?”.

ומבחינה כלכלית, הפרס שינה משהו?

הרשקו צוחק: “הפרס היה מיליון דולר והתחלקנו בו שלושה זוכים. אז כל אחד קיבל 330 אלף דולר, ולי יש שלושה בנים שהיה צריך לקנות להם דירות. אז כל בן קיבל שליש, שזה חלק קטן מדירה. מזה לא נבנינו”.

מפרופ’ הרשקו לא תשמעו הכרזות בומבסטיות איך תמיד רצה להיות חוקר ומדען או מיני פראזות על תחושת שליחות. הוא נולד בסוף דצמבר 1937 בעיירה קרצג שבהונגריה. בגיל שש נכלא עם אמו ואחיו הגדול בגטו שהוקם בפרברי העיר - האב נלקח עוד קודם לעבודות כפייה בצבא ההונגרי ונפל בשבי הסובייטי. על התקופה הזאת אומר הרשקו, “אני זוכר רק תמונות פה ושם”. כאשר היה בן 12 עלתה המשפחה לארץ והתיישבה בירושלים. אחיו הבכור, חיים הרשקו (לימים, פרופ’ להמטולוגיה) דחף אותו לכיוון לימודי הרפואה. “כשלמדתי בתיכון, לא ידעתי מה ארצה לעשות. חשבתי להיות ארכיאולוג או מהנדס, אבל אחי ידע מגיל חמש שהוא רוצה להיות רופא, וכאשר שיתפתי אותו בהתלבטות הוא אמר, בוא תלמד רפואה, כבר יש לי ספרים שבשבילך. כך שאצלי כל הבחירה הזאת הייתה די אקראית”.

תוך כדי הלימודים, גילה שמה שמושך אותו במיוחד בלימודי הרפואה הוא החלק של המדעים והחליט לעשות מחקר רפואי - אף שלצד זאת סיים את לימודי הרפואה ואפילו עשה סטאז’ ושימש כרופא תקופת-מה בצבא, שכן למד במסגרת העתודה האקדמית. “אני חושב שלימודי רפואה הם בסיס טוב למי שרוצה לעשות מחקר ביולוגי”, הוא אומר. “לוקחים רק יצור אחד, בן אדם, אבל לומדים אותו באופן מאוד יסודי, איך הוא ‘עובד’ ומה יכול לקרות כשהמכונה הזאת לא עובדת”.

כשהטכניון היה כפר

לאחר הצבא חזר לאוניברסיטה העברית למחקר, אצל פרופ’ יעקב מגר, עשה דוקטורט נוסף, ולאחר מכן “כרגיל, יוצאים להשתלמות פוסט דוקטורט”. הוא עשה את ההשתלמות הזאת באוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו, אצל חוקר ידוע בשם גורדון טומקינס. טומקינס עבד על מנגנונים של הרכבת חלבונים. “כשבאתי, ראיתי שיש שם קבוצה ענקית, 25 פוסט דוקטורנטים שכולם עבדו על הרכבת חלבונים במתודות קצת שונות. אמרתי לו, אני לא רוצה לעשות מה שכולם עושים. אז הוא אמר, ‘טוב, תעבוד על ההיפך’. וזה יצא טוב כי התחלתי להתעניין בפירוק חלבונים ובאותו שלב, מעט מאוד התעניינו בפירוק חלבונים”.

לימים, ישמש המנגנון שיגלה עם שותפיו למשל לוולקייד - אחת מתרופות המפתח לסרטן הדם מסוג מיאלומה נפוצה. אבל הרשקו לא חשב על תרופות ושימושים עתידיים. “כל תגלית גדולה במדע בסיסי, יש לה בסוף שימוש. אבל אם חושבים על השימוש מהתחלה, זה הורס את המחקר. יש עכשיו זרם כזה שנקרא ‘מחקר מיתרגם’
(translationary research) ,שלא מתחיל מחקר בלי לראות לנגד העיניים את השימושים המעשיים. ולרוב זה נכשל. צריך לחקור בלי לחשוב על השימושים. השימוש יבוא”.

אז לא חשבת מה השימוש, אלא היה לך ביטחון שהעולם כבר יידע מה לעשות עם זה?

“אפילו את זה לא חשבתי. חשבתי שזה נורא מעניין איך החלבונים מתפרקים”.

הרמז הראשון בתהליך הפענוח היה הגילוי שדרושה אנרגיה לצורך פירוק חלבונים בתוך התא. “זה היה מפתיע, כי היה ידוע שבתהליך פירוק החלבונים מחוץ לתאים, הם דווקא פולטים אנרגיה. חשבתי שאולי האנרגיה הזאת דרושה עבור הבקרה, עבור הסדר. בכימיה פיזיקלית ידוע המושג אנטרופיה, כלומר כשאין השקעת אנרגיה, הכול נמצא באי־סדר. עבור סדר דרושה אנרגיה”. והיה ברור שיש סדר, שקובע - מתוך 25 אלף חלבונים שיש בתאים שלנו - מתי לפרק איזה חלבון. “חשבתי שהאנרגיה נותנת רמז איך זה קורה”.

עם התגלית הזאת חזר לארץ. “הייתי אמור לחזור לבית הספר לרפואה בירושלים, אבל המורה שלי, מגר, לא אהב לענות למכתבים. כתבתי לו ‘מה העניינים, יש לך מינוי בשבילי?', והוא לא ענה. כתבתי פעם שנייה, ושוב לא ענה. בינתיים, כאן (בטכניון) פתחו בית ספר חדש לרפואה והזמינו אותי לנהל את המחלקה לביוכימיה. אחר כך התברר שמגר הכין לי תקן ומעבדות, הוא רק לא אהב לכתוב מכתבים”.

ואתה מצטער או שמח על כך?

“במבט לאחור, זה היה טוב, כי לפעמים הבידוד טוב כדי להיות מקורי. בירושלים ובמכון ויצמן היו מחקרים רפואיים וביו-רפואיים רציניים, ופה זה היה מין כפר. ודווקא בגלל שנתקעתי פה ולא דיברתי עם אף אחד חוץ מהסטודנטים שלי, עבדתי על דברים שאולי שם היו אומרים שלא כדאי לעבוד עליהם”.

בשלב כלשהו, פגש את אירווין רוז, חוקר מהמוסד לחקר הסרטן בפילדלפיה. רוז חקר מנגנונים של אנזימים, אבל יום אחד, באיזה כנס, חלקו הרשקו ורוז שולחן בארוחת הבוקר, והרשקו שאל את רוז ‘תגיד, אתה מתעניין בעוד משהו?’, ורוז ענה ‘כן, בפירוק חלבונים’. “שאלתי אותו, ‘אז איך זה שלא קראתי שום פרסום שלך בנושא?’, והוא אמר, ‘אין עדיין שום דבר שראוי לפרסום בנושא פירוק חלבונים’. זה מצא חן בעיניי ואמרתי לו, ‘אולי אני יכול לעבוד איתך’”.

הרשקו נסע לרוז, הביא איתו את הסטודנט שלו צ’חנובר והם עבדו כצוות, ובשנת 1979 נעשתה “פריצת הדרך שבה הבנו איך המערכת עובדת”. הם גילו שחומר מסוים בשם אוביקוויטין - שכבר ידעו שהוא משתתף איכשהו בתהליך הפירוק, אבל לא ידעו באיזה אופן - נדבק לחלבונים ומסמן אותם לפירוק. כלומר, הוא זה שאחראי לכל הסדר בתהליך, "וגם הבנו מדוע התהליך הזה דורש אנרגיה”.

עשר שנים נדרשו כדי להגיע מהגילוי הזה להבנה כוללת איך כל התהליך עובד. אחר כך לקח הרשקו את ההבנה הזאת והלך לשלב הבא, שעליו הוא עובד “איזה 30 שנה” - איך המערכת הזאת של פירוק חלבונים משתתפת בחלוקת התאים בגוף. “זהו תהליך שצריך להיות תחת בקרה, כי אם אין בקרה, והתאים מתחלקים ללא שליטה, יש לנו מצב של מחלה (סרטן). אני לא חוקר סרטן, אבל אני חוקר מהם המנגנונים באדם נורמלי שקובעים אם תא יתחלק או לא. למשל, תאי מוח לא מתחלקים, אבל תאי מח עצם כן; וכיצד מערכת האוביקוויטין מעורבת בזה, כי כדי שתא יתחלק, חלבונים מסוימים צריכים להתפרק בתזמון מאוד מסוים”.

פרופ' הרשקו ופרופ' צ'חנובר / צילום: דוברות הטכניון

המיליונים לא הגיעו אליי

הגילוי של הרשקו וצ’חנובר היווה בסיס לאחת התרופות החשובות בתחום הסרטן, הוולקייד - לטיפול במיאלומה נפוצה (סרטן דם) - שהייתה גם בלוקבסטר לא קטן מבחינת ההכנסות שהניבה למפתחיה. אחד המפתחים הללו הוא איש תעשיית התרופות האמריקאית ג’וליאן אדמס, כיום יו”ר החברה הישראלית גמידה סל, שסיפר בראיון ל-G איך בשיחה עם הרשקו נולדה התרופה הזאת, או נכון יותר, ההבנה שהשימוש הנכון בה הוא לחולי סרטן. הרשקו, כך סיפר אדמס, בדיוק עבד אז על ניסוי שבודק איך מעכבים חלוקה של תאים, דרך אותו מנגנון שכבר הכיר.

אתה זוכר את השיחה הזאת?

“בוודאי. הם רצו לפתח תרופה נגד ניוון שרירים והזריקו את התרופה לעכברים, והעכברים מתו. זו הייתה תרופה שמונעת פירוק חלבונים, ואני כבר ידעתי שתהליך פירוק החלבונים משתתף בתהליך חלוקת התאים. ואז אמרתי לאדמס, אולי תבדוק את התרופה הזאת לסרטן? והוא עשה את זה, והרוויח הרבה מיליוני דולרים. לי הוא לא נתן מזה משהו - אל תגידי את זה לאשתי, כדי שלא אסתבך - אבל מוכרחים להגיד שהוא זוכר את זה ומזכיר את זה בכל הזדמנות. וזה גם נעים לי. אני יודע שהעבודה שלי, שחקרה דברים על מנת להשביע את הסקרנות, בסופו של דבר עזרה לאנשים חולים”.

לא קצת חבל שהתרופה שהיית מעורב בה לא פותחה על־ידי חברה ישראלית?

“אני את הממצאים שלי מפרסם, וברגע שאני מפרסם, זה שייך לכל האנושות. לא הייתה חברה ישראלית שיכלה להשתמש בזה ואני בוודאי לא הקמתי חברה. עכשיו זה הולך קצת אחרת, היום המוסדות להשכלה גבוהה מעודדים שיוציאו פטנטים ויקימו חברות. אבל לי יש מחשבות מעורבות בעניין הזה, שאני לא בטוח שקוראי גלובס יאהבו אותן".

נסה אותם.

“אני חושב שבאקדמיה צריכים לעשות מחקר אקדמי. אם מתחילים להקים חברות ולמסחר את הידע, ובמיוחד אם זה קורה כשמדובר בחוקרים צעירים שעדיין לא ביססו את עצמם, זה פוגע במחקר הבסיסי. לפני שהחוקר מתחיל את המחקר הוא כבר מחפש יזמים ומשקיעים ובודק איפה הכסף. לדעתי, ב־10־20 השנים הראשונות אחרי הדוקטורט צריכים להתמקד במחקר בסיסי, ורק אחר כך לעבור לעניינים המסחריים. אני לא חושב ככה רק בגלל שאני זקן. אני חושב כך כי עדיין, ההתקדמויות הגדולות במדע מושגות במחקר בסיסי. אם חונקים את המחקר הבסיסי ורוצים לקטוף פירות מעשיים מוקדם מדי, המדע לא יתקדם”.

אז מה אתה ממליץ לחוקרים צעירים שרוצים לעשות משהו משמעותי?

“לא להיגרר אחרי אופנות. כמו שיש אופנות בבגדים, יש גם אופנות במדע. קשה ללכת נגד הזרם, אבל צריך לעשות לא את מה שאופנתי אלא את מה שהוא מאוד חשוב”.

ואתה שייך לאלה הטוענים שהאוניברסיטאות בארץ לא מניבות את הדור הבא של זוכי פרס נובל ישראליים?

“אם את שואלת אם יש לנו מספיק צעירים מוכשרים - יש הרבה. אין בעיה מבחינת כישרון. יש בעיה עם הלחץ הסביבתי סביב הנושאים החמים, ויש בעיה עם התקצוב. היו בעבר עליות ומורדות בתקציבים להשכלה גבוהה, ועכשיו אנחנו שוב בירידה. זה פוגע, מחקר זה דבר שדורש כסף, וגם אוניברסיטה היא דבר שדורש כסף. דרושה מאסה קריטית של חוקרים במקצועות השונים. יש לי חבר שמלמד היסטוריה באוניברסיטה העברית, והוא סיפר לי שכל פעם שפורש פרופסור להיסטוריה, לא ממנים אדם אחר במקומו, ועוד מעט לא יהיה לו עם מי לדבר. אם אין מסה קריטית לחילופי רעיונות, קשה להתקדם במחקר, במחשבה”.

בוא נחזור רגע לנובל, 14 שנה בדיוק חלפו מאז הטקס. בכל זאת, איך הוא שינה את חייך?

“קודם כול זה היה נעים. אני לא אוהב טקסים, אבל זה היה טקס יפה, והייתי צריך להשתחוות, והיו חצוצרות. אבל מה שהיה הכי נחמד זה שהבאתי את כל המשפחה, כולל הנכדים. כמובן, ההכרה שמקבלים היא עצומה, זהו הפרס היוקרתי ביותר מפני שהשוודים שמרנים מאוד, והם מחכים שנים ארוכות עד שהם רואים שהתגלית אכן חשובה. הם מפספסים מעט מאוד, חוץ מפרס נובל לשלום, שזה פחות רציני. אבל בפרסים המדעיים הם כמעט אף פעם לא טועים. המינוס הוא שלפני כן קיבלתי הרבה פרסים, אבל אחרי פרס הנובל כבר אין יותר פרסים”.

“היום לא הייתי מקבל קביעות” | האופן שבו מתנהל היום המחקר המדעי מצמיח חוקרים שונים מאוד מהרשקו ועמיתיו

חלק מהביקורת של פרופ’ הרשקו על המחקר העכשווי קשורה לנהירה של האקדמיה לעבר נושאים טרנדיים שזוכים להתעניינות בתקשורת ולצורך של חוקרים צעירים לפרסם מאמרים בכתבי עת מסוימים כדי להשיג תקציבים.

מהם היום הטרנדים הגדולים של המדע?

“אחד מהם הוא חקר המוח. המוח הוא האיבר הכי חשוב ומסובך שיש לנו, וכבר שמעתי כל מיני הבטחות שתוך עשר שנים נדע איך המוח עובד. לדעתי, עוד מאה שנה נדע קצת. אני לא אומר שלא צריך לחקור את המוח, אבל כמות הרעש מסביב והמשאבים שמוקצים לתחום הם מוגזמים. יש התקדמויות יפות ויש דברים מסוימים שאפשר לגלות, אבל שאפתני לשאוף לראות איך כל המכונה עובדת. הגישה צריכה להיות הדרגתית. לפרוץ קיר אחד ולנקות מה שיש מסביב, ורק אז לפרוץ קיר שני, ויש אלפי קירות כאלה עד שנבין איך המוח עובד. צריך קצת צניעות.

“דבר נוסף הוא ביולוגיה מערכתית (החוקרת את יחסי הגומלין בין המערכות הביולוגיות השונות, לרוב בדרכים המערבות מודלים מתמטיים). גם פה רוצים להבין את כל המערכת. עושים מודלים מתמטיים ומאוד מרוצים מזה. אבל מודלים מתמטיים אפשר לבנות כשיש מספר משתנים קטן. קשה לפתור משוואה עם 150 נעלמים. גם השטח הזה הוא יפה, אבל גם פה צריך להתקדם לאט-לאט.

“הגישה הקלאסית של המדע הייתה גישה רדוקציוניסטית. מבינים דבר אחד, עושים צעד אחד, ורק לאחר מכן עוברים לצעד הבא, ובסופו של דבר מרכיבים את כל הצעדים. כך אנחנו עבדנו וכך נעשו כל התגליות הגדולות של הביו רפואה. זה בדיוק ההיפך מהגישה הכוללנית שבה עובדים היום בחקר המוח ובביולוגיה מערכתית.

“אז אני תמיד אומר לחוקרים צעירים, בחרו נושא שאתם מאמינים שהוא חשוב, ועדיין לא נמצא בזרם הכללי. ואז שואלים אותי, אז מה עם הפרסומים והקידום, ואני אומר שזה קשה, אבל אפשרי. כך לפחות אני מקווה”.

למה מקוריות אמורה לפגוע בקידום?

“עכשיו באוניברסיטאות שלנו יש שיטת הערכה לפרסומים של חוקרים (על-פי דירוגי כתבי העת המקצועיים לפי פרמטרים של יוקרה אקדמית וכדומה). אם היו עושים לי את זה כשהייתי צעיר, לא הייתי מקבל קביעות, כי לא פרסמתי בעיתונים סנסציוניים. אני מודע לכך שזה נעשה כי גם האוניברסיטאות עצמן מדורגות בדירוגים בינלאומיים על-פי הפרמטרים האלה. אבל בגלל שהמערכת כל-כך הולכת אחרי הנוסחאות והמספרים ולא אחרי המאמרים, החוקרים הצעירים לא מעזים לעשות דברים מקוריים שאולי לא יתקבלו בעיתונים הכי מכובדים”.

יש שיטה אחרת שיכולה לשמש להערכה לקראת קידום?

“פעם היו פשוט קוראים את המאמרים ומגייסים חוקרים בכירים אחרים בתחום כדי שיקראו אותם, לראות אם הם חשובים וחדשניים או לא”.

ציר ירושלים-פריז | מדע ללא גבולות

בשבוע שעבר נפגשו מדענים וזוכי פרס נובל ישראלים וצרפתים באירוע ששמו “מדע ללא גבולות” באקדמיה הלאומית למדעים, במעמד נשיא המדינה ראובן ריבלין, במסגרת אירועי “עונת ישראל צרפת 2018”. האקדמיות הלאומיות למדעים של ישראל וצרפת מקיימות זה שנים ארוכות יחסים הדוקים, הבאים לידי ביטוי בכינוסים, בסימפוזיונים ובשיתופי פעולה בתחומי המחקר והמדע. המפגש הנוכחי הוא מפגש גומלין לכינוס דומה שהתקיים ביוני בפריז. מטרת המפגשים היא הידוק הקשרים המדעיים בין המדינות וקידום החינוך המדעי בישראל ובצרפת.

פרופ' הרשקו (שלישי בימין) ומשתתפי כנס "מדע ללא גבולות" / צילום: האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים

את המפגשים מובילות נשיאת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים פרופ’ נילי כהן והמזכירה הקבועה של האקדמיה הצרפתית למדעים פרופ’ קתרין ברשיניאק ובכינוס בשבוע שעבר השתתפו בין היתר חתן פרס נובל לפיזיקה פרופ’ קלוד כהן־טנוג’י, פרופ’ אודיל אייזנשטיין מבכירות הכימאים בצרפת, הפיזיקאי פרופ’ טיבּוֹ דאמוּר והבקטריולוגית פרופ’ פסקל קוֹסאר. מקרב המדענים הישראלים השתתפו בכינוס חתן פרס נובל לכלכלה פרופ’ ישראל אומן מהאוניברסיטה העברית בירושלים, חתן פרס נובל לכימיה פרופ’ אברהם הרשקו מהטכניון, כלת פרס נובל לכימיה פרופ’ עדה יונת ממכון ויצמן, פרופ’ רות ארנון לשעבר נשיאת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים וחבר האקדמיה פרופ’ ישראל פינקלשטיין מאוניברסיטת תל אביב.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות
לכתבה הקודמתנוף נפלא בהרי יהודה: מהר יעלה לתחנת בר גיורא