מנכ"ל יישום: "רציתי להיות רופא, כי זה מה שההורים רצו"

אני: סקרן, מעמיק ועסוק במחר, פריק של אסטרגיה, מחליט כל יום מחדש לחיות פה ומרגיש קשר חזק לישראל.

משפחה 1: סבתא מיכל נולדה בוורשה וכשפרצה המלחמה הוסתרה על-ידי הפרטיזנים ביערות, הועברה לאיטליה ועלתה עם עליית הנוער לארץ. סבא משה נולד באפגניסטן ואחרי שעלה לישראל התגייס לצבא, שם פגש את סבתא. הם התחתנו והוא עבר לניהול אופרציה ברשת אורט. אבא נולד בארץ.

משפחה 2: מהצד של אמא, סבא יצחק הגיע לכאן בגיל צעיר לפני המלחמה. סבתא אסתר, יקית מברלין, בת למשפחה עשירה, הגיעה לכאן ב-1930 עם משפחתה. כשעגנו בחיפה, סבתא שלה הייתה לבושה בשמלה מהודרת ושמשייה, לא הבינה איך היא אמורה לקפוץ ככה למים וביקשה לחזור לברלין מיד. סבא וסבתא נפגשו בהדסה עין כרם, כשהיא למדה להיות אחות והוא נפצע במלחמה, התאהבו והתחתנו וילדו את אמא.

דליה: אשתי, רשמת בכירה בבית המשפט המחוזי בראשל"צ. בגיל 17 ריכזתי את שבט הצופים במיאמי והיא הגיעה להדריך. שמרנו על קשר אינטנסיבי וכשעשתה טיול לפני הגיוס, התארחה אצלנו והתאהבנו. חמש שנים היינו בקשר מרחוק. התחתנו לפני 13 שנים אחרי 14 שנים יחד, ויש לנו שלושה ילדים.

ילדות 1: גרנו בשכונת למד בתל-אביב, ואז מישהו שעשה עסקים עם אבא בבורסה, פתח עסק במיאמי ורצה שהוא ייקח על עצמו את הצד המקצועי והטכנולוגי. עברנו לשם כשהייתי בן תשע, והרגשתי כאילו אני נוסע להרפתקה.

ילדות 2: נורת’ מיאמי: מובלעת ישראלית-יהודית חמה שקלטה אותנו מיד. למדתי בבית ספר פרטי יהודי דתי, עם כיפה וציציות - חוויה נפלאה. הייתי חזק במקצועות הריאליים, הדרכתי בצופים ובתיכון ערכתי את עיתון בית הספר. שתי האחיות הצעירות שלי היו אמריקאיות לגמרי. לא ביקרנו הרבה בארץ בגלל הקושי הכלכלי לממן את הנסיעות והקשר עם החברים בישראל התרופף. ההורים לא דיברו בכלל על חזרה לארץ.

כשאהיה גדול: רציתי להיות רופא, כי זה מה שההורים רצו. קראתי שוב ושוב את הספר "רופא בדרך" ודמיינתי את עצמי בחלוק לבן.

לימודים: סיימתי תיכון בגיל 17 והתקבלתי לתוכנית מואצת באוניברסיטה המקומית לתואר ראשון בביולוגיה, כשהתכנון היה לחזור להתגייס אחריו. בשנה השנייה של הקולג’ שלחתי כמו כולם בקשות לאוניברסיטה והתקבלתי לתוכנית מחקרית לדוקטורט ברפואה ב-NYU במנהטן. בגיל 23, כשסיימתי את התואר, קיבלתי מלגת מחקר מהאגודה האמריקאית למלחמה בסרטן והחלטתי לעשות אותו במכון ויצמן, בזכות החברה שלי אז, היום אשתי.

אוניברסיטה ועסקים

יישום: ביום שהחלטתי לצאת לחצי שנת חופש, קיבלתי הצעה לנהל את חברת המסחור של האוניברסיטה העברית. סירבתי כי חשבתי שהמודל של רדיפה אחרי פטנטים של מולקולות כבר לא רלוונטי, וצריך לעבור מעמדת שומרי הסף של הפטנטים לגשר לעולם הטכנולוגי. הסכמתי לקבל את התפקיד כשנשיא האוניברסיטה הסכים לתת לי גיבוי.

מובילאיי: האקזיט נחתם כשהייתי בשבוע הראשון לעבודה. לפני 20 שנה, כשאמנון שעשוע הקים אותה, הקונספט של חבר צוות שעובד בסטארט-אפ היה מהפכני ולא קבעו אם וכמה מגיע לו. רציתי למנף את ההצלחה לטובתנו ולא לריב על כל גרוש. בשנה האחרונה החלפנו את כל הנהלים שנשענים על מתן תמריץ לחברי סגל וסטודנטים ליזמות - בלי לקפח את האוניברסיטה.

קרנות: אנחנו מנהלים שלוש קרנות בתחומי החקלאות, הננו טכנולוגיה ומדעי החיים, באמצעות השקעה של מוסדיים.

סטארט-אפים: פרופ’ שמוליק פלד מהמחלקה למדעי המחשב הקים את "בריף קאם", שעוסקת בתקצירי וידיאו, ונרכשה על-ידי קנון; פרופ’ ינון בן נריה מפתח תרופה מבטיחה לסרטן אלים במוח; יש לנו חברה בשם "בוצ’ר מיט" שהקים עודד סושיוב, שמדפיסה אוכל במדפסות תלת ממד, והוסיפה את הממד הרביעי, שהוא אופן ההכנה: מטוגן, אפוי או מבושל.

פנאי: אני חובב אוכל. לפני כל נסיעה אני עובר על בלוגים של המלצות ומגיע למסעדות הכי טובות. לצערי, ירשתי את הידיים השמאליות מסבתא ואני לא יודע לבשל. 

תפיסת עתיד: אני מאמין שהדברים הטובים עוד יגיעו.